יש לי אח קטן, גרסת הקוף

בילדותי, איתרע מזלי להיות אחות גדולה לילדה חמודה במיוחד. בכל מקום אליו הגענו, תלתלי הזהב שלה וחיוכה הכובש משכו אליה שפע של תשומת לב וחיבה. ואני? קנאתי, כמובן.

קנאה בין אחים ואחיות היא תופעה נפוצה מאוד, בעיקר בגיל הילדות, כשהילדים חיים יחד באותו בית. פסיכולוגים חקרו אותה רבות, ומצאו שילדים מאותו מין, שקרובים זה לזה בגיל, נוטים במיוחד לפתח תחרות ביניהם. התחרות מתגברת עוד אם האחים מרגישים שאחד מהם מקבל יחס מועדף מההורים: דפוס שקיים כבר אלפי שנים, כפי שאפשר ללמוד מהסיפור המקראי של יוסף ואחיו.

מחקר חדש מראה שקנאת אחים אולי התחילה עוד הרבה יותר מוקדם – אפילו לפני שהיו בני אדם. חוקרים שעקבו אחרי שתי קבוצות של בבון הכֵּף (Papio ursinus, קרוי גם בבון דובי) בנמיביה הראו שגם אצל קופים אלו אחים מתחרים ביניהם על תשומת הלב של אמותיהם.

דחיפות וצעקות

אצל בבונים הנקבות מביאות לעולם גור אחד כל שנתיים בערך, ומניקות אותו במשך יותר משנה. הבבונים הצעירים נשארים סמוך לאימם גם לאחר מכן, והיא מעניקה להם תשומת לב רבה ומנקה את פרוותם לעתים קרובות, פעולה שמכונה “גרומינג” וחשובה לא רק להיגיינה אלא גם לחיזוק הקשרים בין הקופים. בהגיעם לבגרות הזכרים עוזבים ועוברים לקבוצה אחרת, אך הנקבות נשארות כל חייהן בקבוצה שבה נולדו, עם אימותיהן. הן גם יורשות את המעמד החברתי שהיה לאימא שלהן.

בשתי הקבוצות שאחריהן עקבו החוקרים היו 16 משפחות שכללו אם ולפחות שני בבונים מתחת לגיל תשע, שעוד לא הגיעו לבגרות מינית. בסך הכל היו 49 צעירים כאלו, שלכל אחד מהם יש אח או כמה אחים. במשך כמה חודשים תיעדו החוקרים 501 מקרים בהם בבונים צעירים הפריעו לאימותיהם בזמן שאלו עשו גרומינג לאח או אחות שלהם.

ההפרעות לבשו צורות שונות: לפעמים האחים ניסו לדחוף את עצמם בין האם לבין האח שאת פרוותו היא ניקתה או להזיז את האח ממקומו, לפעמים פרצו בטנטרום של צעקות ותחינות, ולפעמים ניסו להשתמש בעורמה כדי להפסיק את הגרומינג. אקסל דלונה (Delaunay), שהובילה את המחקר, סיפרה לניו-יורק טיימס על בבונית צעירה שהציעה לאחותה, שקיבלה גרומינג מהאם, לשחק איתה. כמעט מיד לאחר שזו נענתה ועזבה את זרועות אימה, הבבונית הערמומית הפסיקה לשחק ותפסה את מקומה. “היא שיחקה איתה בערך עשר שניות, לא יותר מהזמן שהיה דרוש בשביל להרחיק אותה מהאם”, אמרה דלונה. “זה הרגיש ממש אסטרטגי”.

האם זו קנאה?

בבונים צעירים, אם כך, נוהגים לעתים קרובות להפריע לאימותיהם כשהן עושות גרומינג לאחיהם. אבל האם הם עושים זאת מקנאה, או שיש לכך סיבה אחרת? יכול להיות שהם פשוט רוצים לקבל גרומינג, בלי קשר לשאלה מה האחים שלהם מקבלים. יכול להיות גם שהם רוצים לשחק עם אחיהם: בבונים צעירים מבלים זמן לא מבוטל במשחק עם בני גילם. כדי להבדיל בין ההשערות השונות, החוקרים בדקו מתי היו ההפרעות נפוצות יותר, אלו בבונים נטו יותר להפריע ואלו נטו להיות המטרה של ההפרעה. בעקבות ניתוח הממצאים הם הגיעו למסקנה שהמניע העיקרי של הבבונים הוא אכן קנאת אחים. 

