הטבלייה המלשינה

בשנים האחרונות חלה התקדמות מואצת בתחום הננו-רפואה והתרופות החכמות – תרופות ומערכות שנועדו לא רק לספק חומר פעיל, אלא גם לשלוט טוב יותר באופן, בזמן ובמקום שבו הוא פועל בגוף. חוקרים פיתחו קפסולות שמגינות על תרופות עד שהן מגיעות לאיבר היעד, מערכות שמשחררות תרופה בהדרגה לאורך ימים או שבועות, וחיישנים זעירים שמאפשרים לעקוב אחר תהליכים פיזיולוגיים מבפנים. אך מאחורי כל הפיתוחים הללו עומדת שאלה פשוטה אחת: האם הטיפול אכן ניתן בפועל, במיוחד כשקל כל כך לשכוח לקחת תרופה בזמן?

לפעמים נטילת התרופה היא בגדר אי נוחות שולית, אך היעדרה עלולה לגבות מחיר כבד: דחיית ההחלמה, החמרת המצב הרפואי ואפילו סכנת חיים. למרות ההתקדמות ברפואה, אחת הבעיות העיקשות ביותר נותרה בעינה – מטופלים רבים אינם נוטלים את התרופות שנרשמו להם או מפספסים מנות קריטיות. לפי ההערכות, אי-היענות לטיפול תרופתי גוררת מאות אלפי מקרי מוות שאפשר היה למנוע מדי שנה, ועלויות עתק למערכות הבריאות. האתגר חריף במיוחד אצל חולים הזקוקים לטיפול קפדני לאורך זמן – למשל אנשים שעברו השתלת איברים, חולי שחפת, נשאים של נגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV) הגורם למחלת האיידס, ואנשים עם הפרעות נוירו-פסיכיאטריות.

יש דרכים שונות למעקב אחרי נטילת תרופות – החל מדיווח עצמי של המטופלים, דרך נתוני מרשם, ארגוניות תרופות וכלה בקופסאות “חכמות” שמזהות כשפותחים אותן. אלא שכל השיטות הללו מספקות מידע חלקי בלבד: פתיחת הקופסה אינה מבטיחה שהכדור נלקח, ודיווח עצמי אינו תמיד אמין. בשנים האחרונות פותחו גם קפסולות עם חיישנים אלקטרוניים שמזהים בליעה, אך רובן מבוססות על רכיבים שאינם מתפרקים בגוף. עבור חולים שנוטלים תרופות במשך חודשים או שנים, הצטברות של רכיבים כאלה במערכת העיכול עלולה להיות בעייתית מבחינת בטיחות, והצטברות שלהם במערכת הביוב עלולה להשפיע לרעה גם על הסביבה.

כאן נכנס החידוש של המחקר הנוכחי, שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature Communications, ומציע פתרון לא שגרתי: גלולה שמדווחת מתי היא נבלעה. הקפסולה שפיתחו החוקרים נראית כמו גלולה רגילה, אך בתוכה משולבת אנטנת רדיו זעירה, עשויה מחומרים שמתפרקים בגוף. בתוך דקות מרגע הבליעה, הקפסולה משדרת אות קצר שמאשר שהתרופה נלקחה – ולאחר מכן רוב מרכיביה מתכלים בקיבה.

איך זה עובד?

הקפסולה עצמה כוללת אנטנת אבץ משולבת במעטפת תאית – חומרים בעלי פרופיל בטיחות מוכר ברפואה. בניגוד לאנטנות שאנחנו מכירים מחיי היומיום, שמיועדות לשידור מתמשך ועשויות מחומרים יציבים כמו נחושת או אלומיניום, במקרה הזה האנטנה היא רכיב חד פעמי פשוט במיוחד, שתפקידו לשדר אות קצר בלבד. החוקרים בחרו באבץ משום שהוא מתכת בעלת מוליכות חשמלית טובה, וגם יסוד חיוני לגוף האדם בכמויות זעירות, שנמצא בתזונה ומתפרק בקלות בסביבה החומצית של הקיבה. הבחירה במתכת כזאת מאפשרת להשתמש ברכיב אלקטרוני שמתפקד לזמן קצר ואז מתכלה, בלי להישאר בגוף או להצטבר ברקמות. 

תפקידה של המעטפת הוא לחסום אותות רדיו וליצור כלוב פאראדיי – מתקן שמונע משדות חשמליים לחדור לתוכו, בדומה למעלית שבה לעיתים אין קליטה סלולרית. הציפוי עשוי מפולימר מבוסס תאית, שבתוכו פוזרו חלקיקי מתכת. 

לאחר הבליעה, נוזלי הקיבה גורמים לציפוי להתנפח ולהתמוסס, ובשלב מסוים האנטנה, שכבר אינה מוגנת, “מתעוררת” ומשדרת אות שנקלט במקלט רדיו חיצוני. זמן התמוססות הציפוי נע בין חצי דקה לשלוש דקות. במקום להסתמך על דיווח עצמי, מתקבל בתוך דקות אישור בליעה ממשי. רכיב אלקטרוני זעיר במיוחד, שאינו מתפרק, מופרש בהמשך דרך מערכת העיכול – בדומה לחלקיקים זעירים אחרים שעוברים בגוף בלי לגרום נזק.

כשניסו את המערכת על בעלי חיים, החוקרים הצליחו לקלוט את האות מהקיבה ממרחק של עשרות סנטימטרים, ולאשר שהקפסולה נבלעה והתפרקה כמתוכנן.

למי זה מיועד?

החוקרים מדגישים שהטכנולוגיה שלהם לא מיועדת לשימוש יומיומי עבור כל מי שנוטלים ויטמינים או משככי כאבים. המטרה היא שימוש ממוקד במצבים שבהם אי נטילת התרופה עלולה להיות הרת גורל – למשל לאחר השתלת איבר, בטיפול בזיהומים כרוניים או במצבים שבהם הפסקת הטיפול עלולה לפגוע בבריאות הציבור. בעתיד, הם מדמיינים מערכת שבה חיישן לביש – כמו שעון או מדבקה חכמה – קולט את האות ומעביר אותו לצוות הרפואי. כך יתאפשר זיהוי מוקדם של בעיות בהיענות לטיפול והצוות הרפואי יוכל להתערב בזמן, לפני שמתרחשת החמרה.

כמו בפיתוחים רפואיים רבים, הדרך ליישום קליני עדיין ארוכה. יידרשו ניסויים על בני אדם, בדיקות בטיחות ממושכות ודיון אתי בסוגיות כמו פרטיות ומעקב רפואי. עם זאת, קפסולה מתקשרת, מתכלה ולא פולשנית מסמנת כיוון רפואי חדש. אם הטכנולוגיה תבשיל לשימוש קליני, היא עשויה לצמצם את אי הוודאות סביב נטילת תרופות, לחזק את הקשר בין המטופלים לצוות הרפואי, ולשפר את המעקב אחר חולים שזקוקים למשטר תרופתי קפדני.

סרטון שמסביר את המחקר: https://www.youtube.com/watch?v=dn821xdp3EY&t=2s