50 שנה למלתעות: הסרט שהפך את הכריש למפלצת

הגיבור, או אולי יותר נכון הנבל, של הסרט “מלתעות”, זה שהסרט נקרא על שמו, מופיע בו מעט מאוד. הצופים שומעים את הדמויות האחרות מדברות עליו וגם נסות מפניו בצרחות, ורואים את הדם מתפשט במים לאחר שהוא תוקף. אבל הכריש עצמו מופיע לעתים רחוקות למדי, ובחלק מהמקרים רק כסנפיר החותך את המים או כצללית מתחת לפניהם. 

זו לא הייתה הכוונה מלכתחילה. לצורך הסרט נבנה כריש מכני משוכלל, פאר הטכנולוגיה של זמנו, שכונה “ברוס” על שם עורך הדין של במאי הסרט, סטיבן ספילברג. אבל ככל שאביזר מורכב ומשוכלל יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר לתקלות – וברוס התקלקל פעם אחר פעם, והכריח את יוצרי הסרט להסתדר בלעדיו. הם השלימו את החסר עם צילומי כרישים אמיתיים מאוסטרליה, או פשוט עם צילומי השחקנים כשהם מגיבים לכריש, בלי שרואים את הכריש עצמו – ובליווי המוזיקה מלאת המתח של ג’ון ויליאמס (Williams). דווקא העובדה שהצופים לא רואים את הטורף אך חשים בנוכחותו, הגבירה את האימה. “זה היה טוב שהכריש כל הזמן התקלקל”, אמר ספילברג בריאיון לתכנית רדיו בריטית לפני שלוש שנים. “זה היה המזל שלי, ואני חושב שגם המזל של הצופים, כי זה סרט מפחיד יותר בלי שרואים הרבה את הכריש”.

כמובן, גם אם זמן המסך שלו קצר למדי, הכריש נוכח בכל דקה בסרט, והפחד ממנו הורגש היטב. ריצ’רד דרייפוס (Dreyfuss), ששיחק בסרט מומחה לכרישים שמשתתף בציד הכריש, אמר לאחרונה לגרדיאן שהוא עדיין נמנע מלהיכנס לים. “לא עשיתי את זה, לא מאז הסרט”, הודה. “כי אתה מודע לחלוטין למה שאתה לא מודע לו, ואתה לא מודע לשום דבר מתחת לפני המים”. לפחד הזה, כך נראה, היו שותפים לא מעט מהצופים. ולסרט היו הרבה, הרבה מאוד, צופים. הוא יצא לאקרנים ביוני 1975, ובמהלך הקיץ של אותה שנה צפו בו יותר מ-67 מיליון בני אדם בארצות הברית לבדה; כשליש מאוכלוסיית המדינה בתקופה זו. הנהירה הזו לבתי הקולנוע הכתירה את “מלתעות” כשובר הקופות הראשון.

הסרט הציג את הכריש כמפלצת מתוחכמת, יצור שנחוש להרוג בני אדם ורק מחכה להזדמנות. האם ההצגה הזו עיצבה את דעתם של הצופים הרבים על כרישים, על ציד שלהם, ועל מאמצי השימור? 50 שנה לאחר ש”מלתעות” סחף את צופי הקולנוע, נבדוק את ההשפעה שהייתה לו על הדגים הגדולים, ועל היחס שלנו אליהם.

“הוא באורך של 20 רגל”. “25. שלוש טונות של כריש”

“‘מלתעות’ היה נקודת מפנה לכרישי עמלץ לבן” (Carcharodon carcharias, המין שמוצג בסרט), אמר אוליבר קרימן (Crimmen), האחראי על הדגים במוזיאון הטבע של לונדון, ל-BBC. “ראיתי שינוי משמעותי בצורה שבה הציבור וגם המדענים תופסים את הכרישים, כאשר הספר ‘מלתעות’ של פיטר בנצ’לי (Benchley) פורסם, ואז כאשר הוא עובד לסרט”.

הסרט הוא כמובן לא סרט תיעודי או לימודי, ויוצריו לא התכוונו ללמד את הצופים על כרישים. הבעיה היא שרבים מהם כן למדו מממנו עובדות על כרישים – ולאו דווקא עובדות נכונות. חלק מה”עובדות” הללו נוגעות למבנה הפיזי של הכריש ולגודל שלו. אחת הדמויות בסרט מעריכה שגודלו של “ברוס” הוא כ-25 רגל, כלומר יותר משבעה וחצי מטרים. ככל הנראה, אין כרישי עמלץ לבן בגודל כזה – הכריש הגדול ביותר שנמדד, או יותר נכון נמדדה, הייתה כרישה באורך 6.1 מטר שזכתה לשם “כחול עמוק”. זה לא היה מקרה שהיא הייתה נקבה: ככלל, נקבות הכרישים גדולות יותר מהזכרים, וכל הכרישים הגדולים ביותר שנמדדו היו כרישות. אם היה עמלץ לבן באורך 7.5 מטר, גם זו מן הסתם הייתה נקבה. הכריש בסרט, עם זאת, הוא בהחלט זכר. באחד הסצנות אפשר לראות בבירור את הקלספרים שלו, איברים המשמשים לרבייה ונמצאים רק אצל זכרים. 

