לכשכש בכלב

כל מי שיש לו או היה לו פעם כלב יודע כמה כיף לחזור הביתה לקבלת פנים נלהבת, שכוללת ליקוקים, קפיצות וכמובן – כשכוש נמרץ בזנב. כלב מכשכש בזנב זה חמוד, זה לפעמים מצחיק, וכשהזנב פוגע בכוס שעומדת על השולחן זה יכול להיות גם קצת הרסני. אבל בשביל מה, בעצם, כל הכשכוש הזה? ולמה כלבים מכשכשים בזנב לעתים קרובות, וזאבים הרבה פחות?

תנועות הזנב של הכלבים נועדו בראש ובראשונה לתקשורת, עם כלבים אחרים וגם עם בני אדם. אם תשאלו מישהי אקראית מה כלב אומר לנו כשהוא מכשכש בזנב, סביר להניח שהתשובה תהיה: שהוא שמח, ואולי גם מתרגש. במקרה של הכלב שמקבל את פני בעליו, זה כנראה נכון. אבל כשכושי זנב יכולים להעביר גם מסרים אחרים. 

ברוב המקרים, “כשכוש זנב דומה להנפת דגל לבן – זה אומר, ‘אני שמח לראות אותך, ואני לא מהווה סכנה עבורך'”, אמר ניקולס דודמן (Dodman), חוקר התנהגות בעלי חיים מארצות הברית, ל-Scientific American. 

אפשר להבין את המסרים שהכלבים מעבירים טוב יותר אם מסתכלים על מאפיינים נוספים של הזנב, הוסיף דודמן. זנב מונף למעלה מסמל דומיננטיות, וכלב שמצמיד את זנבו למטה יכול לסמן שהוא במעמד נמוך יותר. גם לקצב הכשכוש יש משמעות: כשהזנב נע מצד לצד במהירות הכלב כנראה מתרגש, כשכוש איטי מצביע על כך שהוא לא בטוח בסיטואציה. 

גם רכים וגם מורידים את עלויות המזגן. נפנוף מסונכרן ואיתן בזנבות של שני כלבים נרגשים | ViralHog via GIPHY

לכשכש ימינה, לכשכש שמאלה

עד כאן זה נשמע מאוד הגיוני. אבל יש עוד מאפיין של כשכוש הזנב, שרובינו לא חושבים עליו: הצד. ב-2007 גילו חוקרים שכלבים מזיזים את זנבם בעיקר לצד ימין בתנאים מסוימים – ולצד שמאל בתנאים אחרים. החוקרים בחנו 30 כלבים, זכרים ונקבות, ובדקו את תגובותיהם לבעלים שלהם, לאדם זר, לכלב זר דומיננטי, ולחתול. 

הכלבים כשכשו נמרצות בזנבם כשראו את בעליהם, והזנב שלהם נע לצד ימין יותר מלצד שמאל. גם כשאדם לא מוכר התקרב אליהם הם כשכשו יותר לצד ימין, למרות שהכשכוש היה נמרץ פחות. חתול עורר כשכושים מעטים ומהוססים יותר, אבל עדיין – לצד ימין. לעומת זאת, כשהכלבים ראו את הכלב הזר, כשכושי הזנב שלהם נטו לצד שמאל. 

החוקרים הגיעו למסקנה שהנבדקים שלהם מכשכשים לימין כשהם מרגישים רגשות חיוביים, ורוצים להתקרב אל האדם או אל בעל החיים שהם רואים. לעומת זאת, כשהם חוששים ורוצים להתרחק, הזנב נע שמאלה. 

כמו אצל בני אדם, גם אצל כלבים השרירים בכל צד של הגוף נשלטים על ידי החצי הנגדי של המוח: צד שמאל על ידי ההמיספרה הימנית, וצד ימין על ידי ההמיספרה השמאלית. פירוש הדבר הוא שההמיספרה השמאלית של הכלבים פועלת יותר כשהם רוצים להתקרב, והשמאלית אחראית על הרגשות השליליים יותר.

