זכר אלפא? זה לא כל כך פשוט

במחזה הנרי החמישי של שייקספיר, הארכיבישוף מקנטרברי נושא נאום נלהב בזכות “הסדר הטבעי”, שמתבטא, לטענתו, בעבודתן של הדבורים. הוא מתאר כיצד הן אוספות צוף, שומרות על הכוורת ועוד, והכל תחת הנהגתו של השליט המוחלט, המלך.

כן, המלך. כי שייקספיר, כמו רוב בני זמנו, היה משוכנע שהחרק הגדול השוכן בלב הכוורת הוא ממין זכר. רק לקראת סוף המאה ה-17 הראה חוקר האנטומיה ההולנדי יאן סוואמרדם (Swammerdam) שלמלך הדבורים יש שחלות וביצים, ולכן הוא, למעשה, היא.

לא קשה להבין מדוע החוקרים המוקדמים, מאריסטו והלאה, טעו וחשבו שמלכת הדבורים היא מלך. הם התרגלו לראות בגברים את המין החזק, השולט מעצם טבעו, מנהיג המשפחה, הקבוצה, המדינה. ואם כך, הרי ברור שגם בטבע הזכרים הם השליטים. אפילו העובדה שבזמנו של שייקספיר אנגליה נשלטה בידי אישה לא גרמה לו לפקפק בכך.

כשחוקרים – רובם גברים – החלו לעקוב אחר בעלי חיים שונים בטבע ולבחון את המערכות החברתיות שלהם, הם הביאו איתם את אותן דעות קדומות. ההנחה הבסיסית הייתה שזכר האלפא, הגדול והחזק ביותר, הוא השליט, שמחליט לאן הקבוצה תלך ומה היא תעשה, וכופה את רצונו על השאר. רק במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו להתפרסם מחקרים שהראו חברות מטריארכליות של בעלי חיים, בין השאר אצל למורים וצבועים. בחברות אלו מעמדן החברתי של הנקבות גבוה יותר: הן אלו שאוכלות ראשונות, ולעתים קרובות מראות תוקפנות כלפי הזכרים.

למרות התגליות הללו, חוקרים המשיכו במידה רבה לראות בחברה בה המעמד הגבוה שמור לזכרים את ברירת המחדל, לפחות אצל יונקים. חברות מטריארכליות נתפסו כיוצאות דופן, ומצריכות הסבר – מה הוביל לאותו מצב חברתי שונה? במקרים רבים ההנחה הייתה שכל הזכרים נמצאים במעמד גבוה יותר מכל הנקבות, כמצב מולד וקבוע, ולכן גם אין כמעט מאבקים על מעמד בין המינים: עיקר מאבקי הכוחות הם בין הזכרים לבין עצמם ובין הנקבות לבין עצמן.

כעת מתפרסם מחקר חדש, בו בחנו החוקרים את  המבנה החברתי של מינים רבים של פרימטים – סדרה שכוללת את הקופים, קופי האדם ואותנו, לצד למורים וכמה מינים נוספים – והממצאים קוראים תיגר על ההנחות האלו. החוקרים מצאו שקרבות בין זכרים ונקבות הם נפוצים, וברוב האוכלוסיות, הזכרים לא הראו שליטה מוחלטת – הם ניצחו חלק מהקרבות אך הפסידו באחרים. היו גם אוכלוסיות שבהן הנקבות ניצחו כמעט תמיד. בנוסף, הנתונים איפשרו לחוקרים לבדוק אילו תנאים מובילים לשליטה, לדומיננטיות, של הזכרים, ואילו מעודדים שליטה של הנקבות או שוויון בין המינים. המפתח, כך גילו, טמון ביכולת של הזכרים לשלוט בנקבות המיוחמות, ולכפות עליהן הזדווגות.

מלחמת המינים

החוקרים חיפשו בספרות מחקרים שתיעדו מאבקי כוחות בפרימטים. הם מצאו מחקרים על 253 אוכלוסיות מ-121 מיני פרימטים, והצליחו להוציא נתונים כמותיים על מאבקים בין זכרים ונקבות ממחקרים כאלו על 151 אוכלוסיות, שמשתייכות ל-84 מינים שונים.

