האנושות חוזרת לירח

אם לא יהיו דחיות בלתי צפויות, בשבת הבאה (7 בפברואר) לפנות בוקר (שעון ישראל) ישוגרו לירח ארבעה בני אדם. הם אמנם לא ינחתו עליו, ואפילו לא ייכנסו למסלול סביבו, אלא רק יחלפו במרחק של כ-6,500 קילומטרים ממנו. ואולם, זו תהיה הפעם הראשונה אחרי יותר מ-52 שנה שבני אדם ייצאו מהמסלול הנמוך סביב כדור הארץ, וייכנסו לשדה הכבידה של גרם שמיים אחר. זו גם תהיה הפעם הראשונה שהדבר נעשה בחללית של ארבעה אנשים – חלליות אפולו נשאו שלושה בלבד – והפעם הראשונה שאשה, אדם שחור, ואדם שאינו אזרח ארצות הברית יטוסו לירח. זה גם יהיה השיגור המאויש הראשון של טיל SLS, הטיסה המאוישת הראשונה של חללית אוריון, ואם הכל ילך כמתוכנן יישברו במשימה עוד כמה שיאים, בהם שיא מרחק של בני אדם מכדור הארץ, ושיא מהירות בחזרה לאטמוספרה של טיסת חלל מאוישת. הצלחה של המשימה אמורה לסלול את הדרך למשימת ארטמיס 3, שבה ינחתו שוב בני אדם על הירח, וגם למשימות המשך שיובילו בסופו של דבר להקמת בסיס או תחנת מחקר על השכן הפלנטרי שלנו. ואולם, בדרך לשם מחכות לסוכנות החלל של ארצות הברית, נאס”א, עוד כמה משוכות, חלקן גבוהות מאוד.

חללית מהדור הקודם

תוכנית ארטמיס, שבמסגרתה מתכוונת ארצות הברית להחזיר בני אדם לירח, יצאה לדרך לפני קצת יותר משלוש שנים, כשבנובמבר 2022 שוגרה חללית אוריון לא מאוישת לטיסה סביב הירח במשימת ארטמיס 1. ההצהרות של נאס”א דיברו אז על שיגור משימת ארטמיס 2 ב-2024 ונחיתה מאוישת ראשונה במשימת ארטמיס 3 ב-2025. ואולם, השלמת ההכשרה של החללית לטיסות מאוישות התעכבה בשל בעיות במערכות תמיכת החיים של החללית, ובעיקר בשל נזק לא צפוי למגן החום של החללית אוריון במשימת ארטמיס 1.

חללית אוריון היא השריד האחרון מתוכנית קונסטליישן (Constellation) שהציג ממשלו של נשיא ארצות הברית, ג’ורג’ בוש הבן, בשנת 2004, ונועדה להנחית שוב בני אדם על הירח. הנשיא אובאמה ביטל את התוכנית ב-2010, אך אישר להמשיך את פיתוח החללית, והוא התנהל בעצלתיים. מדובר בחללית דומה בצורתה ובמאפיינים רבים לחלליות אפולו, אך גדולה מהן מעט וכמובן משוכללת יותר מהטכנולוגיות שפותחו בשנות ה-60 של המאה שעברה. ב-2014 שוגרה החללית למבחן ראשון, אבל רק לאחר שהנשיא טראמפ חידש בכהונתו הראשונה את התוכנית לשוב לירח, הפיתוח הואץ. הסאגה הזו הופכת את חללית אוריון לאחת היקרות בהיסטוריה – בפיתוח שלה הושקעו במצטבר כ-20 מיליארד דולר. יתרה מכך, בניגוד למגמה המקובלת כיום של שימוש חוזר בחלליות, אוריון היא חד פעמית לגמרי, ויהיה צורך לייצר חללית חדשה לכל משימה, מה שמייקר עוד את התוכנית כולה.