אסימטריה של המוח

חמש שנים מאוחר יותר, אותם חוקרים פרסמו מחקר נוסף. הפעם הם הסתכלו על התגובות של כלבים כשהראו להם סרטון של כלב מכשכש בזנבו ימינה או שמאלה. 

בזמן שהכלבים הנבדקים צפו בסרטונים, בהם נראו כלבים או צלליות של כלבים מכשכשים, החוקרים בדקו את קצב הלב שלהם והקליטו את התנהגותם ואת שפת הגוף שלהם: היכן הם החזיקו את הזנב ואיך עמדו או ישבו, אם הם התנשמו, אם זזו מהמקום, נבחו או ייללו ועוד. לפי כל אלו הם נתנו להם ציון שמשקף את רמת הלחץ או הדריכות שלהם, מבלי לדעת באיזה סרטון הכלבים צפו כשצולמו. 

הממצאים הראו שקצב הלב של הכלבים התגבר כשהם ראו כלבים שמכשכשים בזנבם לכיוון שמאל, ורמת הדריכות שלהם היו גבוהות יותר. לעומת זאת, המדדים האלו לא עלו כשהכלבים בסרטון כשכשו לימין. נראה שהכלבים הבינו שכשכוש לשמאל מעיד על רגשות שליליים יותר, ופירשו זאת כסכנה. 

האם הכלבים מכשכשים לימין או לשמאל בכוונה, כדי להעביר מסרים שונים לכלבים – ואולי גם לבני אדם – שצופים בהם? ג’ורג’יו וואלורטיגרה (Vallortigara), שחתום על שני המחקרים האלו, לא חושב כך. בראיון לניו-יורק טיימס הוא אמר שניתן להסביר את התופעה בעזרת המנגנון המוחי, בלי להידרש לכוונה תחילה: “זו פשוט תופעת לוואי של האסימטריה של המוח”, הסביר, שלפעמים גורמת לכך שתגובות רגשיות מסוימות מזוהות יותר עם הפעלה של צד מסוים של המוח, מה שהשפיע על כיווניות התנועה של הזנב. נראה שהכלבים למדו לזהות את הכיווניות הזו. 

האבולוציה של הכשכוש

מתי ואיך הכלבים התחילו לכשכש? כלבים התפתחו מהזאב האפור (Canis lupus), אך יש עדיין מחלוקת בשאלה איפה זה קרה ומתי. ככל הנראה הם בויתו לפני 15 עד 30 אלף שנים, וייתכן שהיו כמה אירועים נפרדים של ביות. 

הזאבים, כך הראו מחקרים, מכשכשים בזנב הרבה פחות מכלבים. אפילו כשחוקרים בחנו גורי זאבים וכלבים שכולם נחשפו לאנשים מרגע הולדתם וגודלו באותה צורה, גורי הכלבים כשכשו יותר בזנבם לעבר בני האדם. בתהליך הביות, אם כך, יחד עם תכונות כמו אופי רגוע יותר וציות לפקודות, התפתחה גם התכונה של כשכוש הזנב. מה יכולה להיות הסיבה לכך?

במאמר שהתפרסם ב-2024, חוקרים מאירופה סקרו יותר ממאה מחקרים על כשכוש הזנב והאבולוציה שלו. הם מציעים שתי השערות בקשר להתפתחות הכשכוש: שהוא מעין “תופעת לוואי” של בחירת תכונות אחרות במהלך הביות; או שהוא נבחר בכוונה על ידי בני האדם, שהעדיפו כלבים עם זנב מכשכש.

“אנחנו אומנם לא יכולים לנסוע במכונת זמן בחזרה אל הימים של ראשית היחסים בין האדם והכלב, אבל אנחנו יכולים לבחון את התנהגות הכלבים היום בראי ההתנהגות של בני האדם, ולנסות להבין איך התרחש תהליך הביות”, אמרה טיילור הרש (Hersh), אחת החוקרות החתומות על המאמר, בראיון לגרדיאן. “כשכוש הזנב היא התנהגות מאוד ניכרת לעין ומעניינת, ולכן מקום טוב להתחיל בו”. 

