היופי הוא בעיני המתבונן – ובמוחו

האדם הקדמון החל לייצר אמנות לפני כ-70 אלף שנה. בתחילה הוא השתמש בעצמות וצדפים כדי לייצר קישוטים, עיטורים ותכשיטים. לפני כ-30 אלף שנה הוא החל גם לפסל ולצייר. עם זאת, החקירה המדעית של הקשר בין האמנות והמוח החלה רק בעשורים האחרונים. בשנת 1999 הנוירופיזיולוג הלבנוני-בריטי סמיר זקי (Zeki) טבע את המונח נוירואסתטיקה וכך החל תחום מחקר שבוחן את הפעילות העצבית הקשורה לחוויות אסתטיות של יופי, בעיקר באמנות חזותית.

אסתטיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. המוח מעבד את המראות ושופט, בין השאר, את ערכם, עדיפותם ומשמעותם הרגשית. העיבוד הזה עשוי ליצור חוויה אסתטית. חקר הבסיס הביולוגי של האסתטיקה יכול להעמיק את ההבנה שלנו לגבי הדרך שבה אנו בוחרים בני זוג, התנהגותנו הצרכנית, התקשורת שלנו והחוויה האמנותית שלנו. שיטות דימות לא פולשניות, למשל דימות מוחי תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI) ואלקטרואנצפלוגרם (EEG), מאפשרות מעקב אחרי פעילות המוח בעודו אומד את יופיו של גירוי חזותי.

לזהות אסתטיקה

מהי חוויה אסתטית? המילה אסתטיקה מקורה במילה היוונית אסתסיס, שפירושה תחושה או תפיסה. חוקרים מגדירים חוויה אסתטית בתור חוויה שמאפשרת לתפוס, להרגיש ולחוש את יצירת האמנות, כפי שממחישים הביטויים moved באנגלית או התפעמות בעברית. חוויה אסתטית מפעילה במוח אזורים סנסו-מוטוריים – כלומר אזורים שאחראים על תחושה ותנועה – וכן אזורי רגש ותודעה. זאת כמובן חוויה סובייקטיבית, והיא תלויה בהקשר, עניין אישי, ידע קודם ויכולת זיהוי. 

הקשר תרבותי, למשל, משפיע על החוויה האסתטית. אנשים שונים מעריכים בצורה שונה אסתטיקה של יצירות אמנות ותוצרים נוספים של התרבות האנושית. השוני בהערכה הזו גדול בהרבה מאשר השוני בהערכה של עצמים טבעיים, למשל פנים אנושיות ונופים טבעיים.

כל מידע חזותי שמגיע אלינו עובר אל המוח לעיבוד, והעיבוד הזה יכול להוביל לחוויה אסתטית. תהליך הראייה מתחיל כשמידע חזותי שנקלט בעיניים עובר דרך תאי עצב אל המוח. המידע עובר בתחנות עיבוד במוח, שחלקן קולטות רק גירויים מסוימים. 

אזור אחד (fusiform face area – FFA), למשל, פועל כשאנחנו רואים פנים של אדם. האזור הזה פועל גם כשצופים בציורי דיוקן. אזור אחר (parahippocampal place area – PPA) אחראי על עיבוד מידע מרחבי ופועל בין השאר כשאנו צופים בנופים או בציורי נוף. אם כן, העיבוד החזותי של החוויה האסתטית מתחיל מיד כשאנו צופים באובייקט או אירוע. זו רק ההתחלה. בנוסף לאזורים שקולטים מידע חזותי, מופעלים במוח גם אזורים שקשורים לזיכרון, רגשות והנאה.

מה היופי הזה מזכיר לי

במחקר שעקב אחר פעילות מוחית בתגובה לאמנות, 12 נבדקים התבקשו לדרג ציורים ריאליסטיים ומופשטים שראו בזמן שמוחם נסרק בדימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI). החוקרים מצאו שרמת הפעילות של מספר אזורים שמקושרים למערכת התגמול תאמה לדירוג שנתנו הנבדקים. מערכת התגמול היא המבנים והמסלולים העצביים במוח שיוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים. ההתאמה התבטאה, למשל, בכך שהחוקרים ראו ירידה בפעילות בגרעין הזנבי הימני במקביל לירידה בהעדפה של האובייקט החזותי. הגרעין הזנבי נמצא במוח הגדול, שמווסת את תפקודי ההכרה והרגש. המחקר הזה מצא מעורבות של מערכת התגמול בחוויה האסתטית.

מחקרים נוספים מצאו שבחוויות אסתטיות פועלים גם אזורי מוח שקשורים לעיבוד חושי-תנועתי ולתגובות רגשיות. מעורבות אזורים שקשורים לעיבוד חזותי-מרחבי ולמיפוי תנועה מצביעה על שילוב של תהליכי תחושה ותנועה בתפיסה האסתטית.