החללית מורכבת מתא הצוות, שבו שוהים האסטרונאוטים, ומרכב שירות שתרמה סוכנות החלל האירופית, ESA, במסגרת שותפותה בתוכנית. תא הצוות הוא חרוט קטום שקוטרו כחמישה מטרים, וכולל מערכות שליטה ובקרה, ואת כל הציוד שהאסטרונאוטים אמורים להשתמש בו במהלך המשימה: ממזון ועד מחשבים, ממערכות שליטה ותקשורת ועד ערכת שירותים. השליטה בחללית יכולה להעשות ממרכז הבקרה, או בשליטה ידנית של אסטרונאוטים, באמצעות שורה של צגי מגע, בדומה לתא הטייס של בואינג 787 “דרימליינר”. בסך הכל נפח תא המגורים הוא כתשעה מטרים מעוקבים, דומה למכונית מסחרית, ובו אמורים לשהות, לעבוד ולהסתדר ארבעה בני אדם במשך עשרת ימי המשימה. עקרונית החללית מיועדת למשימות של עד 21 יום עם צוות מלא, ויכולה לתפקד עד חצי שנה כשהיא עוגנת בתחנת חלל.

רכב השירות האירופי כולל בין השאר לוחות סולריים לייצור חשמל שייפרשו בחלל, את מאגרי המים והחמצן, ואת המנוע שיאפשר לחללית להיכנס למסלולה המתוכנן, ובעתיד גם להיכנס למסלול סביב הירח. הוא מתנתק לפני הנחיתה ונשרף בכניסה לאטמוספרה, והחלק היחיד שחוזר לכדור הארץ הוא תא הצוות עם האסטרונאוטים, כפי שהיה גם בתוכנית אפולו.

האסטרונאוט הקנדי ג’רמי הנסן מציג את חללית אוריון:

לשיגור החללית פיתחה נאס”א טיל ייעודי בשם Space Launch System, או בקיצור SLS. הטיל הענקי – בתצורה הנוכחית גובהו 98 מטרים – מסוגל לשגר מטען של יותר מ-27 טונות לירח, ובתצורה העתידית אמור הטיל לשאת מטען של 46 טונות. גם הפיתוח שלו נמשך כבר כ-15 שנה, ועלה עד כה למשלם המיסים האמריקאי כ-30 מיליארד דולר במצטבר. גם הטיל הזה מבוסס על טכנולוגיות ישנות. רכיבים רבים בו הם מורשת של תוכנית מעבורות החלל, שהסתיימה ב-2011. ארבעת המנועים שלו, גם הם מורשת ממעבורות החלל, מונעים במימן וחמצן, דלק שכבר יצא משימוש נרחב בגלל קשיי השימוש בו. לראיה – השיגור של ארטמיס 1 נדחה שוב ושוב בגלל דליפות מימן. גם הטיל הזה חד פעמי לגמרי, בלי שימוש חוזר בשום רכיב, מה שמזניק את עלויות השימוש בו.

כמו מעבורת החלל, גם טיל SLS נעזר בשיגור בשני טילי האצה (בוסטרים) שמונעים בדלק מוצק, ומספקים לו את תוספת הדחף והמהירות לשאת את החללית לחלל. טילי ההאצה, הגדולים מעט יותר מאלה ששימשו את מעבורות החלל, מתנתקים ונופלים לאוקיינוס בסיום תפקידם, קצת יותר משתי דקות אחרי השיגור. כדקה לאחר מכן תיפטר החללית גם ממערת החילוץ בחירום – מערכת רקטית שמותקנת בראש הטיל, ותפקידה להרחיק את החללית במקרה של תקלה מסוכנת בטיל בשלבי השיגור הראשונים. השלב הראשון של הטיל יפעל כשמונה דקות, ויתנתק מהחללית בגובה 160 קילומטרים לערך. היא תישאר מחוברת לשלב השני של הטיל, שאורכו כ-14 מטרים והמנוע שלו מופעל גם הוא במימן וחמצן נוזלי.

