חברתו הטובה ביותר של המדען

לחולדה, או בשמה המלא חולדת החוף (Rattus norvegicus), יצא שם רע: היא נתפסת כחיה מזיקה ומלוכלכת שמעבירה מחלות. אך האם זו כל האמת? חולדת המעבדה היא זן של חולדת החוף, אך בה אנחנו רואים דווקא חיה מועילה. היא אף יכולה להיות חיית מחמד מופלאה שאפשר לאלף. הידעתם שמדובר בחיה אינטליגנטית במיוחד? בספטמבר האחרון יצא לאור גיליון מיוחד של כתב העת היוקרתי Science המוקדש לחולדות, ובו מאמר של חוקרת ישראלית, ענבל בן עמי ברטל מאוניברסיטת תל-אביב, שמתאר את היכולות הרגשיות והקוגניטיביות של החולדה. בן עמי ברטל טוענת כי לחולדות יכולת אמפתיה מפותחת והתנהגות פרו-חברתית.

מזה שנים רבות משמשת החולדה כחיית מעבדה, בניסויים שעוסקים בשאלות מדעיות שעשויות להיות רלוונטיות גם לבני אדם. גודלה המאפשר אחסון נוח, מזונה הזול ויכולתה להעמיד צאצאים רבים תוך זמן קצר, לצד הדמיון בין הלב ומערכת העצבים שלה לאלה של בני האדם – כל אלה הופכים אותה לאחת מחיות המעבדה המוצלחות ביותר שעומדות לרשות המחקר, ולכן היא נמצאת בשימוש נרחב במעבדות ברחבי העולם. 

אחת הסיבות הבולטות לשימוש בחולדה כחיית מודל במחקרים בתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח היא העובדה שהיא מפגינה התנהגויות חברתיות מורכבות. בטבע חולדות חיות בלהקה היררכית, ומגינות יחד על הטריטוריה המשותפת. החולדות גם מטפחות אלה את אלה, מטפלות בצאצאים במשותף, חולקות אוכל ומתכרבלות יחד. ההתנהגויות האלה עשויות להעיד על עולם פנימי עשיר, אך העובדה שחולדות אינן מסוגלות לתקשר איתנו במילים כדי לאשר את הסברות שלנו לגבי תחושותיהן וההבנות שלהן, מאתגרת את חוקרי המוח שמשתמשים בה לבחינת התנהגות חברתית. מסיבה זו נהוג להתמקד בהתנהגויות מדידות שאפשר לכמת, כמו משך הזמן שהחולדה קפואה או נמצאת בתנועה, או מספר הלחיצות שלה על דוושה, כדי להסיק מסקנות לגבי מצבי פחד, למידה, דיכאון או חרדה. אך כדי ללמוד על אמפתיה או על התנהגות פרו-חברתית נדרשים מערכי ניסוי מורכבים יותר, שכוללים מספר חולדות יחד בשלל מצבים.

היכולת הרגשית של החולדה

בן עמי ברטל טוענת שלחולדות יכולת אמפתיה מפותחת, ושהן מראות התנהגויות של עזרה לזולת. היא עבדה עם חולדות לראשונה במהלך התואר השני שלה, במחקר על הקשר בין לחץ נפשי להתפתחות מחלת הסרטן. כבר אז היא הבחינה שכאשר אחת החולדות פוחדת או לחוצה, החולדות האחרות מושפעות ממנה ומפתחות תגובות דומות. היא המשיכה ללימודי דוקטורט, במהלכם חקרה אמפתיה אצל בני אדם. כך התחוור לה עד כמה אנחנו, בני האדם, יצורים מורכבים, וגם שהכלים שמשמשים כדי לחקור אותנו יחסית מוגבלים – בין היתר כי החוקרים משתמשים לרוב בשיטות פחות פולשניות. אז היא הבינה שהיא יכולה לחקור את נושא האמפתיה אצל חולדות.