הדבר הראשון שמצאו הוא שמאבקים בין זכר לנקבה היו נפוצים – נפוצים אפילו יותר מאשר קרבות בין שתי נקבות או שני זכרים. ברוב האוכלוסיות, לנקבה יש סיכוי גבוה יותר להיות מעורבת בקרב עם זכר מאשר עם נקבה נוספת, וכך גם לגבי הזכרים. “מלחמת המינים קיימת גם אצל חיות”, סיכם זאת דיטר לוקס (Lukas), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בהודעה לעיתונות.

כשבדקו את התוצאות של הקרבות האלו, גילו החוקרים שרק ב-17 אחוזים מתוך 151 האוכלוסיות הזכרים ניצחו כמעט בכל פעם שנלחמו בנקבה, כלומר מעל 90 אחוז מהפעמים. ב-13 אחוזים מהאוכלוסיות הנקבות היו אלה שכמעט תמיד ניצחו. כך שבשבעים אחוזים מהן, לא הייתה שליטה מוחלטת של אף אחד מהמינים. בקרב מינים ביולוגיים שנצפו אצלם קרבות בין זכרים לנקבות ביותר מאוכלוסייה אחת, התוצאות לאו דווקא היו תמיד לטובת צד אחד: בחלק מהאוכלוסיות של אותו מין ביולוגי נראתה שליטה של זכרים או של נקבות, ובאחרות לא.

“מחקרים מהעת האחרונה קוראים תיגר על הגישה המסורתית, לפיה שליטה של הזכרים היא ברירת המחדל”, אמר פיטר קפלר (Kappeler), אחד החוקרים החתומים על המאמר, “והמחקר שלנו מספק חקירה מקיפה יותר של השונות ביחסי הדומיננטיות בין המינים”.

המפתח: שליטה בהזדווגות

אז מה גורם לזכרים להיות במעמד גבוה יותר משל הנקבות, או להפך? שלא במפתיע, במינים בהם הזכרים גדולים יותר משמעותית מהנקבות או יש להם ניבים גדולים וחזקים יותר, הם ניצחו ברוב הקרבות. שליטה של הזכרים הייתה נפוצה מאוד גם במינים בהם המבנה החברתי הוא של קבוצה עם זכר אחד וכמה נקבות, בעוד מינים מונוגמיים, שלא חיים בקבוצות אלא בזוגות, נטו להיות בשליטה של הנקבות. מינים שחיים בקבוצות מעורבות של זכרים ונקבות היו לרוב בשליטה של זכרים, אבל היו גם יוצאי דופן.

אחד הממצאים המעניינים הוא הקשר בין אזור המחיה של הפרימטים והדומיננטיות של זכרים או נקבות. מינים שחיים בצמרות העצים נטו להיות בשליטה של הנקבות, בעוד שאצל מינים שמבלים חלק ניכר מזמנם על הקרקע, כמו גורילות או בבונים, הזכרים הם אלו שנהנו לרוב מהמעמד הגבוה. 

החוקרים משערים שהסיבה לכך היא שבמינים החיים בעצים, לנקבות קל יותר להימלט מזכרים שמנסים לתפוס אותן ולכפות עליהן הזדווגות: בתווך התלת-ממדי של הצמרות, יש יותר אפשרויות תנועה ומקומות מסתור מאשר על האדמה.

ככלל, מאפיינים שמובילים לכך שלנקבות תהיה שליטה גדולה יותר על מתי ועם מי הן מזדווגות מאפשרים להן להשיג מעמד גבוה יותר, או שווה, לזה של הזכרים. מלבד אזורי המחיה, זה כולל גם מבנה חברתי של זוגות מונוגמיים, גודל גוף דומה של הנקבות והזכרים, ותקופה קצרה יותר שבה הנקבות יכולות ומוכנות להזדווג, ולהיכנס להיריון. גם מינים שבהם הנקבות לא נושאות את הגורים על גבן או בטנן כל הזמן, אלא “מחנות” אותם במקומות מוסתרים על העצים, נטו יותר להיות בשליטה של הנקבות. נראה שבמינים אלו הנקבות חוששות פחות להיכנס לעימותים פיזיים עם הזכרים, כי הן לא צריכות לדאוג שהצאצאים שלהן ייפגעו.

