השחר יעלה מחדש

הטילים האיראניים שפגעו במכון ויצמן למדע בלילה שבין 14 ל-15 ביוני 2025 אומנם לא הביאו לנפגעים בנפש, אך גרמו נזק רב לבנייני המכון, למעבדות ולמחקרים הרבים שנעשו בהן למען האנושות כולה. גם מעבדתה של פרופ’ עידית שחר מהמחלקה לאימונולוגיה מערכתית במכון נחרבה. אומנם הבניין עצמו לא ספג  פגיעה ישירה, אך הדף הפיצוץ שארע בבניין הסמוך הוציא אותו מכלל שימוש.

מחומרי המעבדה השוקקת נותרו רק אלה ששחר וצוותה הספיקו להציל בדרך לא דרך מהמקררים המושבתים ולשמור לכמה חודשים במעבדות אחרות במכון. נשמר כמובן גם הידע המדעי הרב שנצבר שם במשך שנים רבות, וחשוב מכול – החוקרות עצמן: צוות מגובש של מדעניות מוכשרות. ונשאר גם עוד פרט יחיד במינו ששומר בתוכו משהו מרוחה החיה והפועמת של המעבדה במיטבה: ציור של עשייה מדעית, אחווה נשית, חקירה וגילוי.

כשמערכות ההגנה כושלות

שחר עובדת במכון ויצמן מזה 28 שנה, מאז שסיימה את הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל בארצות הברית. מחקריה עוסקים בפעילות מערכת החיסון ובמה שקורה כשתפקודיה משתבשים. בשנים האחרונות היא שמה דגש רב על זיהוי המנגנונים שבאמצעותם גידולים סרטניים מסוימים מנטרלים את פעילות תאי מערכת החיסון שאמורים להילחם בהם ואף מגייסים אותם לשרת את תאי הגידול עצמו. בנוסף היא חוקרת מחלות אוטואימוניות, כלומר מצבים שבהם מערכת החיסון תוקפת את רקמות הגוף עצמו כאילו היו גורם זר, וכן שיבושים בתפקודם של תאי גזע של הדם בהתמודדות עם זיהומים נגיפיים.

סגל המעבדה של שחר מורכב כולו מנשים, מדעניות צעירות ומבטיחות שלומדות לתארים גבוהים באימונולוגיה. הרוח הנשית מורגשת היטב, לדבריה, באופי העבודה במעבדה. “אנחנו אחת בשביל השנייה, עוזרות זו לזו, מדברות על נושאים של נשים, ועושות הרבה עבודת צוות”, אמרה לאחרונה בשיחה עם אתר מכון דוידסון. היא מספרת שמעולם לא תכננה לנהל מעבדה של נשים, אלא שזה קרה מעצמו, אולי כי גברים חשים לא בנוח בחברה כל כך נשית. “בכל השנים היה רק דוקטורנט אחד גבר”, סיפרה.

שחר פעילה מאוד בקידום נשים מדעניות, ועומדת מאז 2021 בראש המערך לקידום נשים במדע ושוויון מגדרי במכון ויצמן. התפקיד נולד בעקבות פעילותה של קבוצת מדעניות מהמכון, שאספו נתונים על מעמד הנשים באקדמיה, ובמכון ויצמן בפרט. המספרים שאספו היו מדאיגים: התברר שבעוד שבקרב תלמידי המחקר במכון יש שוויון ביו גברים לנשים, בסגל המכון עצמו רק 20 אחוז מהחוקרים הן נשים. משהו מפריע לנשים שסיימו דוקטורט להמשיך לקריירה מדעית.

“המחסום העיקרי הוא שכדי להמשיך בקריירה האקדמית צריך לנסוע לחו”ל לתקופה ממושכת ולעשות שם פוסט-דוקטורט. לנשים יותר קשה עם זה”, היא אומרת. “אנחנו מנסות לתת להן את התנאים לעשות את זה, והכי חשוב – לעזור להן להאמין בעצמן”. מכשול נוסף הוא ההתמודדות על משרות מחקר במכון אחרי השלמת הדוקטורט, מול ועדות קבלה שחלקן מורכבות מגברים בלבד. הסיוע שהיא ועמיתותיה מעניקות כולל תמיכה בסטודנטיות בשלב הדוקטורט, חניכה אישית, סדנאות, והרבה שיחות עם החוקרות הצעירות, במטרה להבין את קשייהן ולפתור אותם.