“אז נפל לי האסימון, כי היה לי מאוד ברור שלחולדות יש את כל אבני הלגו האלו שמרכיבות את חווית האמפתיה”, אומרת בן עמי ברטל בראיון לאתר מכון דוידסון. “מה זה אומר בעצם, אמפתיה? זה אומר שחיה מסוימת או אדם מסוים חולקים במצב הרגשי של מישהו אחר, למרות שהם לא חוו אותו בעצמם, כמו למשל  לחטוף מכה. הצופה חווה עוררות רגשית תואמת, שלילית במקרה המתואר”. בנוסף, היא מסבירה, תתלווה לתגובה הרגשית גם תגובה קוגניטיבית. “כשמדברים על אמפתיה מדברים גם על התכווננות שהיא בעד האחר, כלומר פרו-חברתית. כשאנחנו רוצים לעשות משהו בשביל לשפר את הרווחה של השני שנמצא באותו הרגע במצוקה, למשל”. לטענתה היכולת המורכבת הזאת אינה ייחודית לבני האדם ולחולדות בלבד. “למרות שהרבה שנים חשבו על זה כמשהו שקורה רק אצל בני אדם, היום אנחנו חושבים על זה כמשהו שמשותף לכל הזנים החברתיים על פני כדור הארץ. כשהם מגדלים צאצאים, הם צריכים להיות קשובים לסימנים של מצוקה אצל הגורים – כי אחרת אין המשכיות גנטית”.

לא אינסטינקט אלא אמפתיה

אז איך יודעים שחולדות מרגישות אמפתיה? עוד בשנות החמישים הצביעו מחקרים על התנהגות אמפתית של חולדות. באחד המחקרים, לדוגמה, חוקרים לימדו חולדות ללחוץ על דוושה כדי לקבל אוכל טעים. החולדות חולקו לקבוצות, ובאחת מהן לחיצה על הדוושה גרמה לחולדה אחרת לקבל שוק חשמלי. לעומת הקבוצות האחרות, בקבוצה הזאת החולדות נמנעו מללחוץ על הדוושה באופן מיידי. התוצאה הזו שוחזרה במחקרים נוספים, למשל כאשר החולדות נמנעו מלהגיע למקום מסוים אם הדבר גרם לחולדה אחרת לחטוף שוק חשמלי. 

במחקר אחר לימדו החוקרים את החולדות לשחרר חולדות אחרות, שהיו כלואות בכלוב צר, באמצעות לחיצה על דוושה. החולדות בחרו ללחוץ על הדוושה, והראו ששחרור החולדה האחרת נתן להן מוטיבציה ללמידה – דבר שמצביע על הנכונות שלהן לעזור. בנוסף, בבחירה בין קבלת אוכל רק לעצמן או להן וגם לחברותיהן לכלוב, הן מעדיפות לקבל אוכל גם עבור חברותיהן. במעבדתה של בן עמי ברטל פיתחו פרדיגמה פשוטה שבה חולדה אחת כלואה והשנייה צריכה לשחרר אותה באמצעות פתיחת דלת. הם מצאו שכשחולדה רואה חולדה אחרת לכודה, גם היא חווה מצוקה, והיא מתאמצת ללמוד איך לפתוח את הדלת ולשחרר את החולדה הלכודה.

מבקרים יטענו שאין מדובר בביטוי של אמפתיה כמו אצל בני אדם. ייתכן, למשל, שהחולדות פועלות מתוך אינסטינקט. עם זאת, ברור שהחולדות לומדות: תחילה לוקחים להן ימים ארוכים לשחרר את החולדה האחרת, אך בהמשך הן יבצעו את הפעולה מיד, ויחזרו עליה שוב ושוב. הדפוס הזה מלמד אותנו שמדובר בהתנהגות מתגמלת עבורן. לפיכך, אחת ממטרות המחקר הייתה להראות שאין לחולדות גורם מניע אחר מלבד הצורך לשחרר את החולדה הלכודה. למשל, החולדות הלכודות משמיעות קריאות מצוקה, וייתכן שהמוטיבציה לסייע נובעת מרצון להשתיק את הקולות האלה, שמפריעים לחולדה המשחררת. אך חוקרים הראו שהחולדות ממשיכות לשחרר את חברותיהן גם כשיש להן אפשרות לעזוב את האזור, וכך לא להיחשף למצוקה של החולדה הלכודה.

