מי צריך הורים? האבולוציה של טיפול בצאצאים

הסרט “מחפשים את נמו” לא ממש מדויק מבחינה מדעית, אבל לפחות בדבר אחד היוצרים דייקו: דגי שושנון הם באמת אבות מסורים. לא בטוח שהם ייצאו למסעות מפרכים כדי למצוא את בנם האבוד, אבל הם שומרים על הביצים שלהם ומטפלים בהן: מנקים אותן ומנופפים בסנפיריהם כדי להזרים אליהן מים טריים, עשירים בחמצן. 

למה הם עושים זאת? לכאורה התשובה ברורה – הם עוזרים כך לצאצאיהם לשרוד ולשגשג. מצד שני, יש מיני דגים שאינם דואגים לצאצאיהם כלל. מדוע דגי השושנון כן עושים זאת? למה אלו בדרך כלל הזכרים שדואגים לביצים? ומדוע הם לא מרחיקים לכת עוד יותר, ושומרים את הביצים בפיהם, כמו חלק ממיני האמנון, או אפילו בבטנם, כמו סוסוני הים? מה גורם למין אחד להשקיע משאבים רבים בטיפול בצאצאים, בעוד מין אחר עוזב אותם לנפשם ונותן להם להסתדר לבד?

לטפל באחד, או לא לטפל בהרבה?

טיפול הורי, שבו האם, האב או שניהם דואגים לצאצאיהם, שומרים עליהם, מספקים להם מזון או עוזרים להם לשגשג בדרך אחרת, נפוץ מאוד ברחבי עולם החי. הוא קיים בכל היונקים – מחלקה שקרויה על שם הטיפול ההורי האופייני לה, יניקת חלב – וכמעט אצל כל הציפורים, אך גם במקומות רבים אחרים: נוסף על דגים מסוימים אפשר למצוא אותו אצל זוחלים, דו-חיים, פרוקי רגליים ורכיכות. 

טיפול הורי התפתח מספר רב של פעמים במהלך האבולוציה, באופן בלתי תלוי. אך לצד היתרונות הרבים, יש בו גם חסרונות: המשאבים הרבים שהורה משקיע בצאצאיו באים על חשבון המשאבים שהוא משקיע בעצמו, וכך גם בסיכוייו להעמיד עוד צאצאים. במקרים הקיצוניים ביותר, ההורה מת עבור ילדיו: זה המקרה למשל במינים רבים של עכבישים מהסוג Stegodyphus. האמהות במינים אלו מטפלות במסירות בעכבישונים, ומאכילות אותם בתחילה באוכל חצי מעוכל שהן מקיאות; לאחר מכן גוף העכבישה עצמו מתפרק והופך לנוזל, שצאצאיה אוכלים.

עכבישה שהקריבה את גופה כמזון לצאצאיה לא תוכל, מן הסתם, להעמיד צאצאים נוספים. אבל טיפול הורי לא חייב להיות קטלני כדי שיהיו לו השלכות שליליות על הסיכוי לאחים צעירים. אצל יונקים, הנקבות לרוב לא מבייצות, ולכן גם לרוב לא נכנסות להיריון, כל עוד הן מניקות (אם כי חשוב לציין שזה רחוק מלהיות ודאי, במיוחד אצל בני אדם. לכן מאוד לא מומלץ להתייחס להנקה כאל אמצעי מניעה – נשים רבות נכנסו כך להיריון לא מתוכנן). נובע מכך שככל שהאם משקיע זמן רב יותר בהנקה ובטיפול בצאצא מסוים, כך היא דוחה את הבאתה לעולם של אחותו הצעירה.

העובדה הזו קשורה לתנאים שבהם טיפול הורי מתפתח באבולוציה. כאשר חוקרים פיתחו מודל לבחון את התנאים האלו, הם מצאו שתוחלת חיים קצרה יותר, וסיכויים גבוהים של הבוגרים למות, הובילו בסבירות גבוהה להתפתחות של טיפול הורי. ואומנם, לפחות אצל דגים, מינים בעלי תוחלת חיים קצרה יותר נוטים להשקיע יותר בטיפול בצאצאיהם. מדוע? כאשר יש לך תוחלת חיים קצרה, הסיכוי שתעמיד צאצאים יותר מפעם אחת קטן למדי. עדיף אם כך להשקיע את כל מה שיש לך בצאצאים הראשונים, ולהגדיל את הסיכוי שכמה שיותר מהם יגיעו לבגרות.