תופעת לוואי של הביות?

ההשערה הראשונה היא כאמור שכשכוש הזנב התגבר אצל הכלבים כחלק ממהלך הביות, ללא כוונה מצד המבייתים. תמיכה לכך אפשר למצוא בניסוי ביות השועלים שנעשה ברוסיה במאה שעברה. במחקר זה, שנמשך עשרות שנים, דמיטרי בליאייב (Belyayev) וצוותו לקחו שועלים כסופים, תת-מין של השועל האדום (Vulpes vulpes), והכליאו במשך דורות רק את השועלים הרגועים ביותר, אלו שנתנו לבני האדם להתקרב אליהם ולא הגיבו בפחד ובתוקפנות. 

בדור הראשון, סיפרה לודמילה טרוט (Trut), תלמידת המחקר של בליאייב, בכתבה שכתבה לסיינטיפיק אמריקן, “כמעט כל השועלים נראו פחות כמו כלבים ויותר כמו דרקונים נושפי אש”. היו רק מעטים שהגיבו לנוכחות בני האדם פחות או יותר באדישות, והם אלו שזכו להתרבות. בדורות הבאים היו יותר ויותר שועלים כאלו, ובדור הרביעי והחמישי כבר נראו גורים ששמחו כשאנשים התקרבו אליהם. בדור השישי הופיעו לראשונה שועלים שהיו להוטים למגע עם בני אדם, ליקקו את ידיהם ונתנו להם ללטף ולהרים אותם. 

אין בכך שום דבר מפתיע: כך עובדת ברירה מלאכותית. אם נבחר בכל דור את הפרטים שמראים תכונה מסוימת, נצפה לראות יותר ממנה בדורות הבאים. אלא שהמזג הרגוע והחברותי של השועלים המבוייתים לא היה הדבר היחיד שהפריד ביניהם ובין שועלי הבר, שמהם התחיל הניסוי. השועלים בדור השישי ובדורות הבאים הפגינו מגוון תכונות שלא נבררו בכוונה: לחלק מהם היו אוזניים שמוטות, זנב מקורזל, או פרווה עם כתמים במקום הצבע הכסוף האחיד. 

התכונות האלו, שהופיעו יחד עם הברירה למזג רגוע, הן חלק מ”סינדרום הביות”: אוסף של מאפיינים שנראים אצל בעלי חיים מבוייתים ממינים שונים, מכלבים דרך חזירים ועד עיזים וסוסים. הם כוללים גם תכונות לא אנטומיות, כמו תקופות ייחום ארוכות יותר ונטייה לשחק ולהתנהג בצורה “גורית” גם בבגרות. 

ההשערה המקובלת היא שהתכונות של סינדרום הביות התפתחו כתוצאה משינויים גנטיים, שגורמים מלבד זאת גם לאופי רגוע ולא תוקפני או פחדני. כלומר, התכונות האלו הן תופעות לוואי של הברירה לאופי חברותי ורגוע. 

ומה עם כשכוש הזנב? הוא לא נחשב כחלק מסינדרום הביות, כי הוא לא נראה אצל מינים מבויתים אחרים. אבל השועלים המבויתים של בליאייב כשכשו בזנבם אל בני האדם, דבר ששועלי הבר אינם עושים. נראה, אם כך, שכשכוש הזנב התגבר אצלם ללא ברירה בכוונה תחילה, כתוצאה של הבחירה בשועלים רגועים. ואם זה קרה אצל השועלים, ייתכן בהחלט שזה גם מה שקרה בתהליך הביות של הכלבים. 

