האהבה מעוורת
פסיונים ממינים מסוימים מגדלים על ראשם כתר נוצות שמסתיר חלק משדה הראייה שלהם. איך התפתחה באבולוציה תכונה שמקשה על בעליה לשרוד? כמו שאלות רבות בחיים - אהבה היא התשובה
לציפורי אפודי הזהב (Chrysolophus pictus) יש תסרוקת בעייתית.
זו לא אמירה אופנתית: הנוצות הארוכות והזהובות שהזכרים מגדלים על ראשם בתקופת הרבייה דווקא מעניקות להם מראה מרשים, גם אם קצת צעקני מדי לטעמי. אבל לפי מחקר חדש, כתרי הנוצות האלו, והכתרים הדומים שצומחים על ראשיהם של זכרי האפודי הסהרוני (Chrysolophus amherstiae), חוסמים את שדה הראייה שלהם. מתברר כי כדי למשוך נקבות העופות הללו פיתחו קישוט שפוגע ביכולתם לראות איומים ולהגיב להם.
גם הזכר וגם הנקבה אינם רואים היטב את מה שנמצא בחלק העליון של שדה הראייה, אבל אצל הזכר האזור העיוור הרבה יותר גדול. אילוסטרציה של שזה הראייה אצל נקבה (מימין) ואצל הזכר | מתוך המאמר Lamond et al. 2025
כתר מסוכן
זו הפעם הראשונה שבה נמצאו הבדלים ביכולת הראייה של זכרים ונקבות מאותו מין, וגם הבדלים בראייה של אותו פרט במועדים שונים לאורך השנה: כשהוא מגדל את קישוטי החיזור שלו ואחרי שהוא משיר את נוצותיו בתום עונת הרבייה.
הראייה המוגבלת של הזכרים בוודאי מקשה עליהם לזהות טורפים, ועלולה לסכן את חייהם – במיוחד בהתחשב בכך שאין להם צבעי הסוואה כמו לנקבות האפורות-חומות. איך מתפתחת לאורך האבולוציה תכונה כזאת, שלכאורה מזיקה לסיכויי ההישרדות של בעל החיים?
התשובה היא כנראה ברירה מינית: תכונות שמתפשטות באוכלוסייה משום שהנקבות בוחרות להזדווג עם הזכרים שניחנו בהם. דוגמה קלאסית לכך היא זנב הטווס: נראה שהטווסות מעדיפות לבחור בזכרים בעלי זנב גדול וצבעוני. היות שזכרים כאלה מצליחים יותר במציאת בני זוג, יהיו להם יותר צאצאים, ובדורות הבאים יהיו יותר פרטים בעלי זנב גדול ומושך.
הרעיון של ברירה מינית אינו חדש; צ’רלס דרווין עצמו הציע אותו כבר במאה ה-19. אבל עדיין איננו יודעים מה גורם לנקבות להעדיף תכונה מסוימת על פני אחרת – במיוחד כשהתכונה הזאת מקשה על בעליה לשרוד, כמו מה שקורה לפסיונים הזכרים.
“אחד הרעיונות הוא שזה קשור לסביבה שבה הם חיים”, אמר פורטוגל. “גם האפודי הזהוב וגם האפודי הסהרוני חיים ביערות עבותים. אולי הם לא יכולים לראות למרחק רב בכל מקרה, בגלל הצפיפות הרבה של עצים, שיחים וצמחים אחרים בסביבתם – כך שההשלכות של כתר הנוצות פחות משמעותיות מכפי שיכלו להיות במקום אחר”.
איך מתפתחת באבולוציה תכונה כזאת, שלכאורה מזיקה לסיכויי ההישרדות של בעל החיים? זכר אפודי סהרוני מציג לראווה את נוצותיו | Shutterstock, dimakig
לא רואה, אבל מצליח
ייתכן גם שדווקא ההשלכות של הכתר, והסיכון המוגבר להיטרף בגללו הם הסיבה להתפתחותו. תיאוריית “עקרון ההכבדה”, שפיתח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, מסבירה בין השאר את התפתחותן של תכונות שמקשות על בעליהן לשרוד. לפי התיאוריה הזאת, תכונות שמקשות על בעליהן, כמו כתר הנוצות של האפודי או הזנב הכבד של הטווס, שולחות לנקבה מסר: למרות התכונות האלה שמגבילות אותי, אני מצליח לשרוד, להתחמק מטורפים ולהשיג מזון. על כן את יכולה להיות בטוחה שאני חזק ומוצלח במיוחד, וכדאי לך לבחור בי להיות אבי ילדייך.
זהבי טען שעל מנת שלמסרים כאלה תהיה השפעה אמיתית על מי שמקבל אותם, במקרה זה הנקבה שהזכר מחזר אחריה, הם חייבים להיות אמינים. אם בעל החיים יכול להעמיד פנים שהוא חזק, גם כשהוא בעצם חלש, הנקבה לא תוכל להיעזר במסרים האלה כדי להחליט עם מי להזדווג. כדי שהיא תוכל לסמוך על המסר באמת, צריך להיות לו מחיר: הוא צריך להכביד בצורה כלשהי על מי שמציג אותו, כך שרק בעל חיים חזק במיוחד יוכל להרשות לעצמו לעשות את זה.
זכרי אפודי שמצליחים למצוא מזון בלי להיטרף, אף על פי שהנוצות שלהם מכסות חלק משדה הראייה, הם כנראה מוצלחים במיוחד, ויש להם תכונות שמפצות היטב על המגבלה הזאת. יכול להיות שהם ערניים יותר לסכנות מזכרים אחרים, שומעים טוב יותר, או פשוט מהירים יותר ומצליחים לברוח מטורפים גם אם ראו אותם רק ברגע האחרון. ייתכן שזה מה שהזכר אומר לנקבות, בעזרת הנוצות הצבעוניות על ראשו: אני כל כך מוצלח, עד כדי כך שאני מצליח לשרוד ולשגשג אפילו בעיניים עצומות, או לפחות כשהן מכוסות חלקית. סיבה מצוינת לבחור דווקא בי!