פלאי התמונות הנעות

בדצמבר 1895 התאסף קהל נרגש באולם קטן בפריז כדי לחזות בפלא שלא נראה כמותו לפני כן. אלומת אור הוקרנה על מסך לבן, והציגה דמויות דו-ממדיות נעות, שכמעט היה אפשר לדמיין אותן נושמות וחיות. הסרטים שהקרינו אז האחים לואי ואוגוסט לומייר (Lumiere) נקראו “פועלים יוצאים ממפעל לומייר” ו”רכבת נכנסת לתחנה”, והם הציגו בדיוק את מה ששמם מתאר. יש המספרים כי בשל המראה הריאליסטי למדי של רכבת בשחור-לבן הנוסעת לעברם, חלק מהצופים נבהלו עד כדי כך שהם זינקו ממקומם וניסו להימלט, סיפור חביב אך כנראה מופרז מעט. האירוע הזה ראוי בהחלט למעמדו כתחילת עידן הקולנוע, אך האמת היא שכמו רוב המהפכות גם זו לא התחוללה ביום אחד.

סרט מצויר על חרס

שורשיו של הקולנוע עמוקים ושלובים היטב בהיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. כבר לפני כ-5,000 שנה בני אדם ניסו ליצור אשליית תנועה: בקערת חרס עתיקה שנמצאה באיראן הופיעה סדרת ציורים של עז מקפצת אל עץ, ואם סובבו את הקערה במהירות אפשר היה להאמין שהעז נעה מעצמה. לא ידוע אם הקערה אכן שימשה למטרה הזו, אך היא אכן המחישה איך רצף של תמונות עוקבות יכול ליצור אשליה של תנועה. ממצא נוסף מהעולם הקדום הגיע מסין של המאה השנייה לספירה. הממציא דינג הואן יצר מנורה מכוסה בסדרת איורים, כך שמי שסובבו אותה ראו רצף של דמויות מתחלפות בחריציה, ממש כמו הנפשה פרימיטיבית.

פריצת דרך משמעותית במיוחד התחוללה בראשית המאה ה-19, בעקבות פענוח עקרון התמדת הראייה: התופעה שבה גירוי חזותי משתהה בקולטנים שבעינינו למשך כשתי עשיריות השנייה אחרי שהוא נעלם בפועל משדה הראייה. על הבסיס הזה הבינו שאפשר לחבר יחד רצפים של תמונות כדי ליצור אשליה של תנועה.

בהסתמך על התכונה הזאת של העיניים יצר בשנת 1832 הפיזיקאי הבלגי ז’וזף פלטו (Plateau) מכשיר בשם פנקיסטיסקופ (Phenakistiscope). הייתה זו דיסקה שעליה סדרה של ציורים שמייצגים שלבים עוקבים בתהליך התנועה. כשסובבו את הדיסקה מול מראה וצפו בה מבעד לחריצים, נראתה אשליה של תמונה זזה.

השלב הבא בהנפשת דמויות היה הזואיטרופ (Zoetrope): תוף מסתובב עם פתחים שדרכם היה אפשר לראות ניתן לראות אשליה של דמויות נעות. בניגוד לקודמו, הזואיטרופ אִפשר לכמה צופים לצפות יחד באשליית התנועה, ובזכות זאת הפך לאטרקציה פופולרית בסלונים ובירידים.

רוץ בן סוסי

כל ההמצאות הראשונות ליצירת תנועה התבססו על איורים מלאכת יד. התפתחות טכנולוגיות הצילום במהלך המאה ה-19 אפשרה ללכוד ייצוגים של המציאות עצמה – תיעוד של רגעים אמיתיים. היה זה צעד גדול שקידם אותנו מאוד לעבר הראינוע של האחים לומייר וממשיכי דרכם, שהשתמשו ברצפי תמונות מצולמות.

