כשהדוב הופך לדובי

מה קורה לאוכלוסייה של דובים חומים כשהיא נמצאת בקרבת בני אדם במשך אלפי שנים? מחקר חדש מלמד שהיא עוברת שינויים גנטיים שמפחיתים את התוקפנות שלהם וגורמים להם לפתח התנהגות רגועה יותר, בדומה לחיות מבויתות. מה קורה לדביבונים שחיים בערים, עוד יותר קרוב לבני אדם? מחקר אחר מראה שגם הם משתנים באותו כיוון.

לביית את הדוב

המחקר הראשון התמקד באוכלוסייה מבודדת של כחמישים דובים חומים מרסיקנים (Ursus arctos marsicanus) שחיים במרכז איטליה. מחקרים גנטיים הראו שהם התפצלו מאוכלוסיית הדובים החומים האירופאים כבר לפני כ-2,000 עד 3,000 שנה, ובמהלך 1,500 השנים האחרונות היו מבודדים לגמרי. כבר אלפי שנים הם חיים לצד יישובי בני האדם, אך לאו דווקא בשכנות טובה. מסמכים מראים שכבר בתקופה הרומית, וגם אחריה, אנשים צדו את הדובים באופן שיטתי, כדי לצמצם את מספרם ולאפשר לערים ולשאר מקומות היישוב בסביבה להתרחב. במשך השנים הדובים המרסיקנים פיתחו תכונות שמבדילות אותם משאר הדובים: הם קטנים יותר, יש להם תווי פנים ייחודיים, והם פחות תוקפניים. 

במחקר החדש, חוקרים מאיטליה בחנו את החומר התורשתי של הדובים המרסיקנים וחיפשו ראיות לברירה טבעית: שינויים גנטיים שנפוצים באוכלוסייה הזו יותר ממה שהיינו מצפים לראות אילו הם התפשטו בה בצורה אקראית בלבד. ראיות כאלה מצביעות על לחץ ברירתי, כלומר שלדובים שירשו את השינויים הללו היה סיכוי טוב יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים.

החוקרים מצאו שינויים בכמה גֵנים, שנראה כי נבחרו במהלך הברירה הטבעית. רבים מהם היו קשורים למערכת העצבים ולהתנהגות, וחלקם היו גֵנים שעברו שינויים במסגרת תהליך הביות של חיות אחרות. מדובר בגנים שגרסאות מסוימות שלהם מקנות לבעל החיים אופי רגוע יותר, כך שהם נוטים פחות לתוקפנות.

החוקרים משערים שהלחץ הברירתי שהופעל על הדובים נבע מפעילות בני האדם. הם אומנם לא בייתו את הדובים ביודעין, אבל פעולותיהם הובילו לתוצאה דומה. בתהליך הביות של הכלבים, למשל, בני האדם בחרו את הפרטים הרגועים יותר, שלא תקפו את בעליהם, והרביעו אותם. במקרה של הדובים הם צדו והרגו במשך אלפי שנים בעיקר את הדובים הכי תוקפניים, אלה שהעזו להתקרב לבתיהם של בני האדם יותר מאחרים ויצאו ממחסה העצים כדי לתקוף אנשים. אלה ששרדו היו דובים רגועים יותר, והם אלה שזכו להתרבות. כך, בלי להתכוון, יצרו אצלם בני האדם תהליך דומה לתהליך הביות.

כלב משועל

המחקר הגדול ביותר על ביות בעלי חיים החל בברית המועצות בשנת 1959 ונמשך עד היום. דימיטרי בליאייב (Belyayev) ועמיתיו לקחו שועלים כסופים, תת-מין של השועל האדום (Vulpes vulpes), וניסו לבדוק אם אפשר ליצור מהם בעלי חיים מבויתים בתוך כמה דורות. בכל דור הם בחרו את הפרטים הרגועים ביותר, שסבלו את נוכחות בני האדם בלי לתקוף, והרביעו אותם.

תוך שישה דורות התקבלו שועלים שהתנהגו ממש כמו כלבים: הם כשכשו בזנבם כשהחוקרים התקרבו, ליקקו את ידיהם, והגיבו בהתלהבות לליטופים ולחיבוקים. ממצא מפתיע אף יותר היה שיחד עם האופי הרגוע והידידותי הופיעו אצלם גם תכונות אחרות: זנב מקורזל שמזדקר כלפי מעלה במקום להשתרך מאחור, אוזניים שמוטות במקום זקופות, חוטם קצר ומעוגל יותר, ופרווה מכוסה כתמים במקום שתהיה בצבע כסוף אחיד. 

התכונות הללו, שלא נעשה בניסוי מאמץ מכוון לשנות אותן אך הן הופיעו בכל זאת אצל השועלים, מאפיינות גם חיות מבויתות רבות. כולן יחד הן חלק מקבוצה של תכונות שמכונה “תסמונת הביות”. מה גורם להן להופיע שוב ושוב אצל בעלי חיים שונים? ההשערה המובילה היום מכונה תיאורית הרכס העצבי (neural crest theory). הרכס העצבי הוא קבוצת תאים שמתפתחת בשלב מוקדם של התפתחות העובר, ונודדת לכמה אזורים בגוף. בין השאר, תאי הרכס העצבי מגיעים לעור, לפנים, למערכת העצבים ולבלוטת יותרת הכליה (האדרנל). הבלוטה הזאת מייצרת הורמונים חשובים ומפרישה אותם למחזור הדם. ביניהם נמצאים הורמוני עקה: הורמונים שמשתחררים כשבעל החיים נמצא בלחץ או במצוקה, וחשובים לתגובת “הילחם או ברח”.       