סרטון המציג כיצד אמא עכבישה מהמין Stegodyphus dumicola הופכת לנישנוש פריך:

מזון והגנה

תנאים אחרים שתורמים להתפתחות טיפול הורי נוגעים ליכולתם של הצאצאים לדאוג לעצמם, ולסיכונים שנשקפים להם. באופן טבעי, בעלי חיים שמתקשים יותר למצוא מזון יצטרכו עזרה צמודה יותר מהוריהם. ניקח לדוגמה את היונקים: כולם מקבלים טיפול מאימותיהם, שמספקות להם חלב, שומרות עליהם ומנקות את פרוותם. אצל אוכלי עשב רבים, כמו פרות וסוסים, בכך נגמר הטיפול. אין צורך ללמד אותם איך לנגוס בצמחייה, או לעזור להם להגיע לדשא. 

אצל טורפים העניין מסובך יותר: זאבון צעיר לא יודע עדיין איך לצוד, וגם לא מספיק חזק בשביל להכניע טרף. במקרים רבים, הוריהם של הטורפים הקטנים דואגים למזונם גם לאחר שנגמלו מחלב, חולקים מהבשר שצדו ואף מקיאים עבורם בשר חצי מעוכל, שקל להם יותר לאכול. בנוסף הם עשויים לעזור לצאצאיהם ללמוד כיצד לצוד: לקחת אותם למסעות ציד או להביא להם בעל חיים פצוע כדי שיוכלו לרכוש ניסיון.  

בנוסף, אם יש הרבה טורפים שמאיימים על הביצים או על בעלי החיים הצעירים, הם ירוויחו יותר מהגנה של הוריהם. הגנה כזו יכולה להתבטא בשמירה של ההורים, שיבריחו מהאזור טורפים פוטנציאליים, או בגידול הצאצאים בסביבה מוגנת. הפעם ניקח כדוגמה את העופות: אם הצאצאים צריכים לדאוג למזונם בעצמם מיד אחרי בקיעתם, כמו אצל עופות מים רבים למשל, הקן חייב להיות ממוקם באזור שבו הם יכולים למצוא אוכל בקלות, שכן הם עדיין לא יכולים לעוף ולחפש מקורות מזון עשירים יותר. אבל אם ההורים מספקים מזון, הם יכולים לבנות את הקן באזור מוגן וקשה לגישה, גם אם אין בקרבתו שפע של אוכל. בצורה דומה, יונקים רבים מגדלים את גוריהם במאורה בטוחה, ומספקים להם חלב, ולעתים גם מזון נוסף, בימים או בשבועות הראשונים לחייהם. הזנה של הצאצאים, במקרים אלו, היא תנאי הכרחי עבור ההגנה שלהם.

יש אם כך תנאים מסוימים שמעודדים את התפתחותו של טיפול הורי, כמו סכנת טריפה גדולה לביצים או לצעירים, תוחלת חיים קצרה, או מזון קשה להשגה. בנוסף, לאחר שטיפול הורי מתחיל להתפתח, הוא משנה את התנאים שבהם הצאצאים גדלים – ומשפיע גם על האבולוציה שלהם. בסביבה שבה ההורים מספקים מזון, גוזלים, למשל, יכולים לבקוע מוקדם מהביצה כשהם קטנים וחסרי אונים. לעומת זאת, הם מפתחים תכונות אחרות שצאצאים שדואגים לעצמם לא צריכים, כמו קריאות התחנונים של הגוזלים, שמעוררות את הוריהם לספק להם אוכל. 

כך תכונות של טיפול הורי, כמו האכלה של הצאצאים, מתפתחות יחד עם תכונות של הצאצאים, שהופכים תלויים יותר בהוריהם ולבסוף אינם מסוגלים עוד לשרוד לבדם. מסיבה זו, מרגע שהתפתח טיפול הורי, במיוחד כזה שכולל האכלה, נדיר מאוד שהוא אובד.

מי מטפל יותר, אמא או אבא?

כשאנחנו מדברים על טיפול הורי, על מי בעצם אנחנו מדברים? על אמא? על אבא? על שניהם?