אנתרופולוגיה מצוירת

לתוך האווירה התומכת הזאת, המשלבת עשייה מדעית קפדנית בסביבה נשית למהדרין, נכנסה בשנת 2022 אורחת מפתיעה: הציירת והאמנית שירלי סיגל. במשך חמישה שבועות היא ישבה במעבדה, צפתה במדעניות בעבודתן, שוחחה איתן וציירה שלל רישומים שלהן בצבעי מים. בחודשים הבאים היא שילבה את כל רישומיה והתרשמויותיה בציור שמן ברוחב של שלושה מטרים ובגובה של שני מטרים. הציור הוצג במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית ואף כיכב בפרסומי החוצות של התערוכה. כיום הוא תלוי במשרדי המערך לקידום נשים במכון.

לדברי סיגל, הפרויקט נולד בעקבות מודעה שראתה מטעם מכון ויצמן: קול קורא לאמנ/ית אורח/ת במכון. כשהחלה לבדוק את הנושא היא הופתעה לגלות שאין בעולם האמנות הבינלאומי שום ציורים של נשים מדעניות בעבודתן. יש ציורים שמציגים נשות מדענים מפורסמים ועוזרות שלהם, אבל לא מדעניות.

חיפוש נוסף הוביל אותה לפרופ’ עידית שחר. היא פנתה למדענית, סיפרה לה על עבודותיה הקודמות, שעוסקות כולן בנשים, ונענתה בהתלהבות: “איזה כיף. בואי נלך על זה”.

הקליק היה מיידי מבחינתה. “בפעם הראשונה שנכנסתי למעבדה פגשתי אחת מהחוקרות היותר ותיקות ובכירות במעבדה. גם לה קוראים שירלי, כמוני. ואז נכנסו שתיים צעירות יותר ונישקו אותה. בהמשך גיליתי שכשיש למישהי ניסוי חשוב כל המעבדה מתגייסת לעזור לה. אז הן עזרו לה, ובבוקר כשהן הגיעו היא הביאה להן תותים והן נתנו לה נשיקה. אתה יכול לראות מעבדה של גברים מתנהלת ככה?” סיפרה.

“שירלי ישבה במעבדה, ראתה את העבודה שלנו וציירה. היה מעניין לראות מה היא ראתה ואיך היא ראתה אותנו. זה היה תהליך מרתק. היא ישבה, דיברה, ציירה, ולאט לאט נבנו הדמויות”, מספרת שחר.

לדברי סיגל, מה שעניין אותה במיוחד לא היה המדע, אלא המדעניות עצמן. אחד הדברים הבולטים בציור הוא התכשיטים שעונדות כל הדמויות. “אלה תכשיטים אישיים, מלאי סיפורים שהן סיפרו לי על עצמן”, היא מסבירה.

התיעוד של סיגל אינו ניטרלי. בתור אמנית נקודת המבט שלה נוכחת בציור לא פחות מאשר מעשי המדעניות עצמן. גם הבחירה אילו רגעים לצרף בסופו של דבר לציור הייתה משמעותית מאוד. התמונה מציגה חמש דמויות של מדעניות סביב שולחן מעבדה, אף על פי שבמציאות כמעט אף פעם לא היו יותר משתיים מהן יחד. האור הבא מהחלונות, וגם מבטה של המדענית הבכירה שבמרכז, מכוונים את עיני הצופים אל הצד השמאלי של התמונה, שבו מוצגת אחת המדעניות ברגע של גילוי. מעין “א-הא!”.