הגשמת חלומות

לפיקוד על משימת ארטמיס 2 נבחר האסטרונאוט ריד וייסמן (Wiseman), בן 50. וייסמן היה טייס קרב וטייס ניסוי בצי האמריקאי, עד שנבחר לאסטרונאוט ב-2009. הוא עשה משימת חלל של כחצי שנה בתחנת החלל הבינלאומית ב-2014. ב-2020 נבחר לכהונה של שנתיים כראש לשכת האסטרונאוטים של נאס”א.

טייס המשימה יהיה ויקטור גלובר (Glover), בן 49. הוא התקבל לנאס”א ב-2013, גם לאחר שירות כטייס קרב וטייס הניסוי בצי האמריקאי, והוא בעל תואר שני בהנדסה. גם הוא עשה משימה אחת של כחצי שנה בתחנת החלל הבינלאומית, ב-2020-21, והיה הטייס בצוות הראשון שהגיע לתחנה בטיסה סדירה בחללית דרגון של ספייס אקס, אחרי טיסת הניסוי שלה. זמן קצר לפני ההכרזה על צוות ארטמיס 2 ב-2023, ביקר גלובר בישראל במסגרת אירועי שבוע החלל הישראלי ואמר בראיון ל-Ynet “להיות חלק מהצוות שאולי יגיע לירח, זה כל כך מעבר לחלומות וכל דבר שחלמתי”.

מומחית המשימה היא כריסטינה קוק (Koch), בת 47. גם היא התקבלה לשורות האסטרונאוטים של נאס”א ב-2013. היא בעלת תואר שני בהנדסת חשמל, ועבדה במחקר במרכז גודרד של נאס”א וכן בסוכנות האמריקאית לחקר האוקיינוסים והאטמוספרה (NOAA). ב-2019-20 עשתה משימה של כמעט שנה בתחנת החלל הבינלאומית, ועד היום היא האישה המחזיקה בשיא השהייה הרציפה הממושכת ביותר בחלל, לאחר שבילתה בחלל 328 ימים. במסגרתה המשימה היא השתתפה עם האסטרונאוטית ג’סיקה מאיר (Meir) בהליכת החלל הראשונה שהיו בה נשים בלבד.

את הצוות משלים מומחה משימה נוסף, האסטרונאוט הקנדי ג’רמי הנסן (Hansen), היחיד מביניהם שזו תהיה משימת החלל הראשונה שלו. קנדה קיבלה מושב במשימה בזכות שיתוף הפעולה עם ארצות הברית בתוכנית, וסוכנות החלל הקנדית (CSA) בחרה בו למשימה מבין האסטרונאוטים שלה. הנסן, בן 50, היה טייס קרב בחיל האוויר הקנדי, ובין השאר השתתף באימוני חקר מערות במסגרת פרויקט של סוכנות החלל האירופית להכשרת אסטרונאוטים לעבודה תת-קרקעית, וכן השתתף במשימה תת-ימית ממושכת המדמה משימת חלל.

שלא כמקובל, נאס”א לא בחרה צוות גיבוי מלא למשימה, אלא רק אסטרונאוט אחד שאמור להחליף כל אחד או אחת מחברי הצוות הראשי, אם משהו ימנע מהם לטוס. איש הגיבוי של נאס”א הוא אנדרה דגלאס (Douglas), בן 40, דוקטור להנדסת מערכות שהתקבלת לנאס”א ב-2021 וטרם טס לחלל. סוכנות החלל הקנדית בחרה כגיבוי להנסן את ג’ניפר גיבונס (Gibbons), דוקטור להנדסה שהתקבלה לסוכנות הקנדית ב-2017, וגם היא לא טסה עדיין לחלל.

סוכנות החלל הכריזה על בחירת הצוות למשימה באפריל 2023, כך שארבעת האסטרונאוטים (ושני אנשי צוות הגיבוי) מתאמנים לקראת הטיסה הזו כבר קרוב לשלוש שנים.

