הרבה יותר סיבות לשמור על כושר

מדי שנה, כמעט שלושה מכל ארבעה מקרי מוות בעולם נגרמים ממחלות לא מידבקות, ובראשן מחלות לב, סרטן, סוכרת ומחלות ריאה. כ-17 מיליון אנשים ברחבי העולם מתים מהן בכל שנה עוד לפני שהגיעו לגיל 70. כושר אירובי, שאפשר לשפר על ידי פעילות גופנית, נחשב לאחד המדדים החזקים שמפחיתים את הסיכון למות מהמחלות הללו, לצד קיומם של גורמי סיכון אחרים כמו גיל, מין, עישון וכמובן נטייה תורשתית.

בעוד שהקשר בין כושר אירובי לתמותה ממחלות לב, כלי דם וסרטן הומחש היטב במחקרים רבים, מחלות לא מידבקות אחרות נבחנו הרבה פחות בהקשר הזה. מחקר חדש מבקש כעת לצמצם את פערי הידע שלנו ובוחן את הקשר בין כושר אירובי לתמותה ממחלות אחרות.

גברים אמריקאים בריאים

המחקר התבסס על נתונים שנאספו על 36,645 גברים תושבי דאלאס בארצות הברית, בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, שהשתתפו במחקר מתמשך על מניעת מחלות כרוניות בין שנת 1971 ל-2003. לצורך הקבלה למחקר נבדקו גם הרגלי אורח חיים כמו תזונה, עישון ופעילות גופנית, והנבדקים התבקשו לעשות בדיקת אק”ג במאמץ, שמלמדת על הכושר הגופני ועל פעילות הלב. כמו כן נופו מהמחקר משתתפים עם תת-משקל קיצוני, ממצאים חריגים באק”ג, או היסטוריה של שבץ מוחי, התקף לב או סרטן. כך התקבל מדגם שאיפשר לבחון את השפעת הכושר לבדו על גברים בריאים.

במהלך 17 שנות מעקב מתו 2,317 מהנבדקים, מהם קצת יותר מרבע (694) מסיבות שאינן מחלות לב או סרטן. הסכנה גדלה עם הגיל ופחתה ככל שהכושר הגופני של הנבדק היה טוב יותר. גם כשקיזזו גורמי סיכון כמו גיל, השמנה, עישון, סוכרת, יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה, הכושר האירובי נותר גורם מגן עצמאי מפני מוות ממחלות שאינן קשורות ללב ולסרטן. בהשוואה למשתתפים עם כושר גופני נמוך, התמותה ממחלות כאלה פחתה ב-43 אחוז אצל בעלי כושר אירובי בינוני, וב-57 אחוז אצל בעלי כושר אירובי גבוה.

גם כשפורטים את התמותה למחלות ספציפיות, התרומה של הכושר הגופני לחולים בהן ניכרת היטב. כושר אירובי גבוה בא לידי ביטוי בירידה של עד 83 אחוז בתמותה מסוכרת או ממחלות כליה, עד 91 אחוז ממחלות ריאה, וירידה של 66 אחוז בתמותה מזיהומים חריפים. ירידה של 28 אחוז נרשמה אפילו בתמותה מפציעות. הקשר בין כושר גופני לירידה בתמותה נצפה בכל גיל, משקל ורמת פעילות, מה שמחזק את האפשרות שהכושר האירובי לעצמו הוא גורם מפתח, בלי קשר למדדים אחרים.

למרות הממצאים החיוביים, יש למחקר כמה מגבלות בולטות. ראשית, רמת הכושר האירובי נמדדה רק בנקודת הפתיחה, ולא ידוע איך הוא השתנה במשך השנים, כך שאיננו יודעים איך ירידה או שיפור בכושר קשורים לתמותה. גם מדידת רמת הכושר עצמה לא הייתה אופטימלית: אומנם הבדיקה כללה מבחן מאמץ לא פשוט על מסילת ריצה, אך כדי לעמוד בו נדרשו הנבדקים להגיע לפחות ל-85 אחוז מהדופק המרבי הצפוי לפי גילם, לפי נוסחה שאינה נכונה בהכרח לכל אדם. כמו כן למרות החלוקה לשלוש רמות כושר, שאומנם נקבעה על סמך מדד רפואי מוכר ואחיד, ייתכן שמסקנות המחקר אינן תקפות לאנשים בעלי כושר נמוך באמת. כלומר מי שנחשב בכושר גבוה לעומת שאר המשתתפים לא בהכרח היה נחשב כך לפי ההגדרה הרפואית המקובלת, וזה מקשה להסיק מהמחקר הנוכחי לאוכלוסייה הכללית. ולבסוף, ייתכן שהגברים שהיו בכושר גבוה במיוחד במחקר היו בריאים מאוד מלכתחילה, ומצבם הבריאותי הטוב השתקף גם בכושרם.

הממצאים מחזקים את ההבנה שכושר אירובי לא רק משקף את מצב הבריאות הכללית, אלא גם מגן בפני עצמו ממגוון מחלות כרוניות, בלי קשר למחלות לב או לסרטן. בעולם שבו רוב האנשים מתים ממחלות כרוניות, חשוב למדוד את הכושר הגופני עצמו, ולא רק את היקף הפעילות הספורטיבית, ולראות בכושר הגופני יעד מרכזי במניעת מחלות ובטיפול בהן.

מחקרים נוספים בעתיד יצטרכו לעקוב אחרי רמת הכושר של המשתתפים לאורך זמן, ולא רק בנקודת ההתחלה, ולהשתמש במדדים אחידים ובני השוואה. הם יצטרכו גם להתעמק במנגנונים הגופניים שמחברים בין כושר גופני לתמותה מכל אחת מהמחלות שנבדקו. וחשוב לא פחות – יהיה עליהם לבדוק גם נשים, קבוצות גיל אחרות ואוכלוסיות מעמים ומתרבויות אחרות.