“א-הא” היא גם הכותרת שניתנה לתערוכה שחנכה את מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עם פתיחתו מחדש אחרי שיפוץ נרחב בתחילת שנת 2023. התערוכה הוקדשה לרגעים של תובנה פתאומית, והרי רגעים כאלה הם הלב הפועם של המדע עוד מימי ארכימדס, שלפי האגדה יצא עירום מבית המרחץ בצעקות “אאוריקה” (“מצאתי”), כשפענח את חוק הציפה. אין אם כן פלא שהתמונה נבחרה לייצג את התערוכה בשלטי החוצות שתלתה העירייה ברחבי רמת גן. סיגל ושחר אף התארחו יחד במוזיאון והרצו בו, במסגרת “שיח גלריה”, על נשים באמנות ובמדע.

במידה רבה אפשר להתייחס לעשייה האמנותית של שירלי סיגל כאל מעין תצפית סוציולוגית על הגוונים הרבים של החוויה הנשית. במהלך מלחמת שבעה באוקטובר היא קיבלה אישור להצטרף ליחידות קרביות של נשים ולתעד אותן בציור – תחילה גדוד איסוף קרבי ואחריו יחידות נוספות. אחת מהציורים, “אל תדאגי”, שמציג ארבע לוחמות מטפלות בפצועה על אלונקה, מוצג כעת בבית המשפט העליון. בערב פתיחת התערוכה הקהל הריע ארוכות לחמש הלוחמות שהגיעו לאירוע במדים. “גם עם המדעניות וגם עם הלוחמות הרגשתי כמו אנתרופולוגית שמסתכלת על שבט זר”, היא אומרת. “הייתי קצת כמו זבוב על הקיר. הסתכלתי הרבה ואספתי רגעים ותמונות”.

התחלה חדשה

כמה חודשים אחרי סגירת התערוכה הגיע טבח שבעה באוקטובר, ואחריו מלחמה ארוכה ורבת חזיתות. ב-13 ביוני 2025 פרצה מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן, ולמחרת בלילה, בסביבות השעה 2:40, פגעו שני טילים איראניים בלב מכון ויצמן למדע ברחובות. בין השאר הם מחקו את המעבדה של שחר וחוללו בה נזק חסר תקנה.

“בפעם הראשונה שהגעתי למעבדה אחרי הפגיעה הייתי בשוק. הייתי בהלם מוחלט. קשה לתפוס את זה”, סיפרה שחר בריאיון לכתב חדשות “כאן 11” אורן אהרוני. ההדף החריב את המעבדה והרס את המכשירים. בהיעדר חשמל, כל התרביות והרקמות והנוגדנים שנשמרו בקירור נידונו לכיליון. “רצנו ממקום למקום, בבניינים שעוד היה להם חשמל, וניסינו להציל את מה שאפשר”.

למרות המאמצים, המכה הייתה קשה וההרס רב. חלק מהניסויים אבדו לבלי שוב, יחד עם התרביות, הרקמות והנוגדנים שהושמדו. גם חומרי המחקר שחולצו ברגע האחרון נפגעו, אבל לדברי שחר הפגיעה חלקית בלבד ועדיין נשאר על מה לעבוד ולחדש את המחקרים.

בשבועות האחרונים נכנסו עידית שחר ונשות הצוות שלה למעבדה החדשה שקיבלו בבניין אחר במכון. בימים אלה היא ונשות צוותה עסוקות בתהליכי “בנייה מחדש” של המעבדה על בסיס מה שנשאר. “אנחנו נעבור את זה ביחד. זה מה שאני אומרת להן כל הזמן”, אמרה לאהרוני.

למרות ההבדל הרב ביניהן, ובין תחומי עיסוקן, התמונה התלויה במשרדה של פרופ’ עידית שחר משקפת איך המדע והאמנות יכולים להתחבר ולברוא משהו חדש. “הציורים שלי מחמשת השבועות במעבדה שנחרבה נותרו כתיעוד למחקר, לחיי היומיום וליחסי החברות בין המדעניות בימי טרום המלחמה”, מסכמת שירלי סיגל.