הכירו את הצוות: סרטון קצר של נאס”א על ארבעת האסטרונאוטים של משימת ארטמיס 2:

חזרה חופשית

לאחר שהצוות יגיע לחלל, קצת יותר משמונה דקות מרגע השיגור, יופעל המנוע של השלב השני כדי להכניס את החללית למסלול נמוך סביב כדור הארץ, שם יעשו אנשי הצוות בדיקות ראשונות של מערכות החללית. כשעה לאחר מכן, לקראת סיום ההקפה הראשונה סביב כדור הארץ, יופעל המנוע שוב, ויכניס את החללית למסלול אליפטי מאוד, שיביא אותה לגובה מרבי של כ-70 אלף קילומטרים מעל כדור הארץ. הקפת הארץ במסלול הזה תימשך כמעט יממה שלמה, ובמהלכה יבדוק הצוות עוד מערכות רבות, בראשן מערכות ניווט בזמן שהחללית תטוס מחוץ לטווח של לווייני GPS, ומערכות תקשורת, בין השאר עם רשת החלל העמוק של נאס”א, שמיועדת לתקשורת עם חלליות רחוקות.

מיד לאחר הפעלת המנוע שתכניס אותה למסלול הזה, תתנתק החללית מהשלב השני של הטיל, שסיים את תפקידו בהנעתה, אך לא את חלקו במשימה: בשלב הזה יבצעו טייסי אוריון תרגולות של שליטה בחללית, התקרבות לשלב השני והתרחקות ממנו במתווים מתוכננים, כדי לבחון את יכולת התמרון של החללית לקראת חבירה עתידית לרכב נחיתה או תחנת חלל במסלול סביב הירח.

לאחר הניתוק מהשלב השני של טיל השיגור אמורה החללית להציב בחלל חמישה לוויינים זעירים של מדינות שחתמו על הסכמים לשיתוף פעולה מדעי עם התוכנית. בין השאר נבחרו לוויינים של גרמניה, ארגנטינה, סעודיה וקוריאה הדרומית לחקור תפקוד של רכיבים אלקטרוניים מסוימים, הגנה מקרינה, מערכות ניווט ועוד. הלוויינים אמורים לפעול במסלול גבוה סביב כדור הארץ. 

בסיום ההקפה הגדולה, אחרי כיממה בחלל, ובהנחה שכל הבדיקות הושלמו בהצלחה, תפעיל החללית את המנוע שלה שברכב השירות, ותיכנס למסלול שיביא אותה למפגש קרוב עם הירח כעבור ארבעה ימים. החללית כאמור לא תיכנס למסלול סביבו, אלא רק תחלוף קרוב יחסית, תוך שהיא מנצלת את הכבידה שלו ושל הארץ במסלול שמבטיח את חזרתה לכיוון הארץ בעזרת האצה מכבידת הירח. מסלול כזה מכונה “חזרה חופשית” (Free return) והוא מבטיח שהחללית תחזור לכדור הארץ בלי צורך בהפעלת מנוע או תמרונים אחרים, אם כי בדרך לירח תעשה החללית כנראה כמה תיקוני כיוון קלים. המסע לירח יימשך כארבעה ימים, ובשיאו תחלוף החללית כ-6,500 קילומטרים מעבר לצד הרחוק של הירח. האסטרונאוטים יראו אותו מקרוב יחסית, אבל הוא עדיין ייראה להם בגודל של כדורסל המוחזק במרחק חצי מטר מהעיניים. טיסה במרחק כזה מעבר לצד הרחוק של הירח עשויה להכניס את הצוות לספר השיאים כאנשים שהגיעו למרחק הרב ביותר מכדור הארץ, יותר מ-400 אלף קילומטרים. המרחק המדויק שלהם מהירח תלוי במועד השיגור, והבדל של כמה אלפי קילומטרים עשוי לקבוע אם הם ישברו את שיא המרחק, או רק יתקרבו אליו.