קודם כל, הבבונים הצעירים הציקו לאימם ודרשו גרומינג בעיקר כשהיא כבר הייתה עסוקה בניקוי פרוותו של אח אחר, ופחות כאשר היא הייתה פנויה. לו הם היו פשוט רוצים גרומינג, היינו מצפים לתוצאה הפוכה. כמו כן, אם הבבונים הצעירים היו רוצים לשחק עם אחיהם, סביר שהיינו רואים פחות הפרעות כשאחים אחרים, שאינם מקבלים גרומינג כרגע, היו בסביבה – אבל נוכחות האחים לא השפיעה על תדירות ההפרעות.

החוקרים ראו גם שהבבונים הפריעו בעיקר לגרומינג של אחים צעירים מהם, שבאופן טבעי קיבלו טיפול צמוד יותר מהאם. אם היה אח או אחות שקיבלו יחס מיוחד, אחיו ואחיותיו הפריעו במיוחד לגרומינג שלו: שוב כפי שהיינו מצפים מאחים קנאים. נקבות נטו יותר להפריע לאחיותיהן, וזכרים לאחיהם – דבר שאולי משקף את התחרות הגדולה יותר בין אחים מאותו מין, כמו שנראה גם אצל בני אדם.

לבסוף בדקו החוקרים את התוצאות של ההפרעה. ברוב המקרים, יותר משמונים אחוז, הבבונים הצעירים פשוט נכשלו: האם התעלמה מהצקותיהם והמשיכה לנקות את פרוותו של האח. בכעשרה אחוזים מהמקרים הבבונים הצליחו להפריע ולעצור את הגרומינג של האח, אבל לא הצליחו לקבל בעצמם גרומינג מהאם. רק בתשעה אחוזים הם תפסו את מקומו של האח, והאם החלה לנקות את פרוותם. נראה שאם המטרה היא לקבל גרומינג, הבבונים לא מצאו את הדרך הנכונה לעשות זאת. אם כוונתם הייתה לשחק עם האח, אחוזי ההצלחה שלהם אפילו נמוכים יותר: רק בשני אחוזים מהמקרים ההפרעה הסתיימה במשחק.

מתוך כל הנתונים האלו הסיקו החוקרים שההשערה ההגיונית ביותר היא שהבבונים מונעים על ידי קנאה, וההפרעות שלהם נועדו להפריד בין האם לבין מי שהם רואים כמתחרה על תשומת ליבה.

קנאה אבולוציונית

אם קנאה קיימת לא רק אצלנו אלא גם אצל קופים, האם יש לה תפקיד אבולוציוני? למה שקנאה תתפתח במהלך האבולוציה אצל הבבונים, או אצלנו?

התשובה לכך טמונה כנראה בתחרות על משאבים. אהבת אם היא אולי משאב אינסופי, אבל הזמן ותשומת הלב שלה הם סופיים בהחלט, וככל שתקדיש יותר מהם לאחד יישאר פחות לאחר. הקשר עם האם חשוב מאוד לבבונים הצעירים, גם לאחר שנגמלו מחלב: היא מגנה עליהם מטורפים ועוזרת להם לנווט את דרכם בחברת הקופים. התמיכה שלה חשובה בשביל שיוכלו להשיג מעמד חברתי גבוה, שמבטיח בין השאר גישה טובה יותר למזון.

הקנאה גורמת לצעירים למחות ולצעוק כשהאם מקדישה זמן רב לאחיהם, ולנסות להפריע למה שהיא עושה. כך הם מבטיחים שהאח לא ינכס לעצמו את כל זמנה ומרצה של האם, והיא תוכל לדאוג גם להם. מבחינה זו, הקנאה יכולה להיות נכס אבולוציוני: אח שלא יקנא באחיו ולא ידרוש את חלקו עלול להיזנח, וסיכוייו לשרוד ולהתרבות יפחתו.

עם זאת, מממצאי המחקר עולה שבדרך כלל, האם פשוט מתעלמת מההפרעה וממשיכה בגרומינג של האח. “ברוב המקרים, ההפרעה לא באמת עובדת”, הודתה דלונה. “אז מה היתרונות שלה?” היא ועמיתיה מתכננים להמשיך ולחקור את הבבונים, ומקווים שיוכלו לענות על השאלה. 

“אנחנו אומנם לא יכולים לשאול אותם איך הם מרגישים”, אמרה, “אבל אנחנו יודעים שרגשות מעוררים שינויים פיזיולוגיים, התנהגותיים, וגם קוגניטיביים – ואותם אנחנו יכולים למדוד”.