“הוא ממשיך לשחות באותו מקום שבו יש לו אוכל, עד שהאוכל נגמר, נכון?”

הטעויות המזיקות יותר נוגעות להתנהגות הכרישים. הדמות של דרייפוס בסרט,  מומחה הכרישים מאט הופר, מסבירה לאנשי העיירה שהכריש שתוקף אנשים בחוף הוא כריש “משתולל” (“rogue”), שמסתובב באותו אזור, אותו הפך לטריטוריה שלו, והוא ימשיך לטרוף אנשים כל עוד הם יהיו שם. בנצ’לי, שכתב את הספר וגם היה שותף לכתיבת התסריט, לא המציא את הרעיון של כריש משתולל אוכל אדם, שתוקף שוב ושוב באותו מקום.

בתחילת יולי 1916, לחופי ניו-ג’רזי בארצות הברית, ננשכו בתוך חמישה ימים שני אנשים בידי כריש ומתו מפצעיהם. כמה ימים אחר כך, וכחמישים קילומטרים משם, שלושה אנשים נוספים הותקפו, ושניים מהם מתו. בעיתונים קראו לכריש “מפלצת ים”, ואנשים רבים יצאו לנסות ולהרוג אותו. הכריש אכן נתפס – או לפחות, כריש כלשהו נתפס ונהרג, ולפי הדיווח נמצאו בקיבתו איברי אדם. המושג של “כריש משתולל” שיצא משליטה והחל לטרוף אנשים התפרסם עוד יותר בעקבות ספר שכתב ויקטור קופלסון (Coppleson) מאוסטרליה, בשם “התקפת כריש“. על פי השמועות מקרי התקיפה בניו ג’רזי הם מקור ההשראה ל”מלתעות”, אך בנצ’לי מכחיש זאת.

אלא שכיום טוענים חוקרים כי יש מעט מאוד מקרים בהם כריש בודד אחראי לתקיפות חוזרות ונשנות של בני אדם. חוקר הכרישים האמריקאי ג’ורג’ בורג’ס (Burgess) אמר בריאיון לפורבס שיש רק שניים או שלושה מקרים שבהם ייתכן שכריש אחד תקף מספר אנשים תוך זמן קצר, ורק מקרה אחד שבו אנחנו יודעים זאת בוודאות. המקרה האחד הזה התרחש קרוב אלינו, בשארם א-שייח’ שבסיני, כאשר כריש הרג אישה ופצע ארבעה אחרים ב-2010.

“זה לא שכריש פתאום מפתח תיאבון לבשר אדם ואומר, ‘היום אני הולך לטרוף בני אדם'” אמר בורג’ס. “מדי פעם יש מקרים בהם כריש אחד מעורב בכמה תקיפות, אבל לרוב יש גורם נוסף שמעורב בכך, כמו מחסור במזון”.

באופן כללי, מוות מהתקפות כרישים הוא נדיר למדי. ב-2024 נרשמו 71 מקרים של התקפות כרישים על בני אדם, מתוכן שבע הסתיימו במוות. השנה נכנסה גם ישראל לסטטיסטיקה הטרגית הזו, כאשר באפריל כריש תקף והרג אדם בחוף בחדרה.

בני אדם אינם הטרף הרגיל של כרישים, ויש חוקרים שחושבים שבחלק מהמקרים, התקיפות נובעות מטעות בזיהוי: אולי הכריש חושב שאדם החותר על גלשן הוא כלב ים טעים. במקרים אחרים התקיפות מתרחשות לאחר שהאדם התקרב לכריש, אם בניסיון לצוד אותו, אם מתוך רצון לגעת בו או להאכיל אותו. ב-2024, 24 מהתקיפות, כולל שלוש קטלניות, היו מהסוג הזה. חשוב לזכור שכריש עלול לפרש כאיום כל התקרבות אליו, גם אם היא נעשית ללא כוונה לפגוע בו.