להתקדמות המשמעותית הבאה היה אחראי הצלם הבריטי אדוארד מייברידג’ (Muybridge), שביקש לבדוק שאלה מסקרנת: האם סוס דוהר קופץ כך שכל רגליו מתנתקות מהקרקע? כדי לענות על כך הוא הציב שורה של מצלמות עם מנגנון שיגרום להן לפעול בדיוק ברגע שבו הסוס הדוהר יעבור על פניהן. התוצאה הייתה סדרת צילומים שהוכיחה שאכן יש שלב בדהרה שבו כל ארבע רגליו של הסוס שרויות באוויר. מעבר למציאת פתרון לשאלה מדעית שנויה במחלוקת, מייברידג’ המחיש יכולת מהפכנית – אפשר לפרק את הזמן לפריימים בודדים ואז להקרין אותם מחדש לפי הסדר ולשחזר משהו שכבר קרה.

המצאת סרט הצלולואיד בסוף המאה ה-19 הייתה הנדבך החסר האחרון. צלולואיד הוא חומר גמיש, חזק ושקוף שאפשר לצלם עליו סדרות ארוכות של תמונות. מייסד חברת קודאק ג’ורג’ איסטמן (Eastman) היה זה שפיתח את סרטי הצילום הראשונים לשימוש מסחרי. במקביל, ממציאים כמו תומס אלווה אדיסון שקדו על פיתוח מכשירים שיאפשרו להציג את התמונות הנעות. במסגרת המאמצים האלה פיתח אדיסון את הקינטוסקופ (Kinetoscope) – מתקן צפייה אישי שבו סרט נע מול עיניו של צופה יחיד. המכשיר זכה לפופולריות מיידית, אך לא אפשר חוויית צפייה קבוצתית ולכן ערכו המסחרי היה מצומצם.

האחים לומייר הבינו שהקסם הגדול הוא זה שטמון בצפייה משותפת, ולכן פיתחו את הסינמטוגרף (Cinématographe) – מכשיר רב-תכליתי שצילם סרטים, פיתח את התמונות ולבסוף הקרין אותם על מסך. כך נפתחה האפשרות להקרנת סרטים לקהל רחב.

הקרנת הבכורה בפריז הייתה הצלחה אדירה, ותוך חודשים ספורים נפתחו אולמות להקרנת סרטים בכל רחבי אירופה והעולם המפותח. הסרטים המוקדמים האלה נקראו בעברית “ראינוע”, או “סרטים אילמים”. בהמשך, כשהתווסף לסרטים פסקול, נולד הקולנוע המודרני, המדבר. תחילה תיעדו הסרטים סצנות פשוטות מן המציאות: ילדים משחקים, רכבות נוסעות, גלים מתנפצים על החוף. עצם החידוש של שחזור המציאות בתנועה על גבי מסך הקסים את ההמונים. כדי לפצות על היעדר הקול, גייסו לא פעם פסנתרנים, או אפילו תזמורות שלמות, ללוות את ההקרנה במוזיקה חיה. לפעמים נעזרו היוצרים בכתוביות או בשקופיות טקסט כתחליף לדיבור.

תוך זמן לא רב מגוון הסרטים התרחב מאוד, מתיעוד פשוט לסרטים עלילתיים בדיוניים. יוצרים יצירתיים, כגון הקוסם הצרפתי ז’ורז’ מלייס (Méliès), נעזרו באשליה התנועה של הראינוע כדי לפתח טכניקות של אפקטים מיוחדים. סרטו העלילתי של מלייס, “מסע אל הירח” מ-1902, השתמש בעריכה קפדנית, חשיפות כפולות ותפאורות דמיוניות כדי להראות שהראינוע לא חייב להגביל את עצמו לצילום מדויק של המציאות.

הסרט “מסע אל הירח” מ-1902 (כ-14 דקות)

הקולנוע מתפתח

בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים הגיע הראינוע לבשלות אמנותית, בתקופה המכונה תור הזהב של הוליווד. בארצות הברית הוקמו אולפנים ענקיים שצילמו כמה וכמה סרטים בעת ובעונה אחת, במעין פס ייצור של סרטים אילמים. בתקופה הזאת באו לעולם כוכבי הראינוע הראשונים והסרטים נעשו יותר ויותר מורכבים מבחינת הצילום, הסיפור והעריכה שלהם.

