ככה זה כשיש שניים?

האם בני האדם מונוגמים? 

כשאנחנו מסתכלים בטבע, קל לנו לסווג את המינים השונים לפי דרכי הרבייה שלהם. זוגות של ברבורים לעתים קרובות נשארים יחד כל החיים, ומטפלים יחד בצאצאים. להקות של אריות מורכבות לרוב מזכר אחד ומנקבות רבות, עם צאצאיהן. שימפנזים חיים בקבוצות מעורבות, זכרים ונקבות יחדיו, כאשר זכר האלפא הוא האב של רבים מהצאצאים – אבל לאו דווקא של כולם. 

ומה לגבי בני אדם? לא ההעדפות של אדם זה או אחר, אלא הדרך בה אנחנו, כמין האנושי, מתרבים ומגדלים ילדים? על כך עדיין יש ויכוח. כיום, במיוחד בעולם המערבי, מונוגמיה – הקשר בין גבר אחד לאישה אחת – נראית לנו לרוב כמערכת היחסים ה”טבעית”. אבל אם נסתכל על תרבויות אחרות, נגלה שזה לא תמיד המצב. בחברות רבות בעבר נישואים של גבר אחד לכמה נשים היו מותרים, ואולי אפילו הנורמה. אז האם המין שלנו התפתח כמין מונוגמי, או אולי מונוגמיה היא המצאה חדשה יחסית?

מרק דייבל (Dyble) מאוניברסיטת קיימברידג’ בבריטניה החליט לבדוק את מידת המונוגמיה של בני האדם בצורה כמותית, באמצעות השוואה בין מספר האחים המלאים בחברה מסוימת, למספר האחים למחצה באותה חברה. ניקח לדוגמה חברה מונוגמית לחלוטין: כל הילדים נולדים לזוגות של גבר ואישה, שנשארים יחדיו כל חייהם, וגם לא בוגדים זה בזו. כל האחים בחברה כזו יהיו אחים מלאים: יהיו להם אותה אמא ואותו אבא. בחברה שבה נפוצים נישואים פוליגמיים, לרוב גבר אחד והרבה נשים, יהיו הרבה יותר אחים למחצה, בני אותו אבא אך לא אותה אמא. בחברה שדוגלת במין חופשי, וחבריה אינם יוצרים קשרים ארוכי טווח, יהיו אפילו יותר אחים למחצה בהשוואה לאחים מלאים: גם כאלו מאותו אבא ומאמא אחרת, וגם כאלו מאותה אמא ואבא אחר. כך היחס בין אחים מלאים לאחים למחצה יכול לספר לנו אילו מערכות יחסים נפוצות בחברה.

מכבשים ועד אוגרים

במאמר שפורסם לאחרונה, דייבל העריך את אחוז האחים המלאים מכלל האחים ב-94 חברות אנושיות לא מתועשות – ציידים-לקטים, רועים וחקלאים – על סמך מחקרים אנתרופולוגיים שפורסמו בעבר. נתונים נוספים הגיעו ממחקרים גנטיים על עצמות מתשעה אתרים ארכיאולוגיים, מתקופת האבן ועד לאלף הראשון לספירה. 

הוא לא הסתפק בכך. כדי לבחון את התוצאות בהקשר רחב יותר, דייבל גם אסף מחקרים שבדקו את שיעור האחים המלאים ב-34 מינים של יונקים, המאופיינים במערכות חברתיות  שונות  – מהגיבונים והזאבים הטלואים המונוגמיים, עד השימפנזים והנמיות, ה”מתירניים” הרבה יותר.  

דייבל מצא שונות רבה למדי בין החברות האנושיות: בארבע חברות, כולל אתר ארכיאולוגי מתקופת האבן בצרפת, נמצא שכל האחים שנבדקו היו אחים מלאים. לעומת זאת באתר ארכיאולוגי אחר מתקופת האבן, נמצא האחוז הנמוך ביותר של אחים מלאים, 26 בלבד. בממוצע, האחים המלאים הם כ-66 אחוזים מכל האחים בחברות האדם השונות. 

איך זה בהשוואה ליונקים אחרים? מתוך 34 המינים שנבחנו, עשרה היו מונוגמיים, ובממוצע, אחוז האחים המלאים אצלם עמד על 70.6. המין המונוגמי עם האחוז הנמוך ביותר של אחים מלאים, 45 אחוז בלבד, הוא השועל המצוי (Vulpes vulpes). רק מין אחד הראה מאה אחוז של אחים מלאים: אוגר יערוני קליפורני (Peromyscus californicus). 

כצפוי, אחוז האחים המלאים היה נמוך בהרבה אצל המינים הלא-מונוגמיים. בממוצע 8.6 אחוזים היו אחים מלאים, והטווח נע בין הכבשים הסקוטיות (Ovis aries), עם 0.6 אחוזים בלבד, לקרנפים צרי השפה (Diceros bicornis), שאצלם 22 אחוזים מהאחים הם אחים מלאים.