כרישים יכולים להיות מסוכנים, בהחלט – אבל הם אינם נקמניים, אינם מנסים להטביע סירות בכוונה תחילה, ואינם רוצחים סדרתיים שמסתובבים ומחפשים את הקורבן הבא שלהם. הבעיה היא שכך בדיוק מוצג הכריש ב”מלתעות”. ונראה שהייתה לכך השפעה גם על דיג של כרישים, וגם על קביעת מדיניות כלפיהם.

“אתה צריך סירה גדולה יותר”

“עליית טסטוסטרון קולקטיבית שטפה את החוף המזרחי של ארצות הברית”, תאר בורג’ס את מה שאירע בעקבות הסרט ל-BBC. “אלפי דייגים יצאו לתפוס כרישים כספורט לאחר שראו את מלתעות. לא היית צריך סירה משוכללת או ציוד מיוחד – כל אדם ממוצע יכל לתפוס דג גדול, בלי שום תחושה של חרטה, כי הלך הרוח היה שאלו אוכלי אדם”. 

בנצ’לי היה מודע לכך, והצטער על כך מאוד. “עם מה שאני יודע היום, לא הייתי יכול לכתוב את הספר הזה”, אמר. “כרישים לא שמים לעצמם מטרה לתקוף בני אדם, והם בהחלט לא שומרים טינה”. בנצ’לי הפך בשנים שמאז פרסום הספר לפעיל בקמפיינים להגנה על כרישים.

 ספילברג הביע גם הוא חרטה על הרגשות שהסרט עורר נגד הדגים הגדולים. “יש דבר אחד שעדיין מפחיד אותי – לא שכריש יטרוף אותי, אלא שהכרישים איכשהו כועסים עליי, בגלל הטירוף של דיג לספורט שהתרחש אחרי 1975”, אמר בריאיון לרדיו הבריטי. “אני באמת, עד היום, מצטער על ההרג הרב של הכרישים בעקבות הספר והסרט”.

 בשנים שלאחר יציאת הסרט נצפתה ירידה של כ-50 אחוזים במספרם של כרישים גדולים לחופי צפון אמריקה. אנחנו לא יודעים עד כמה מהירידה הזו אפשר לייחס לסרט, אבל בהחלט ייתכן של”טירוף הדיג לספורט” הייתה יד בכך.

הצטמצמות האוכלוסייה של הכרישים, בכל הגדלים, נמשכה גם לאחר מכן. מחקר שפורסם ב-2021 הראה ירידה של 71 אחוזים במספר דגי הסחוס באוקיינוסים – הקבוצה אליה שייכים הכרישים. 16 מתוך 31 המינים של דגי הסחוס שנבדקו במחקר נמצאים כעת בסכנת הכחדה חמורה, לעומת מין אחד בלבד ב-1970. האם גם בכך אפשר להאשים את ספילברג ובנצ’לי? לטענת פול קוקס (Cox), שפועל לשימור הכרישים, התשובה שלילית. האשמה כזו, אמר קוקס לגרדיאן ב-2022, “נותנת לסרט יותר מדי קרדיט”. רוב האנשים יודעים להבדיל בין סרט ומציאות, הוא הוסיף, והצביע על האשמים האמיתיים: “הסיבה לירידה באוכלוסיית הכרישים היא בבירור דיג יתר”. קוקס לא מדבר על דייגים שיוצאים עם סירה קטנה לתפוס כריש גדול כדי לזכות בתחרות, אלא על מפעלי דיג גדולים שאחראים יחדיו למוות של עשרות מיליוני כרישים כל שנה. הכרישים הללו משמשים למאכל, במיוחד של הסנפיר שנחשב למעדן בחלק ממדינות מזרח אסיה, ושימושים נוספים נעשים בשומן ובעור שלהם. 

“מלתעות”, אם כך, אולי גרם לעלייה זמנית בציד כרישים לספורט, אבל הסיבות העיקריות להצטמצמות אוכלוסיות הכרישים הן אחרות. עם זאת, ייתכן שהתפיסות שהסרט עזר לנטוע בציבור היקשו על שימור הכרישים, והשפיעו על החלטות שהתקבלו לאחר תקיפות.

“זה הכל פסיכולוגי. אתה צועק ‘ברקודה’, כולם אומרים, ‘הא? מה?’ אתה צועק ‘כריש’, ויש לנו כאן פאניקה”

במאמר שהתפרסם ב-2014 טבע החוקר האוסטרלי כריסטופר נף (Neff) את הביטוי “אפקט מלתעות” לתיאור ההשפעה שהייתה לסרט על דעת הקהל, ובעקבותיה על מדיניות של גופים שונים לגבי כרישים. לא מדובר רק בפחד שהסרט עורר, אלא בתפיסה של הכריש כבעל כוונות זדוניות, וכאיום שאפשר להתמודד איתו בצורה אחת בלבד: להרוג את הכריש. פוליטיקאים השתמשו בתפיסות האלו, טוען נף, כדי לאמץ מדיניות שלא שואפת רק להרחיק כרישים מחופי רחצה, אלא לתפוס ולהרוג כרישים מסוימים, שנחשבים כאיום מיידי – לא בהכרח בצדק.