אצל יונקים האם תמיד מטפלת בצאצאים: היא זו שנושאת את העוברים ברחמה ומזינה אותם בזמן ההיריון, והיא זו שמניקה אותם לאחר מכן. יש מינים שבהם גם האב משתתף בטיפול. קופי טמרין (Saguinus), למשל, חיים בקבוצות משפחתיות קטנות, ולרוב מביאים לעולם תאומים; האב הוא המטפל הראשי שלהם, נושא אותם על גבו רוב הזמן ומעביר אותם לאם רק בשעת ההנקה. אבל זכרי הטמרין הם יוצאי דופן: ברוב מיני היונקים, הגורים כלל אינם יודעים מי אביהם. 

אצל עופות ההפך הוא הנכון: ברוב המינים שני ההורים שותפים בגידול הצאצאים. אצל ציפורי שיר מדובר על כ-90 אחוזים מהמינים. עם זאת, לא כולם עושים את כל המטלות: במקרים רבים הנקבות הן אלו שדוגרות על הביצים, למשל, בעוד גם הזכרים וגם הנקבות שותפים בהאכלת הגוזלים. 

יש גם עופות שאצלם הזכר או המטפל הראשי ואפילו היחיד, כמו חופמי ערבה ( Charadeius Morinellus), שלעתים חורף בישראל, או מין מסוים של קוקייה (Centropus grillii). אך זהו מיעוט קטן: לרוב הנקבה לכל הפחות שותפה בגידול הצאצאים. 

אם נעבור לדגים ולדו-חיים, נגלה לא מעט אבות מסורים, שמטפלים בביצים ובדגיגים או בראשנים. הדגים הידועים בכך ביותר הם כנראה סוסוני הים: הזכרים שלהם שומרים את הביצים בכיס דגירה מיוחד בבטנם עד שהן בוקעות, וגם מעבירים להן תוך כדי כך חומרי מזון, ממש בדומה להיריון של יונקים. 

זכרים של “צפרדע דרווין” (Rhinoderma darwinii) מגדלים את צאצאיהם במקום אחר בגוף. כמה ימים לפני שהביצים בוקעות הזכר אוסף אותן לתוך פיו, והראשנים חיים בשק שבגרונו במשך שבועות, כשהם ניזונים מחלמון הביצה וגם מהפרשות שהאב מפריש עבורם. רק לאחר שהם משלימים את הגלגול והופכים לצפרדעים קטנות הם מקפצים החוצה. 

הילד שאל איך תינוקות יוצאים מהבטן ואתם עוד לא בשלים לספק פרטים? תמיד אפשר להראות להם איך זכר צפרדע דרווין פולט את הצאצאים מפיו:

ביצית, זרע ואסטרטגיות אבולוציוניות

מדוע ברוב המינים הנקבה היא המטפלת הראשית, ולמה במינים מסוימים התפקידים מתחלפים? כדי להבין זאת, נדבר קודם כל על איך אנחנו מגדירים זכר ונקבה. ההגדרות לא תלויות בהתנהגות ואפילו לא בצורת איברי המין, אלא בשאלה פשוטה אחת: איזה תא מין יש לך?

לבעלי חיים יש שני סוגים של תאי מין, שונים מאוד זה מזה: תאי זרע וביציות. תאי זרע הם לרוב קטנים ומיוצרים בכמויות גדולות (אם כי יש יוצאי דופן, כמו מינים מסוימים של זבובים ושל סרטנים, בהם תא זרע אחד עשוי להיות ארוך פי עשרה ויותר מאורך בעל החיים כולו, והוא ארוז בגוף כשהוא מגולגל כמו כדור צמר). תאי זרע הם גם ניידים, כך שהם מסוגלים לשחות ולהגיע אל הביצית, שאינה זזה ממקומה. ביציות מיוצרות בכמויות קטנות יותר, הן לרוב הרבה יותר גדולות מתאי הזרע הן מכילות את כל החלבונים, האברונים וחומרי המזון שדרושים עבור ההתפתחות העוברית, לפחות בשלביה הראשונים. לכן גם דרושים משאבים רבים יותר משאבים לייצור של כל ביצית. תא הזרע הקטן, לעומת זאת, תורם לעובר כמעט אך ורק את החומר הגנטי שלו. מי שמייצר תאי זרע הוא זכר, ומי שמייצרת ביציות – נקבה. 