יש רשתות מוח שמייצגות אזורים שפעילים בדרך כלל במקביל. נראה שרשת ברירת המחדל (DMN), שלרוב פעילותה מופחתת כשתשומת הלב ממוקדת בגירוי ספציפי, פעילה כשאנחנו מתמקדים ביצירות אמנות. הרשת הזו פעילה כשאנחנו עוסקים בפעילויות אינטרוספקטיביות, של התבוננות פנימה, למשל חלימה בהקיץ, הרהור בעבר או בעתיד, או ניסיון לחשוב מנקודת מבטו של אדם אחר. עדיין לא ברור מה תפקידה של רשת ברירת המחדל בחוויה האסתטית, אך לפי פרשנות אפשרית לדפוס הפעילות הזה, החוויה האסתטית כוללת התבוננות פנימית בעקבות גירוי חיצוני. יש חוקרים שמשערים שהרשת מעורבת יותר ככל שהאובייקט רלוונטי יותר לצופה. ייתכן שהרשת יוצרת דימויים מנטליים שמשלבים בין חוויות ותכנים שקשורים לעצמי ובין המאפיינים של הגירוי החזותי.

לעומת זאת, רשת ברירת המחדל לא פעלה בחוויות אסתטיות של צפייה בנופים טבעיים, אולי כי נופים מערבים פחות תהליכים של התבוננות פנימית, פרשנות או משמעות אישית בהשוואה ליצירות אמנות, כי אנו מכירים ומפענחים אותם בקלות רבה יותר, באופן אוטומטי.

התמונה הגדולה

בכל חוויה חושית, עיבוד המידע החזותי לא מסתיים בקליטת מאפייני הגירוי החיצוני. ההקשר והידע משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים את האמנות וחשים אם החוויה אסתטית או לא. 

במחקר ששאל האם יש בסיס ביולוגי לחוויה האסתטית מול יצירת אמנות, נבדקים צפו בתמונות של פסלי אדם, שבהם היחס בין איברי הגוף, למשל אורך הגפיים, נחשב לאידיאלי – פסלים שבהם הפרופורציות קאנוניות והרמוניות – וצפו גם בגרסאות מעוותות של אותן יצירות, שבהן שונו הפרופורציות והיחס בין איברי הגוף. הנבדקים התבקשו לצפות בתמונות כאילו היו במוזיאון, לאחר מכן לשפוט אותן באופן אסתטי, ולבסוף לשפוט את הפרופורציות שלהן. כשהנבדקים התבוננו בפסלים בעלי הפרופורציות הקאנוניות, בלי ששפטו את היופי שלהם, הופעלה האינסולה הימנית במוח, שמעורבת בייצוג מצבים פנימיים של הגוף וחוויות רגשיות. לעומת זאת, כשהתבקשו לתת שיפוט אסתטי, האמיגדלה, שמעורבת בתגובות רגשיות וייחוס ערך סובייקטיבי לגירויים, הופעלה כשהם ייחסו יופי לפסלים. החוקרים שיערו שהממצאים האלה משקפים מעורבות של שני תהליכים משלימים בחוויה האסתטית: יופי אובייקטיבי, שמבוסס על תגובה אוטומטית למבנה ולצורה של היצירה, ויופי סובייקטיבי, שמבוסס על תגובה רגשית.

מחקרים נוספים מצאו שידע נוסף על יצירת האמנות משפיע על האופן שבו אנחנו חווים אותה. כשנאמר לאנשים שתמונות מופשטות הגיעו ממוזיאון, הם דירגו אותן כמושכות יותר מאשר תמונות שנאמר להם שנוצרו במחשב. הם חוו חוויה אסתטית עמוקה יותר גם כשנמסר להם מה כותרת היצירה.

חשיבותו של מקור

במחקר הוצגו ל-14 נבדקים ציורים של אמנים שונים תוך כדי סריקת fMRI למדידת פעילות המוח. לפני כל תמונה נאמר להם אם היצירה מקורית או העתק, בלי קשר לאמיתות המידע – כלומר, בחלק מהמקרים תמונה מקורית הוצגה כהעתק ובחלק מהמקרים היא הוצגה כמקורית, וכך גם לגבי תמונות ההעתק. 

המחקר מצא שמה שנאמר להם על אודות מקוריות היצירה, ולא המקוריות בפועל, השפיע על פעילות המוח: באזורי מוח מסוימים הייתה פעילות שונה בעת צפייה ביצירות אמנות שהוצגו כמקוריות ובעת צפייה ביצירות אמנות שהוצגו כהעתקים. בתגובה לתמונות שעליהן נאמר שהן העתק, אזורים שמקושרים לזיכרון ולעיבוד מידע חזותי פעלו באופן מוגבר. החוקרים הניחו שזה קרה כי משתתפים רבים דיווחו שניסו לזהות את הפגמים בתמונת ההעתק. בתגובה לתמונות מקוריות, קליפת המוח הארובתית-מצחית, שקשורה למערכת התגמול, הראתה פעילות מוגברת. קליפת המוח הארובתית-מצחית היא חלק מקליפת המוח הקדם-מצחית, שאחראית בין השאר על תפקודים קוגניטיביים, והיא קשורה למערכת התגמול.