“בעוד פרימטים זכרים משיגים שליטה דרך כוח פיזי וכפייה, ההעצמה של הנקבות מסתמכת על דרכים חלופיות, כמו אסטרטגיות רבייה שנועדו להשיג שליטה על ההזדווגות”, סיכמה אליז אוּשאר (Huchard), שהובילה את המחקר.

מה עם הבונובו?

המחקר מראה שיחסי הדומיננטיות בין זכרים לנקבות מסובכים הרבה יותר משחשבנו, ואינם בהכרח קבועים. הוא גם מציג את התנאים שתורמים לדומיננטיות זכרית או נקבית, אך חשוב לזכור שתמיד יש יוצאי דופן. דוגמה אחת לכך היא הבונובו, שידוע כמין מטריארכלי, אם כי מחקר שהתפרסם לפני כמה חודשים גילה כי גם במקרה זה, האמת מסובכת יותר. ממצאי המחקר העלו שנקבות הבונובו לא תמיד דומיננטיות על הזכרים: הן מנצחות רק בכ-60 אחוזים מהקרבות, והאחוזים משתנים בין אוכלוסייה לאוכלוסייה.

בכל זאת, המעמד של נקבות הבונובו גבוה בהרבה בהשוואה לזה של נקבות השימפנזים, מין שקרוב אליהם מאוד. בקבוצות רבות הפרט בעל המעמד הגבוה ביותר היא נקבה, וכשהקבוצה מוצאת מקור מזון, הנקבות אוכלות ראשונות. זאת למרות שרוב התנאים לשליטה נקבית לא מתקיימים במין זה. הבונובו חיים בקבוצות מעורבות של זכרים ונקבות, מבלים חלק ניכר מזמנם על הקרקע, והזכרים גדולים מהנקבות. במחקר שבחן את הדומיננטיות באוכלוסיות הבונובו מצאו החוקרים שהנקבות יצרו קואליציות ונלחמו אחת עבור השנייה – ובקבוצות בהן הן יצרו יותר קואליציות, המעמד שלהן היה גבוה יותר. נראה שכך הן הצליחו להשיג דומיננטיות, לפחות חלקית, בלי התנאים שמאפשרים דומיננטיות כזו במינים אחרים של פרימטים. זאת בעוד יצירת קואליציות כאלו לא קיימת אצל רוב המינים האחרים שנמצאים בשליטה נקבית.

“במשך זמן רב הנחנו שהמקור של דומיננטיות נקבית אצל הבונובו הוא הקואליציות שהנקבות יוצרות נגד הזכרים, אבל מבחינה של עשרות מינים במחקר החדש עולה שקואליציות נקביות אינן דרושות, וגם לא מספיקות, כדי להסביר דומיננטיות נקבית”, כתב אנטוניו אוסונה-מסקרו (Osuna-Mascaró), חוקר קוגניציה של בעלי חיים מאוסטריה, באתר Science Media Centre, שמאפשר לחוקרים להגיב על מחקרים מדעיים. “נראה שבונובו הם יוצאי דופן, ולא משום שהנקבות שלהם דומיננטיות (זה קורה בהרבה מינים אחרים), אלא בשל הדרך שבה הן השיגו את הדומיננטיות הזו”.

לא “או או”, אלא “גם וגם”

האם אפשר ללמוד מהמחקר גם על יחסי הכוחות בין גברים ונשים אצלנו, בני האדם? אולי, אבל לא לגמרי ברור מה. בני אדם הם פרימטים, ואנחנו חולקים תכונות רבות עם קרובי משפחתינו, אבל יש לנו גם לא מעט תכונות ייחודיות. בנוסף, המחקר התמקד בתוצאות של קרבות בין זכרים ונקבות, ולא במאפיינים אחרים הקשורים לדומיננטיות, כמו מי אוכל ראשון, ומי מחליט מתי הקבוצה תלך ולאן: מאפיינים שעשויים להיות רלוונטיים יותר לחברות אנושיות.

אולי הלקח העיקרי מהמחקר הוא שיחסי דומיננטיות נוטים להיות סבוכים ומורכבים, ויכולים להשתנות ממקום למקום, ומזמן לזמן, גם בתוך אותו מין. אצל בני אדם ואצל חיות, עלינו להשתדל לחשוב פחות במונחים של “או זה או זה”, ולקבל שבמקרים רבים התשובה הנכונה היא “גם וגם”.