לדעת חוקרים רבים, חלוקת התפקידים בין זכרים ונקבות מתחילה בעובדה הפשוטה הזו. הנקבה משקיעה את משאביה ביצירת כמות קטנה יחסית של ביציות “יקרות”, בעוד הזכר מייצר כמות גדולה של תאי זרע “זולים”. כאן אנחנו רואים את תחילתה של חוסר הסימטריה בין המינים: בעוד ששניהם משקיעים משאבים רבים, הנקבה משקיעה יותר בכל צאצא פוטנציאלי מאשר הזכר. 

האבולוציה מתגמלת את מי שמשאיר אחריו יותר צאצאים שמגיעים לבגרות ומעבירים את הגנים שלהם הלאה. אפשר להשיג זאת באמצעות טיפול בצאצאים כדי להגדיל את הסיכויים שהם ישרדו ויעמידו צאצאים משלהם, ואפשר לנסות ולהעמיד כמה שיותר צאצאים, בתקווה שלפחות חלק מהם ישרדו. כמובן, בעלי החיים לא מחליטים במודע באיזו אסטרטגיה לבחור – הן מתפתחות במהלך האבולוציה.

ב-2016 הראו חוקרים בעזרת מודל מתמטי שההבדל הראשוני בתאי המין משפיעה על האסטרטגיה המועדפת על הזכרים לעומת זו המועדפת על הנקבות. ברוב המקרים, מאחר שהנקבות כבר השקיעו ביצירת הביציות היקרות, האסטרטגיה הטובה יותר עבורן היא להמשיך ולהשקיע בצאצאים. לעומת זאת, הזכרים יזכו להצלחה אבולוציונית גדולה יותר אם ישקיעו בתחרות מול זכרים אחרים, על מנת להעמיד כמה שיותר צאצאים.

כך ההבדלים בין המינים גדלו במהלך מאות מיליוני שנים של אבולוציה; אצל היונקים, למשל, הנקבות משקיעות משאבים רבים בעובר עוד במהלך ההיריון, ובהנקה לאחר מכן. כתוצאה מכך הן יכולות להעמיד רק מספר מצומצם של צאצאים במהלך חייהן, בהשוואה לזכרים. אצל כלבים, למשל  בעוד שהזכר יכול באופן תיאורטי להזדווג כל יום עם כלבה אחרת, וכך להעמיד עשרות או אפילו מאות צאצאים כל שנה, כאשר כלבה מתעברת  יחלפו כמה חודשים עד שהיא תהיה מוכנה שוב להזדווגות. הביולוגיה של נקבות היונקים לא מאפשרת להן לבחור באסטרטגיה של העמדת צאצאים רבים ולכן הדרך הטובה ביותר עבורן להבטיח את העברת הגנים שלהן לדור הבא היא לטפל בצאצאים במסירות. עבור הזכרים, לעומת זאת, האסטרטגיה הטובה ביותר תהיה במקרים רבים להשקיע את משאביהם בתחרות עם זכרים אחרים ולהזדווג עם כמה שיותר נקבות, ולא בטיפול בצאצאים.

תנאים לאבהות טובה

אז למה יש מינים שבהם גם הזכר מטפל בצאצאים, ואפילו כאלו שבהם הוא המטפל העיקרי? מחקרים מראים שתנאים מסוימים מעודדים שינויים כאלו בתפקידי המינים. אם הטיפול בצאצאים דורש פעולות שונות, כמו למשל הזנה ושמירה, ייתכן שכל אחד מההורים יתמחה בפעולה מסוימת. במינים מסוימים של דגים, לדוגמה, האם דואגת להזרים מים טריים מעל הביצים, והאב שומר על הטריטוריה ומבריח טורפים. ההתמחות הזו מאפשר טיפול יעיל יותר בצאצאים, שהורה אחד לא יכול לעשות לבדו. במקרים שבהם הצאצאים צריכים טיפול מורכב כזה, יגבר הסיכוי ששני ההורים יהיו שותפים בטיפול. 

בנוסף, אם באוכלוסייה מסוימת הזכרים נפוצים יותר מנקבות, או הנקבות יותר מהזכרים, המין הנפוץ יותר בדרך כלל ידאג לצאצאים. זאת משום שלמין הנפוץ פחות יש הזדמנויות רבות להתרבות, והאסטרטגיה הטובה ביותר עבורו היא להשקיע את זמנו ומשאביו בהעמדת כמה שיותר צאצאים. לפעמים ההבדלים במספר הנקבות והזכרים מוביל לחילופי תפקידים גם בתוך אותה אוכלוסייה בתקופות שונות. בדגים מהמין Gobiusculus flavescens, בתחילת עונת הרבייה יש תחרות עזה בין הזכרים על הנקבות, והיא מובילה למוות של זכרים רבים. בסוף עונת הרבייה יש יותר נקבות מזכרים, ואז הן אלה שמחזרות אחר הזכרים ומתחרות ביניהן. 

