גשם בסכנת הכחדה

בשטח של כ-7 מיליון קילומטר רבוע – פי שניים משטח הודו בתוספת מצרים, חיים כ-10 אחוזים ממגוון המינים המוכרים לאדם. זהו יער האמזונס, שנחשב ליער הגשם הטרופי הגדול בעולם ומהווה את אחת מהמערכות האקולוגיות החשובות והרגישות ביותר על פני כדור הארץ. 

מרכיב משמעותי בקיום מערכות אקולוגיות הוא מחזור המים, ובאמזונס מחזור זה משתנה עונתית: חצי שנה מוגדרת כעונה הרטובה (מדצמבר עד מאי), וחצי שנה מוגדרת כעונה ביבשה (ממאי עד דצמבר). בעונה הרטובה קולטים עצי היער כמויות מים גדולות – עד 200 מ”מ גשם בחודש, בעוד שבשיא העונה היבשה הם מסתפקים בכ-50 מ”מ בחודש. “הצום” ארוך וקשה, אך העצים מורגלים לכך שבסופו יגיעו גשמי הברכה.

עם זאת, שינויים סביבתיים באמזונס משפיעים על האינטראקציות העדינות שבין מאזן המים, הרוח, ושטפי החום והקרינה שנכנסים ויוצאים בין הצמחייה והקרקע לאטמוספרה. אינטראקציות אלו משפיעות על האקלים המקומי, ולכן גם על מחזור הגשם. אחד השינויים הסביבתיים המשמעותיים ביותר בחצי המאה האחרונה הוא בירוא יערות – כריתת עצים להסבת שטחי יער לשימושים אחרים, לרוב חקלאיים. קצב הבירוא הוא חסר תקדים – במדינת רונדוניה שבברזיל, למשל, כשליש מתוך 208 אלף הקמ”ר של יער הגשם במדינה כבר בוראו עד תחילת שנות ה-2000. לבירוא יערות יש השפעות גלובליות על המערכת האקלימית ועל מחזור הפחמן, אך מחקר חדש שפורסם ב-Nature מתמקד בהשפעתו על מחזור הגשם המקומי באמזונס, ומראה שגם לכך יש השלכות הרסניות.

שתי עונות

החוקרים השתמשו במפות כיסוי היער באמזונס בשנים 2000 ו-2020, שביניהן כ-60 אחוזים משטח האמזונס חווה ירידה בכמות העצים – מדילול חלקי ועד בירוא מלא. נתונים אלו שימשו להרצת מודלים אקלימיים החוזים את כמויות הגשם באזור בתקופה זו – עם בירוא וללא בירוא – וכך אפשרו לבודד את השפעת דילול היער על השינוי במשקעים. במחקר זה התמקדו החוקרים בחודשים הרטובים והיבשים ביותר, וכך המודלים אפשרו להם להבחין בין שינויים בשיא העונה היבשה – בין יוני לאוגוסט, ובשיא העונה הרטובה – בין דצמבר לפברואר. בנוסף הם הבחינו בין שני מנגנונים שונים: משקעים שמקורם בשינוי בלחות המקומית, לעומת משקעים שמקורם בלחות אטמוספרית אזורית.

החוקרים ראו כי בעונה הרטובה, באזורים שבהם היער מדולל, הקרקע מתחממת יותר לעומת אזורים סמוכים מיוערים. החימום גורם לעליית אוויר וליצירת שקע ברומטרי בגובה פני הקרקע, שמושך אוויר לח מהאזור המיוער לאזור המבורא. כך נוצרים עננים וגשם מלחות שמקורה אינו מקומי, אלא אטמוספרי. תופעה זו מעלה את כמות המשקעים בכ-6 מ”מ בחודש באזורי הבירוא, אך השפעתה נחלשת במרחק של יותר מ-40 ק”מ מהאזור המדולל, ובאזורים המרוחקים יותר אף נראתה ירידה בכמות הגשם. התופעה בולטת יותר ככל שכמות הבירוא גדולה יותר.

העונה היבשה יבשה עוד יותר

בעונה היבשה האוויר יבש מכדי שתופעה זו תהיה משמעותית. כאן ההשפעה המרכזית של בירוא היערות היא ירידה בלחות המקומית. ללא עצים, אידוי המים מהקרקע לאוויר פוחת, וכמות המשקעים יורדת בכ-1.5 מ”מ בחודש. החוקרים זיהו למעשה כי בירוא היערות בעונה היבשה הופך את העונה, ובכן, ליבשה יותר. התופעה ניכרת גם במרחק של עד אלף ק”מ מהאזורים שעברו בירוא, ומשפיעה על כלל האמזונס.

בסיכומו של דבר, בירוא היערות באמזונס משפיע באופן מנוגד על מחזור המים: הוא מגביר מקומית את כמות המשקעים בעונה הרטובה אך מפחית אותה בעונה היבשה. מאחר שבעונה היבשה העצים נכנסים לעקת מים, ירידה במשקעים עלולה לסכן את הישרדותם גם באזורים הלא מבוראים. במקביל, העלייה במשקעים בעונה הרטובה אינה בהכרח מועילה, שכן הלחות מוסעת מהאזורים המיוערים למדוללים, מה שמפחית את הגשם הזמין לעצים. 

החוקרים מעריכים כי מגמת בירוא היערות תימשך, וכמות הגשם תמשיך לרדת, מה שיגרור תמותת עצים נוספת. שילוב של בירוא יערות והתחממות גלובלית עלול להביא לכך שכמחצית מהיער האדיר תעמוד בסכנה להפוך לנוף דמוי סוואנה עד שנת 2050.