לכשכש לפי הקצב

ההשערה השנייה היא שבני אדם בחרו לאמץ אל חיקם ואל ביתם בכוונה זאבים וכלבים שכשכשו בזנבם נמרצות. “הצענו השערה חדשה, לפיה בני אדם בררו כלבים עם זנב מכשכש בתהליך הביות, במודע או שלא במודע, משום שאנחנו נמשכים לגירויים מקצביים”, אמרה לגרדיאן סילביה ליאונטי (Leonetti), שהובילה את המחקר. 

בני אדם מכל התרבויות אוהבים מוזיקה קצבית, ומחקרים מראים שמקצבים מעוררים בנו רגשות חיוביים. הזנב המכשכש של הכלב אומנם לא משמיע מקצב קולי (בדרך כלל), אבל הוא כן נע בקצב, וייתכן שבני האדם הקדומים מצאו את הקצביות הזו מושכת או מרגיעה.

הולי רוט-גוטרידג’ (Root-Gutteridge), חוקרת כלבים מבריטניה שלא הייתה מעורבת במחקר, אמרה לגרדיאן שההשערה הזו מעניינת – אך דרושות עוד ראיות בשביל לשכנע אותה. לדעתה, בני האדם היו עשויים להעדיף כלבים שמכשכשים בזנב בלי קשר לקצב, אלא משום שזו צורת תקשורת יעילה, שאינה רועשת כמו צורת התקשורת האלטרנטיבית של הכלבים: נביחות.

“אני משערת שהאנשים הקדומים ראו את כשכושי הזנב כסימן חיובי וקל לזיהוי אצל זאבים”, אמרה, ומשם הם התפתחו כצורת תקשורת שגם אנחנו וגם הכלבים יכולים להבין. 

רב המכושכש על הגלוי

למרות שכולנו מכירים היטב – ואוהבים – את כשכושי הזנב של הכלבים, יש עדיין הרבה שאנחנו לא יודעים על התכונה המלבבת הזו. “הייתי רוצה להבין מה קורה במוח, את המנגנון מאחורי מה שאנחנו רואים”, אמר אנדריאה רביניאני (Ravignani), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בראיון לאתר כתב העת המדעי Science. “אנחנו עדיין לא יודעים אלו חלקים במוח של הכלב מעורבים באיזה חלק של כשכשוש הזנב. האם הכשכוש דומה לנשימה, ואפשר לשלוט עליו במידה חלקית? או שאולי הוא דומה יותר להסמקה? האם אזורים במוח של הכלב שאחראים על מקצב מופעלים? הייתי רוצה לראות אם אזורים של חשיבה מופשטת, אזורים של תקשורת וכן הלאה, מופעלים גם הם. יש עולם שלם של אפשרויות לחקור ולהבין”.

בשנים האחרונות נערכו מספר מחקרים שהשתמשו בדימות מוחי תפקודי – functional MRI – כדי לחקור את מוחות הכלבים. fMRI יכול להראות לנו לא רק את המבנה של המוח, אלא גם אלו אזורים בתוכו מופעלים בתגובה לגירויים שונים. לרוב הוא משמש לחקר של בני אדם, ולא חיות: השימוש בו מחייב את הנבדק לשכב ללא תזוזה כלל בתוך חלל קטן ומרעיש, ולהיות ער תוך כדי כך, משימה לא קלה כלל עבור רוב בעלי החיים. לאחרונה חוקרים אילפו כלבים לעשות בדיוק את זה, מה שעשוי לאפשר בחינה של השאלות שהעלה רביניאני. עם זאת, עד כה לא התפרסמו מחקרי דימות מוחי תפקודי בכלבים שעסקו בכשכוש הזנב.

מחקרים כאלו, יחד עם מחקרים התנהגותיים על כלבים, יוכלו לעזור לנו להבין טוב יותר את חברינו הפרוותיים, ואת הקשר שלהם איתנו, שנמשך כבר אלפי שנים. “כולנו מגה אוהבי כלבים”, סיפרה הרש בראיון ל-Science. “אני חושבת שהרבה מהמחקר שאנחנו עושים נובע מהאהבה לחיות, ומרצון להבין טוב יותר את התקשורת שלהם”.