לדעת החוקרים, בלוטת יותרת הכליה היא המפתח לביות. שינויים גנטיים שמפחיתים את היקף הפעילות שלה מובילים בעלי חיים לפתח התנהגות רגועה ולא למהר להגיב בתוקפנות. חלק מהשינויים הגנטיים הללו קורים בגֵנים שמשחקים תפקיד בהתפתחות ובהגירה של תאי הרכס העצבי. כתוצאת לוואי של השינוי הם משפיעים גם על הפרווה, על תווי הפנים, על הזנב ועוד – ויוצרים את שלל התכונות של תסמונת הביות.

בין הגֵנים שהשתנו באוכלוסיית הדובים באיטליה, לפחות גֵן אחד, שנקרא DCC, משחק תפקיד חשוב בהגירה של תאי הרכס העצבי. מחקרים קודמים הצביעו עליו כעל אחד הגֵנים שמשתנים במהלך הביות, למשל אצל חתולי בית. נראה, אם כן, שהדובים אכן עברו תהליך מקביל לביות, גם אם באמצעים אחרים.

הדביבונים שבייתו את עצמם

תהליכים דומים של “ביות עצמי” נראים לעיתים אצל בעלי חיים שחיים בקרבת האדם, וניזונים משאריות ואשפה שאנחנו משאירים אחרינו. לפני כחמש שנים התפרסם מחקר שחשף שינוי שעוברים שועלים החיים בלונדון: הגולגולת שלהם הייתה קטנה יותר מזאת של שועלים החיים באזורים כפריים, והחוטם שלהם קצר יותר – שני מאפיינים נפוצים של תסמונת הביות. 

מה עשוי להוביל לכך שהשועלים יעברו ביות? החוקרים שיערו ששועלים רגועים יחסית, שהפגינו אדישות כלפי בני אדם, אלה שלא פחדו מהם במיוחד אבל גם לא תקפו אותם, התאימו יותר לחיים בעיר. המזג הנוח שלהם הקל עליהם לשרוד, עזר להם להשיג מזון ושיפר את סיכוייהם להעמיד צאצאים, בהשוואה לשועלים פחדנים או תוקפניים. כך קרה שבלי שבני האדם בחרו בכך ביודעין, הם קידמו את התרבותם של השועלים הרגועים, והעלו אותם על המסלול הגנטי שמוביל לביות. כמו אצל בעלי חיים מבויתים, גם השינויים הגנטיים שמיתנו את התנהגות השועלים הלונדוניים הובילו לתופעות נוספות, כמו גולגולת קטנה וחוטם קצר. 

במחקר שהתפרסם לאחרונה הראו החוקרים שתהליך דומה מאוד עובר כעת גם על דביבונים בארצות הברית. החוקרים בחנו קרוב לעשרים אלף תמונות של הדביבון המצוי (Procyon lotor), שצולמו ברחבי ארצות הברית. התמונות נאספו בעזרת האפליקציה iNaturalist, שמאפשרת לכל אחד להעלות תמונות של בעלי חיים וצמחים, עם מידע על המקום שבו הן צולמו. בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים נעזרים באפליקציה הזאת, כדי להעריך את התפוצה של מין מסוים, לעקוב אחר שינויים בגודל האוכלוסייה או במקרה הזה – להתחקות אחרי שינויים אנטומיים. 

החוקרים בחנו את חוטמם של הדביבונים בתמונות ומצאו שהחוטם של הדביבונים שצולמו באזורים עירוניים היה קצר יותר מזה של דביבונים שצולמו בשטחים פתוחים. ההבדל לא היה גדול – החוטם העירוני קצר בפחות מארבעה אחוזים בממוצע לעומת החוטם הכפרי – אבל הוא היה שם. ייתכן, אומרים החוקרים, שהדביבונים נמצאים בתחילתו של תהליך ביות עצמי.

הממצאים “מראים שברגע שבעלי חיים מתחילים לשהות בקרבת בני אדם הם נהיים קצת פחות פחדנים, ואולי אפילו מתחילים להראות סימנים של תסמונת הביות”, אמר לכתב העת סיינטיפיק אמריקן הביולוג אדם וילקינס (Wilkins) מאוניברסיטת הומבולדט בגרמניה, שלא היה מעורב במחקר. 

אף על פי שאיש לא החליט לביית את הדובים והדביבונים, לא לקח אותם לביתו ולא החליט מי מהם יתרבה, שתי האוכלוסיות נמצאות כנראה בתהליך של ביות. עצם הנוכחות של בני האדם בקרבת מקום, והציד של פרטים מסוימים מהאוכלוסייה, יוצרים לחץ ברירתי שמביא לידי כך שחיות הבר נהיות דומות יותר לחיות בית ומשק. האם זה אומר שאנחנו צפויים לראות את הדביבונים מכשכשים בזנב, או את הדובים עם אוזניים שמוטות? לא בקרוב, כנראה, אבל אולי בעתיד הרחוק.