אך גם בתור הזהב הזה נותר עדיין חלום גדול שטרם התגשם: לצרף לתמונה פסקול שיאפשר להשמיע דיבור וקולות רקע. המאמצים לסנכרן יחד קול ותמונה החלו כבר בתחילת דרכו של הראינוע, אך כולם כשלו. רק בשנות ה-20 הצליחה חברת האחים וורנר לשלב לצד סרט הקולנוע המצולם גם סרט הקלטה קולי, כך שיעבדו יחד בצורה משכנעת. פריצת הדרך הייתה הסרט המדבר הראשון, “זמר הג’אז“, שהציג הופעה קצרה של זמר, בשילוב מדויק של תמונה ופסקול.

המהפכה סחפה אחריה את עולם הקולנוע כולו. תוך שנים ספורות לא הופקו יותר סרטים אילמים. שחקנים נדרשו להסתגל לעבודה עם קול; חלק מהם, ששגשגו בקולנוע האילם בזכות שפת הגוף רבת ההבעה שלהם, איבדו את מטה לחמם עקב כישוריהם הקוליים המוגבלים; אחרים, למשל צ’רלי צ’פלין, צלחו את המעבר בשלום והפכו לכוכבי קולנוע. חברות הפקה השכילו לשלב בסרטיהן מוזיקה, אפקטים קוליים ודיאלוגים עשירים. הקולנוע קיבל עומק חדש.

בערך באותו מועד חדר גם הצבע למסכים. הסרטים הצבעוניים המוקדמים צולמו בשחור-לבן ונצבעו בעבודת יד, תמונה אחרי תמונה. הייתה זו עבודה סיזיפית של ציירים שצבעו כל תמונה בנפרד, לעיתים בעזרת טכניקות אמנותיות כמו זו של מכשיר הרוטוסקופ, שבהן ציירו בצבעים שקופים למחצה על פריימים מצולמים כדי ליצור תנועה מציאותית.

הפתרון האמיתי הגיע בשנת 1916 עם טכנולוגיית הטכניקולור (Technicolor). בבסיסה, השיטה השתמשה בפירוק האור שמגיע לעדשת המצלמה מהסצנה לשלושה צבעי יסוד: אדום, ירוק וכחול. כל אחד מהם נשמר על סרט צילום אחר, שלאחר מכן צורפו יחד לתמונה צבעונית אחת. 

הסרטים הראשונים שצולמו בצבע מלא, ובהם “שלגייה ושבעת הגמדים”, “חלף עם הרוח” ו”הקוסם מארץ עוץ”, שבו את ליבו של הקהל. למרות זאת, המעבר לצבע היה איטי: בתחילה, הפקת סרטים בצבע הייתה יקרה יותר, ודרשה מצלמות מגושמות ותאורה חזקה. אך אט-אט ובהדרגה הצבע הפך לנורמה וכיום סרטים בשחור-לבן נעשים בעיקר לצורך אמירה אמנותית. הטכניקולור נותר בשימוש תקופה ארוכה עד שהוחלף בטכניקות מתקדמות יותר של צילום צבעוני, אך אפילו כיום יש אי אלו אמנים שמתמחים בטכניקה הקלאסית הזאת, בצירוף של נוסטלגיה ואמצעי ליצירת עולם חזותי עשיר במיוחד.

הסרט “זמר הג’אז” מ-1927 (96 דקות)

תחרות ועושר חזותי

הולדת הטלוויזיה בשנות ה-50 אילצה את הקולנוע להמציא את עצמו מחדש פעם נוספת, ולהבליט את יתרונותיו על פני המתחרה הטרי. כדי לשרוד מול נוחות הצפייה הביתית השיקו חברות ההפקה טכנולוגיות כמו מסכים רחבים, פורמטים כמו סינמסקופ וסינרמה שאפשרו לשפר משמעותית את איכות התמונה באמצעות ציוד מיוחד של צילום והקרנה, ואף ניסו להוסיף עומק תלת-ממדי. הסרטים נעשו יפים יותר, מרהיבים יותר, במטרה לספק לצופים חוויה שהטלוויזיה לא תוכל לשחזר.