בתוך ימים ספורים בקיץ של שנת 2000, שני גולשים במדינת אוסטרליה הדרומית מתו מנשיכות כריש. חודשיים לאחר מכן, במדינת אוסטרליה המערבית הסמוכה, שני אנשים ששחו סמוך לחוף ננשכו על ידי כריש, ואחד מהם מת מפצעיו. אנחנו לא יודעים אם מדובר היה באותו כריש מאוסטרליה הדרומית, אבל זו המסקנה אליה הגיעו אנשים רבים, שקראו לתפוס את הכריש ולהרוג אותו. הוראה ברוח זו אף נשלחה מהמשרד האחראי על דיג במדינה.

בנצ’לי כתב מכתב שהתפרסם בעיתונות האוסטרלית, בו קרא לציבור להימנע מהרג הכריש, וכרישים בכלל. “זה לא היה כריש ‘משתולל’, שהשתגע מטעמו של בשר אדם ועתיד בהכרח להרוג שוב ושוב”, כתב. “יצורים כאלו לא קיימים, למרות מה שניתן היה להבין מ’מלתעות'”.

בסופו של דבר, למרות חיפושים רבים, הכריש לא נמצא, אבל ההוראה להורגו הפכה למדיניות קבועה: נציגים רשמיים של המדינה נקראים להרוג כל כריש שהיה מעורב במקרה של “תקיפה, או ניסיון לתקיפה”. זה אולי נשמע כמדיניות הגיונית, אבל כאמור, כרישים תוקפים בשנית לעתים רחוקות מאוד, כך שהריגת הכריש כנראה לא תעזור לאיש. מעבר להריגה מיותרת של בעל החיים, מדיניות כזו גם מבזבזת משאבים שהיו יכולים להיות מושקעים באמצעים אחרים, כמו מחסומים שמונעים מכרישים להיכנס לחופים, או אמצעים אלקטרוניים להרחקתם. 

בנוסף, כשאנשים יוצאים לים לחפש אחר כריש שתקף אדם, הם לעתים קרובות יהרגו כל כריש, או אפילו כל דבר שנראה כמו כריש, שנקרה בדרכם – ולאו דווקא את הכריש התוקף. למעשה, זה מה שקורה בסרט עצמו: לאחר שהכריש טורף ילד, דייגים רבים יוצאים לים, וחוזרים כשהם מציגים בגאווה פגר של כריש טיגריסי. רק לאחר בדיקה מתברר שהכריש הזה לא נשך אף אחד, והכריש הטורף, שהוא עמלץ לבן, עדיין מסתובב חופשי לחופי האי הבדיוני.

“מה שיש לנו כאן זה מנוע מושלם, מכונת אכילה. זה ממש נס אבולוציוני”

“כרישים שחו באוקיינוסים עוד לפני שהיו עצים על האדמה, לפני שלשבתאי היו טבעות”, אמר דיוויד שיפמן (Shiffman), שעוסק בשימור בעלי חיים ימיים, לאתר של כתב העת המדעי Nature. “ובחמישים השנה האחרונות, הם חוו הצטמצמות אוכלוסייה מהחמורות שידעו בהיסטוריה בת יותר מ-400 מיליוני השנים שלהם”.

כדי למנוע את ההכחדה שלהם, ולשמור על המערכת האקולוגית הימית כולה, הוסיף שיפמן, עלינו לדאוג לניהול נכון של הדיג. “במקרים רבים, מדענים ואנשים שעוסקים בשימור יודעים מה צריך לעשות, אבל אנחנו לא אלו שמקבלים את ההחלטות. אנחנו צריכים לשכנע את קובעי המדיניות לשנות את מדיניות השימור, ולשם כך אנחנו צריכים את תמיכת הציבור. כאשר הרגשות שלנו לא נשלטים על ידי פחד ובהלה, זה ברור שאנחנו צריכים להגן על בעלי החיים הללו, לא לנסות להשמיד אותם.

“למדיה ולעיתונות הפופולרית בהחלט יש תפקיד”, סיכם. “זה יהיה נהדר אם הם ילמדו את הציבור את העובדות האמיתיות, או לכל הפחות יפסיקו להגיד שטויות”.