המשתתפים לא התבקשו לדרג את מידת היופי של הציור, כלומר המחקר לא בחן באופן ישיר את החוויה האסתטית, אך החוקרים משערים שכשיש פעילות מוגברת באזור שמקושר למערכת התגמול, זה אומר שהנחקר חושב שליצירה יש ערך רב יותר.

המשמעות של מחקרים כאלה היא שלא רק הגירוי החזותי, אלא גם ההקשר והידע על האובייקט, משפיעים על התגובות העצביות בחוויות אסתטיות ועשויים לתרום לעיצוב הטעם האישי.

שינוי החוויה

מחקר משנת 2014 בחן את הקשר בין המוח לאסתטיקה באמצעות גרייה מוחית חשמלית (tDCS) של אזור קליפת המוח הקדם-מצחית הצדדית השמאלית (lDLPFC). השיטה הלא פולשנית הזאת מאפשרת להגביר או לדכא פעילות של אזורים במוח ולבחון את השפעתם על החוויה. הנבדקים צפו בתמונות וביצירות אמנות ודירגו אותן, בעוד הם מקבלים, לחלופין, גירוי חשמלי אמיתי או גירוי מדומה, חלש יותר, שיצר תחושה דומה אך – מבלי ידיעתם – לא השפיע כמו הגירוי האמיתי. הגירוי המדומה נועד לשלול אפקט פלצבו ולוודא שאכן הגירוי החשמלי הוא זה שהוביל לתוצאות שהתקבלו. הגברת הפעילות באזור הזה העלתה בכשלושה אחוזים את הדירוג האסתטי שנבדקים חסרי רקע באמנות נתנו לתמונות פיגורטיביות, כלומר לא מופשטות, אך הגרייה לא השפיעה על דירוג הצבעוניות או הערכת התמונות המופשטות. החוקרים הסיקו שאפשר להשפיע על השיפוט האסתטי, אך יש לסייג את הקביעה הזאת, כי המדגם כלל 12 נבדקים בלבד והעלייה בדירוג הייתה זעירה, כך שצריך להיזהר מהסקת מסקנות גורפות.

כשהמוח משתבש

כיצד שינויים במבנה המוח בעקבות הפרעות נוירולוגיות משפיעים על יצירת אמנות ותפיסה אסתטית? מחקרים מצביעים על קשר: למשל, אמנים עם דמנציה פרונטו-טמפורלית – מחלה ניוונית של המוח שפוגעת בעיקר באונות המצח והרקות – הראו דפוסי אמנות ריאליסטיים, אובססיביים ומפורטים, כנראה עקב נטיות טורדניות-כפייתיות שמאפיינות את החולים. בנוסף, אמנים עם נזק באזור השמאלי של המוח שינו לעיתים את תוכן ציוריהם והחלו להשתמש בצבעים חיים יותר. אמנים שהתפתחה אצלם הזנחת צד בעקבות שבץ, כלומר ליקוי בקשב ובמודעות לצד של הגוף שמנוגד לצד המוח שנפגע, הראו ביטויים דומים גם ביצירות שלהם. למשל, הם השמיטו מידע בצד הנגדי לפגיעה: הם לא ציירו על החלק של הדף שנמצא בצד הנגדי לפגיעה, או שהשמיטו פרטים או ייצגו בצורה פחות מפורטת צבע, צורה וטקסטורה בצד הזה.

מחקרים רבים בתחום הנוירואסתטיקה כללו נבדקים מעטים ושאלות פשטניות, למשל האם הגירוי יפה או מכוער, ובקשה לדרג את מידת היופי של הגירוי. האם השאלות הללו מייצגות חוויות אסתטיות של התפעמות? האם אפשר להגיע לחוויות כאלו בתנאי מעבדה?

במאמר דעה, “יישומים אפשריים של נוירו-אסתטיקה להתנהגות נורמלית ופתולוגית”, החוקרים טענו שהבנת המנגנונים העצביים שבבסיס התפיסה האסתטית יכולה לעזור בפיתוח התערבויות טיפוליות אמנותיות להפרעות, התערבויות שישפרו את הרווחה (well-being) ואיכות החיים. הם הדגישו את הצורך במחקר נוסף בתחום כדי להשיג תובנות לגבי עיבוד קוגניטיבי ורגשי של החוויה האסתטית, על מנת לקדם את הפסיכותרפיה, השיקום הנוירולוגי ותחומי מחקר וטיפול נוספים.