בדיווחים לקראת המשימה מרבים להשוות את ארטמיס 2 למשימת אפולו 8, המשימה הראשונה שבה בני אדם טסו קרוב לירח, לבחון את החללית ואת מערכות ההנעה, הניווט, התקשורת ועוד, בטרם רכב הנחיתה על הירח היה מוכן לניסויים ראשונים. זו הייתה משימה פורצת דרך, אך ההשוואה אינה מוצדקת לגמרי: אפולו 8 הפעילה מנועים כדי להיכנס למסלול נמוך סביב הירח, הקיפה אותו עשר פעמים בגובה של כמאה קילומטרים, ואז הפעילה שוב מנועים כדי להתנתק מכבידת הירח ולשוב לכדור הארץ. זו היתה משימה מורכבת ומאתגרת הרבה יותר, ודאי עם הטכנולוגיות של סוף שנות ה-60. מתווה המשימה של ארטמיס 2 דומה יותר לזה שנכפה על צוות אפולו 13, שהיה אמור לנחות על הירח, אך פיצוץ בחללית בדרך לשם הפך את המשימה למרוץ להצלת חיי האסטרונאוטים. בסופו של דבר, הצוות הזה היה היחיד שעשה מסלול דומה לחזרה החופשית של ארטמיס 2, ואנשיו הם שמחזיקים בשיא המרחק שאולי יישבר כעת.

במהלך המסע אל הירח סדר היום של אנשי הצוות יהיה עמוס בבדיקות של מערכות החללית, תרגולות חירום, בחינת מקלט הקרינה של החללית – אזור מדופן במארזי ציוד רבים שבו אנשי הצוות אמורים להסתופף ולהצטופף במקרה של סערות שמש ועלייה ברמות הקרינה. בנוסף, הם יעשו ניסויים רפואיים, בהם מדידות רמות הקרינה שהם נחשפים אליהם, מעקב אחר מדדים פיזיולוגיים, בחינת מצבם הגופני והנפשי לאורך המשימה, וכן יטלו ויאחסנו דגימות רוק ודם, כדי לאפשר למדענים לנתח בהמשך את השפעות המיקרו-כבידה, הקרינה, ומצבם הכללי של אנשי הצוות על תפקודם ברמה המולקולרית, בדגש על מערכת החיסון.

ככל שהצוות יתקרב לירח, וכמובן בעת המעבר הקרוב לידו, האסטרונאוטים יתעדו אותו במצלמות מתקדמות בהרבה מאלה שהיו לצוותים הקודמים שראו את הירח מקרוב, ויאספו חומר עבור גיאולוגים ואסטרופיזיקאים, וכן מידע שאמור לשמש את המשימות הבאות בתוכנית ארטמיס.

מהירות שיא

הטיסה מעבר לצד הרחוק של הירח תהיה כרוכה בניתוק התקשורת עם כדור הארץ למשך 30 עד 50 דקות, תלוי במרחק של החללית מהירח. לאחר שתגיח מהעבר השני תתחיל החללית את מסעה חזרה לכיוון כדור הארץ, גם הוא יימשך כארבעה ימים. במהלך הדרך חזרה, כמו בדרך לירח, יעסקו האסטרונאוטים בבדיקות של מערכות החללית, של הציוד ושל עצמם. גם בדרך חזרה צפוי הצוות להפעיל כמה פעמים את מנועי החללית לתיקוני מסלול.