גורם נוסף נוגע לאבהות, ועד כמה האב יכול להיות בטוח שהצאצאים שהוא מטפל בהם באמת שלו. במינים שבהם יש הפריה פנימית, כמו יונקים, קשה לזכר לדעת שהזרע שלו הפרה את הביצית, ולא זרע של זכר אחר שהזדווג עם הנקבה לפניו או אחריו. מידת הביטחון של האב באבהותו תלויה לפיכך במבנה החברתי של המין: במינים מונוגמיים שחיים בזוגות של זכר ונקבה, או במינים שבהם זכר אחד חי בקבוצה עם נקבות, הזכר יכול להיות בטוח למדי שהגורים שלו. לעומת זאת, במינים שחיים בקבוצות מעורבות של זכרים ונקבות, קשה הרבה יותר לדעת מי האב. במקרים כאלו הסיכוי שהאב יטפל בצאצאים פוחת, כי הוא עלול להשקיע משאבים בצאצאים של מישהו אחר. 

אצל דגים ודו-חיים רבים, ההפריה היא חיצונית: הנקבות מטילות את הביצים במים והזכר משחרר מעליהן את תאי הזרע. במקרה זה אין ספק בשאלה מי האב, וכתוצאה מכך יש סיכוי גבוה יותר שהוא ישתתף בטיפול בצאצאים. הזכר לא צריך להיות מודע לכך שהוא האב בשביל שאסטרטגיה כזו תתפתח באבולוציה: מספיק שהאב כמעט תמיד יטפל בצאצאים שהם אכן שלו, וגנים לטיפול אבהי, שבסיכוי גבוה עברו גם לצאצאים שמרוויחים מהטיפול, יתפשטו באוכלוסייה. במין שבו האב מטפל לעתים קרובות בצאצאים זרים, גנים כאלו לא יתפשטו באותה קלות: סביר יותר הזכר שהעמיד צאצאים רבים יותר, ולא נשאר לטפל בצאצאים שלא שייכים לו, יעביר הלאה גנים שלא מעודדים טיפול.

טיפול ממושך, מוח גדול

כפי שראינו, התפתחות של טיפול הורי משפיעה על התכונות של הצאצאים: צאצא שמקבל מזון והגנה מהוריו יכול לצאת מהרחם או מהביצה כשהוא עדיין קטן וחסר אונים. אבל ההשפעה של הטיפול לא מתמצה בכך. לדעת חוקרים רבים, לטיפול הורי יש חלק חשוב באבולוציה של מוח גדול ושל אינטליגנציה, גם במין שלנו וגם בקבוצות אחרות. 

מוח גדול דורש משאבים רבים, במיוחד כאשר הוא מתפתח. בזמן ההתפתחות העוברית, כמו גם בתקופת הגדילה שלאחר ההמלטה או הבקיעה, בעל החיים יכול להשקיע במוח גדול, או להשקיע בהתפתחות מהירה של הגוף. אם הוא צריך לדאוג לעצמו מיד עם הגעתו לעולם, עדיף להשקיע בגוף חזק ועצמאי. אבל אם הוא מקבל טיפול והגנה בשבועות או החודשים הראשונים, הוא יכול להשקיע משאבים בהתפתחות המוח. ואומנם, מחקרים הראו שאצל בעלי חיים שונים, מדגים ועד בני אדם, התקופה שבה המוח מתפתח ומגיע לגודלו הסופי מוגבלת על ידי התקופה שבה הצאצא מקבל הגנה וטיפול הורי. גם במקרה זה, כמובן, הבחירה אינה מודעת, ולא נעשית על ידי הפרט: זוהי אסטרטגיה שמתפתחת במהלך האבולוציה משום שהיא עוזרת לבעלי החיים לשרוד ולהתרבות. 