ליגת העל של המונוגמיה

בני האדם, אם כך, מראים דפוס רבייה שמתאים בדיוק לבעלי חיים מונוגמיים. “יש את ‘ליגת העל’ של המונוגמיה, שבה נמצאים בני האדם, בעוד הרוב הגדול של היונקים מאמץ גישה מתירנית הרבה יותר לרבייה”, אמר דייבל בהודעה לעיתונות. “יש שונות רבה מאוד בין תרבויות אנושיות בכל הקשור לרבייה ולנישואין, אבל אפילו הקצה התחתון של הספקטרום עדיין נמצא מעל מה שאנחנו רואים אצל רוב המינים הלא-מונוגמיים”. 

המסקנה של דייבל היא שצורת הרבייה של המין שלנו, לאורך רוב ההיסטוריה שלנו, היא כזוגות מונוגמיים. לבני אדם יש כמה מאפיינים שנראים אצל בעלי חיים מונוגמיים אחרים, כמו למשל גודל דומה של זכרים ונקבות. מבחינות אחרות, עם זאת, אנחנו יוצאי דופן בין אחינו המונוגמיים. 

“כמעט כל היונקים המונוגמיים האחרים חיים או בקבוצות משפחתיות קטנות של זוג אחד והצאצאים שלו, או בקבוצות גדולות יותר שבהן רק נקבה אחת מתרבה”, הסביר דייבל. “בעוד בני אדם חיים בקבוצות עם קשרים חברתיים חזקים, שבהן לנשים רבות יש ילדים”.

בשביל הילדים

איך נהיינו מונוגמיים? זו עדיין שאלה פתוחה. בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר, קופי האדם האפריקאים, אינם מונוגמיים. במחקר נמצא כי שיעור האחים המלאים אצל שימפנזים (Pan troglodytes) היה כארבעה אחוז ואצל גורילות מזרחיות (Gorilla beringei) כשישה אחוז – נמוך אפילו יחסית למין לא מונוגמי. גם האב הקדמון המשותף לנו ולקופי האדם האפריקאים היה כנראה לא מונוגמי, ואנחנו עברנו לאורח חיים מונוגמי בכמה מיליוני השנים האחרונות, מאז שהשושלת שלנו נפרדה מזו של השימפנזים. 

“המונוגמיה של בני האדם התפתחה כנראה מתוך חיים בקבוצה לא מונוגמית, וזה שינוי מאוד לא נפוץ אצל יונקים”, העיר דייבל. מה גרם לשינוי הזה במהלך האבולוציה שלנו? ייתכן שהפתרון נעוץ בקושי לגדל ילדים אנושיים, שזקוקים לטיפול צמוד יותר מקרוביהם קופי האדם, ותלויים בהוריהם במשך תקופה ארוכה יותר. במצב כזה יש יתרון לילדים שגדלים במשפחה שכוללת שני הורים, ששניהם דואגים להם ועוזרים בגידולם. 

טיפול אבהי נפוץ הרבה יותר במינים מונוגמיים, בהשוואה למינים כמו שימפנזים, בהם נקבה עשויה להזדווג עם כמה זכרים. הסיבה לכך ברורה: בחברה מונוגמית, הזכר יכול להיות בטוח במידה גבוהה למדי של ודאות שהצאצא של בת זוגו הוא גם הצאצא שלו, ולכן טיפול בו יבטיח את מעבר הגנים של האב לדורות הבאים. במינים שאינם מונוגמיים, הזכרים לרוב אינם יודעים מי הצאצא שלהם ומי צאצא של זכר אחר, ובהתאם לא משקיעים משאבים רבים בטיפול בהם.

ייתכן, אם כך, שהמונוגמיה התפתחה אצלנו כדרך להבטיח טיפול אבהי, שדרוש לצאצאים חסרי האונים והמפונקים של בני האדם. דייבל מדגיש, עם זאת, שאין צורך במונוגמיה מלאה, ללא אחים למחצה  כלל, בשביל לספק מסגרת תומכת לגידול ילדים. “לבני אדם יש מגוון סוגים של שותפויות שיוצרות תנאים בהם יש עירוב של אחים מלאים ואחים למחצה וגם השקעה הורית חזקה”, אמר. זה כולל, למשל, מונוגמיה סדרתית, שבה זוגות נשארים יחד זמן מה, מביאים ילדים לעולם, ואז נפרדים ויוצרים זוגיות מונוגמית עם בן או בת זוג אחרים – תופעה נפוצה מאוד בעולם המודרני. מצב נפוץ פחות כיום, אך שהיה קיים בחברות רבות בעבר, הוא פוליגמיה יציבה, למשל גבר שנשוי לשתיים או שלוש נשים. גם מסגרת כזו מאפשרת לאב להיות בטוח למדי בזהות צאצאיו, ולהשתתף בגידולם – אם כי אולי יהיה לו פחות זמן להקדיש לכל אחד מהם.