כחצי שעה לפני הנחיתה יתנתק רכב השירות מהחללית, ויוכוון למסלול שבו יישרף באטמוספרה. החללית עצמה צפויה לשבור את שיא המהירות ולהגיע לכניסה לאטמוספרה במהירות של כ-40 אלף קמ”ש. בחיכוך עם האטמוספרה הטמפרטורה מחוץ לחללית תגיע ליותר מ-1,600 מעלות צלזיוס. מכן החום של אוריון הוא מגן אבלטיבי, דומה עקרונית לזה שהיה לחלליות אפולו: הוא מיוצר משרפים מיוחדים, שמתלהטים בחיכוך עם האוויר, וחתיכות קטנות מתפרקות מהם בהדרגה, ומסלקות חלק מהחום. הפלזמה שתיווצר סביב החללית תגרום לכמה דקות של נתק תקשורתי עמה.

לאחר שתעבור את החלק הלוהט של החזרה לאטמוספרה, תפתח החללית שני מצנחי גרר בגובה 7.5 קילומטר, והם יסייעו להאט את מהירותה לכ-500 קמ”ש. בגובה שלושה קילומטרים ייפתחו שלושה מצנחים קטנים, ומיד אחריהם שלושת המצנחים הראשיים, כל אחד בקוטר 35 מטרים. כל אלה אמורים להביא את החללית לצניחה עדינה באוקיינוס השקט, מול חופי דרום קליפורניה, ולפגוע במים במהירות של כ-25 קמ”ש בלבד.

סרטון הדמיה של משימת ארטמיס 2:

תחרות פנימית וחיצונית

מבחינת נאס”א, המטרות העיקריות של משימת ארטמיס 2 הן בחינה של המערכות: שיגור מאויש ראשון של טיל SLS, בחינה שחללית אוריון אכן יכולה לבצע משימה מאוישת לירח, ובדיקה שכל מערכות תמיכת החיים, הניווט, ההנעה, התקשורת וכו’ מתפקדות היטב, כמו גם מערכות החירום והנהלים לתפעול תקלות. המטרות המשניות הן איסוף המידע הרב גם על מערכות החללית, גם על בריאות האסטרונאוטים וגם על הירח עצמו.

עמידה במטרות העיקריות אמורה לסלול את הדרך למשימות ארטמיס הבאות, וכפי שנאס”א מרבים לציין בפרסומים לקראת המשימה – גם למשימות המשך למאדים.

ואולם, המציאות היא שנדרשו לנאס”א יותר משלוש שנים להתקדם ממשימה לא מאוישת למשימה מאוישת באותה חללית ובמתווה פשוט יותר, ואין כמעט שום סיכוי שהיא תעבור לשלב הבא בזמן קצר יותר. בשניים מהרכיבים העיקריים של המשימה – טיל השיגור והחללית – נצמדה נאס”א למסורת הישנה: הזמנת הייצור מקבלני משנה, כמו לוקהיד מרטין ובואינג, בעוד היא עצמה זו שמתכללת ומתפעלת את המשימה. לעומת זאת, רכב הנחיתה הוזמן מספק חיצוני במתווה אחר, שבו למעשה נאס”א שוכרת את שירות הנחתת האסטרונאוטים על הירח מחברות חלל פרטיות. למשימות ארטמיס הראשונות בחרה נאס”א בסטארשיפ של ספייס אקס כרכב נחיתה על הירח, ולמשימות המשך ייעשה שימוש ברכב הנחיתה בלו מון של חברת בלו אוריג’ין.

נכון לעכשיו, אחרי כמעט שלוש שנים מאז השיגור הראשון של סטארשיפ, ו-11 טיסות ניסוי, סטארשיפ טרם הקיפה את כדור הארץ, טרם הדגימה תמרון משמעותי בחלל, טרם ביצעה תדלוק בחלל, וטרם ביצעה נחיתה מוצלחת על קרקע מוצקה. כל אלה שלבים חיוניים לביצוע בדרך לנחיתה מאוישת על הירח, ומן הסתם לאחר שתעבור אותם, תידרש החברה להדגים בהצלחה נחיתה לא מאוישת על הירח. בקצב ההתקדמות הנוכחי, קשה מאוד לראות את התהליך הזה מסתיים תוך פחות משלוש או ארבע שנים.