התנהגות מודעת

“תמיד הרגשתי שהחיות האלו מבצעות התנהגות מודעת, כלומר הן מבינות שכשהן פותחות את הדלת החיה מבפנים משתחררת, והן מבינות שהן עושות את זה בשביל שהחיה השנייה תשוחרר, זה מוכוון מטרה. הן לא סתם זזות וזה נופל, הן עושות את זה בכוונה ומבינות את ההשלכות של המעשים”, אומרת בן עמי ברטל.

ראיה נוספת לכך שהחולדות פועלות מתוך רצון לסייע היא שהן מבדילות בין חולדות מהזן שלהן וחולדות מזן שונה, ולא ממהרות לשחרר חולדות “זרות”, מזן אחר. בן עמי ברטל גילתה שאפשר לשנות את ההתנהגות הזאת על ידי היכרות מוקדמת בין חולדות מזנים שונים. כלומר, הרצון לסייע לחולדות מזן שונה תלוי בניסיון החברתי של החיות, ולא נובע באופן בלעדי מהמבנה הביולוגי שלהן. בדומה לכך, נמצא שכאשר אנשים גדלים בחברה מגוונת מבחינה אתנית הם יפגינו פחות גזענות בבגרותם, כך שהממצא לגבי החולדות רלוונטי גם לבני אדם.

אזורי המוח שקשורים לאמפתיה אצל החולדות דומים לאלה שקשורים לאמפתיה אצל בני אדם. לכן העבודה עם חולדות מאפשרת לבחון בשיטות פולשניות אילו תאי עצב קשורים להתנהגות אמפתית, ואילו מוליכים עצביים מעורבים בהן. אפשר לבדוק למשל באילו תנאים משתחרר אוקסיטוצין, שקשור להתנהגויות חברתית, ומתי משתחררים מוליכים עצביים אחרים כמו דופמין וסרוטונין, שקשורים למוטיבציה, ללמידה ולמצב הרוח. אפשר לחקור זאת גם בבעלי חיים נוספים כמו עכברים, אך חולדות קרובות יותר לבני אדם מבחינה גנטית ופיזיולוגית, כולל ביכולת הלמידה. 

סרטון של אוניברסיטת שיקגו על מחקרי האמפתיה בחולדות:

בשנים האחרונות, עם התפתחותם של כלים לעריכה גנטית הנפוצים יותר בעכברים ובזבובים, החולדה איבדה את מעמדה כחיית המודל הנחקרת ביותר. בנוסף, למרות דמיונן לבני אדם, הבדלים ביולוגיים, התנהגותיים וסביבתיים מקשים לגזור מממצאי המחקר על חולדות מסקנות הנוגעות לבני אדם, בפרט בנוגע למצבים פסיכולוגיים. כמו כן, עולה גם החשש שהניסויים יגרמו לחולדות מצוקה, בפרט משום שיש להן יכולות חברתיות ורגשיות מפותחות בהשוואה לחיות מודל פשוטות יותר, כמו עכברים. מכאן נובעת בעיה אתית מהותית, משום שככל שהמודל נתפס בעינינו כמורכב יותר וקרוב יותר לאדם מבחינה קוגניטיבית והתנהגותית, כך גדל הקושי האתי והמוסרי להצדיק ניסויים שעלולים לגרום סבל לבעל החיים. עם זאת, העובדה שחולדות, בניגוד לעכברים ולחיות מעבדה רבות נוספות, מראות התנהגויות כה מורכבות, הופכת אותן לחיית מודל מופלאה שכדאי להכיר.