במהלך שנות ה-70 וה-80, החלה התפתחות נוספת: האפקטים המיוחדים עברו מהפכה עם פיתוח טכניקות חדשות ושדרוג מחלקות האפקטים באולפנים הגדולים. סרטים כמו טרילוגיית “מלחמת הכוכבים” המקורית הביאו למסך מודלים מוקפדים, צילומי מיניאטורות ואפקטים חזותיים פורצי דרך. בהמשך, החלו להופיע דמויות שנוצרו ישירות במחשב: ב”פארק היורה” נראו דינוזאורים ממוחשבים באיכות גבוהה עד כדי כך שהקהל התקשה להבחין בין הצילום האמיתי לפרטים הבדיוניים שהוכנסו לתוכו.

שנת 1995 סימנה קפיצת מדרגה נוספת: “צעצוע של סיפור“, הסרט הראשון באורך מלא שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת, הוכיח שאפשר לבנות עולמות שלמים בלי להשתמש בכלל במצלמה. האנימציה הדיגיטלית פתחה עבור יוצרי הקולנוע אפשרויות חדשות הן מבחינת החזון היצירתי והן מבחינת טווח הסיפורים שאפשר לספר באמצעותה.

במקביל עברו הסרטים עצמם משימוש בסרט צילום פיזי מצלולואיד, שהשתמש בתמונות ממשיות, לפורמט דיגיטלי שמתרגם ושומר את הסרט כולו בקוד בינארי של 0 ו-1. מצלמות דיגיטליות אמינות באיכות גבוהה החליפו את הפילם הרגיש, וההקרנות עברו לקובצי מחשב דיגיטליים. שינוי הפורמט הבטיח תמונה אחידה, שימור יעיל של הסרט לאורך זמן, והקל מאוד את הפצתו לאולמות בתי הקולנוע.

כבר בשנת 2002, הסרט “מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים” צולם כולו דיגיטלית. תוך שנים ספורות התפשט השימוש בטכנולוגיית הקולנוע הדיגיטליות ועד שנת 2015 רוב אולמות הקולנוע בעולם עברו להקרנה דיגיטלית.

קדימון ל”צעצוע של סיפור” שיצא ב-1995

הקולנוע של מחר

גם כיום הקולנוע ממשיך לחקור כיוונים חדשים. מציאות מדומה (VR) מאפשרת לצופים להיכנס לעולמות בדיוניים בחוויה רב-חושית שנראית יותר ויותר מציאותית, אם כי הטכנולוגיה עדיין לא הבשילה לשימוש המוני והיא דורשת שימוש בציוד מיוחד שנלבש על הגוף. מסתמן כי בעתיד הלא רחוק נראה סרטים חווייתיים יותר, מותאמים לצופה ואולי אפילו יהיו בהם רכיבים אינטראקטיביים, שהצופה עצמו יוכל להשפיע בהם על מהלך העלילה.

בשנים האחרונות גם הבינה המלאכותית משנה בהדרגה את פני התעשייה: מערכות לומדות מסוגלות לנתח תסריטים, להציע עריכות לטריילרים ואפילו לסייע ביצירת דמויות דיגיטליות ריאליסטיות. היא מסוגלת לכתוב תסריטים, ליצור דמויות יותר ויותר מורכבות ואף לביים ולערוך סצנות שלמות. כל אלה מעלים שאלות מטרידות על גבולות היצירה האנושית. יש הרואים בכך איום על הקולנוע המסורתי, בעוד אחרים מזהים בבינה המלאכותית את היכולת להרחיב את גבולות הדמיון והביטוי האמנותי. ובכל זאת, מאז המאה ה-19 ועד היום הקולנוע היה ונשאר אמנות שמבוססת על אותה אשליה פשוטה: רצף של תמונות דוממות שמדמות תנועה. ועדיין נותר הפלא הגדול שקורה כשהן מתחילות לרוץ במהירות זו אחר זו, ומצליחות לעורר בנו רגשות, מחשבות וחלומות.