ראש נאס”א החדש, ג’ארד אייזקמן (Isaacman), כבר רמז עם כניסתו לתפקיד לפני כמה שבועות כי הסוכנות עשויה לפתוח את המירוץ, ולהעניק את הנחיתות הראשונות לרכב הירח שיהיה מוכן בזמן. אלא שגם הפיתוח של רכב הנחיתה של בלו אוריג’ין לא מתקדם מאוד בינתיים. גרסה ראשונה הועברה לנאס”א לבדיקות בשבוע שעבר, אך מדובר בשלב זה בגרסה מוקטנת ולא מאוישת של רכב הנחיתה. הצלחה של הניסוי ברכב הנחיתה תיתן זריקת עידוד לחברה, אך היא עדיין צריכה לעבור את השלבים שצוינו לעיל עם הגרסה שמיועדת להיות מאוישת, מה שייקח כמה שנים. בינתיים טיל השיגור הגדול של בלו אוריג’ין, ניו גלן, השלים עד כה שני שיגורים בלבד.

גם כשאחת החברות תצלח את המבחנים הראשונים, ותגיש לנאס”א רכב נחיתה, יידרשו לסוכנות החלל חודשים ארוכים – אם לא שנים – להכשיר את הצוות להטסתו ולפתח עם החברה את כל נהלי ההפעלה והבטיחות, כמו גם את הממשק עם המערכות של נאס”א, מחללית אוריון ועד תחנת החלל שאולי תוצב במסלול סביב הירח. חלק מהדברים אפשר לעשות במקביל לפיתוח, אבל לא את כולם.

לצד כל האתגרים האלה, לא מדובר רק בתחרות פנים-אמריקאית. סין הצהירה מזמן על כוונתה להנחית בני אדם על הירח בשנת 2030, ואף שהיא לא מרבה לחשוף פרטים על תוכניותיה, אין שום ספק שהיא מפתחת יכולות במהירות. בשנת 2024 השלימה סין בהצלחה איסוף דגימות קרקע ראשונות אי פעם מהצד הרחוק של הירח במשימה רובוטית, והשנה היא מתכננת להנחית משימה רובוטית נוספת עם רכב שטח ורחפן רקטי באזור הקוטב הדרומי של הירח. זה הנדל”ן המבוקש ביותר על השכן הפלנטרי שלנו, בגלל הסיכויים למצוא מים קפואים בתחתית מכתשים שאור שמש אינו חודר אליהם, שמהם גם אפשר לייצר חמצן לנשימה ודלק טילים. כמו כן, שוליו של מכתש שקלטון הסמוך לקוטב הדרומי הם האזור היחיד בירח שמואר תמיד באור שמש, בעוד שבשאר הירח יש שבועיים של אור ושבועיים של חושך קפוא לסירוגין, שמקשה מאוד על תפעול משימה ארוכת טווח. בנוסף, סין מתקדמת בפיתוח רכב נחיתה משלה, לצד התקדמות עקבית בפיתוח טילי שיגור והפעלת תחנת חלל מאוישת.

משימת ארטמיס 2 היא כמובן צעד משמעותי בדרך לחזרת בני אדם אל הירח, אבל זהו צעד קטן למדי, בשלב מוקדם של דרך קשה ותלולה, ועם יריבה חזקה ושאפתנית בדרך לפסגה. לארצות הברית יש יכולות טכנולוגיות מתקדמות, אבל יכול להיות שכדי לנצח במרוץ הזה יהיה עליה לשנות תפיסה: להשליך הצידה את מתווי המשימה המבוססים על שימוש בטכנולוגיות מיושנות, ולהזרים את המיליארדים לשוק הפרטי, בתקווה לזרז את הפיתוח של מערכת שיגור ונחיתה שלמה, לפני שיראו בטלוויזיה את דגל סין מתנוסס ליד הקוטב הדרומי של הירח.