חוקרים שסקרו את הטיפול ההורי בקבוצות שונות של בעלי חיים הגיעו למסקנה שיש קשר הדוק בין גודל המוח לבין משך הזמן שהצאצא מקבל טיפול, ומידת ההשקעה בו – לא רק מצד הוריו, אלא גם מצד פרטים אחרים בקבוצה, שעוזרים להגן עליו וללמד אותו מיומנויות חשובות. ככל שהצאצא נהנה במשך זמן רב יותר מהגנה ומטיפול, כך התקופה שבה המוח שלו יכול להתפתח ולגדול במהירות היא ארוכה יותר. זה המפתח, לדעת החוקרים, למוח הגדול שאנחנו רואים אצל בעלי חיים מסוימים, מקופים ודולפינים ועד תוכים ועורבים.

“ההתפתחות של דאגה הורית מעבר לשלב הטיפול בביצים הסירה את המחסום האבולוציוני שהגביל את גודל המוח, ובכך תרמה במידה ניכרת להתרחבות בגודל המוח וביכולת הקוגניטיבית בקרב בעלי דם חם, עופות ויונקים”, הסביר חוקר הפרימטים קרל ון שייק (van Schaik) בהודעה לעיתונות. “רובם מזינים את הצאצאים שלהם אחרי ההמלטה או הבקיעה מהביצים, ויש להם מוחות גדולים בהרבה מאשר לקרוביהם בעלי הדם הקר”.

למידה ופיתוח המוח

גם בתוך הקבוצות של היונקים והעופות, יש כאלו שמשקיעים בצאצאיהם יותר מאחרים – ונראה שיש קשר בין ההשקעה לגודל המוח. במחקר שהתפרסם לפני כמה שנים בחנו החוקרים שני מיני ציפורים שידועים כחכמים במיוחד, עורבנים סיביריים (Perisoreus infaustus) ועורבי ניו-קלדוניה (Corvus moneduloides). שניהם משתייכים למשפחת העורביים, שמאופיינת במוח גדול ובאינטליגנציה מפותחת. 

אצל שני המינים ההורים מטפלים בגוזלים זמן רב יותר מרוב העופות: העורבנים עשויים להישאר עם הוריהם במשך ארבע שנים, ועורבי ניו-קלדוניה ממשיכים להאכיל את הגוזלים שלהם גם כשהם בני שנתיים; המזון שהם מקבלים עוזר להם לפתח מוח גדול. אבל זה לא כל הסיפור: החוקרים הבחינו גם שההורים מעניקים לגוזלים שפע של הזדמנויות ללמוד מהם. עורבי ניו-קלדוניה נוהגים לקחת מקלות ועלים, ולעצב אותם לכלים שבעזרתם הם שולפים זחלים מהעץ, ועורבים צעירים משתמשים לעתים קרובות בכלים שהוריהם יצרו. העופות הצעירים משני המינים עוקבים אחר הוריהם, עומדים לצדם כאשר הם מחפשים מזון, מבקשים אוכל ולעתים גם גונבים אותו מהבוגרים. תקופת הטיפול ההורי הארוכה יוצרת תנאים אידיאליים ללמידה ולפיתוח היכולות השכליות, בנוסף להתפתחות המוח הגדול עצמו. 

כמובן, יש עוד מין שמצטיין במוח גדול במיוחד, ובתקופת טיפול הורי ארוכה במיוחד: בני האדם. ההתבגרות של בני האדם איטית מאוד, גם בהשוואה לקרובי משפחתנו הקרובים ביותר, קופי האדם. אנחנו ממשיכים לטפל בצאצאים במשך שנים ארוכות, ובמקרים רבים גם מטפלים בצאצאים של הצאצאים, כלומר הנכדים שלנו. נראה שהעובדה הזו קשורה קשר הדוק לאינטליגנציה שלנו: התקופה הארוכה שבה אנחנו מקבלים מזון והגנה מהורינו מאפשרת התפתחות ארוכה מהרגיל של המוח, וההדרכה שאנחנו מקבלים מהם עוזרת לנו לפתח כישורים קוגניטיביים מורכבים.
השם שהענקנו למין שלנו, הומו ספיינס, “האדם הנבון”, מעיד על כך שהאינטליגנציה שלנו היא התכונה שאנו מתגאים בה יותר מכל, ורואים בה את המאפיין החשוב ביותר שלנו. ככל הנראה, עלינו להודות להורינו על כך: הטיפול המסור שלהם, ושל דורות של בני האדם לפניהם, הוא שאיפשר את התפתחותו של המוח הגדול שלנו.