הבטחות לעתיד, הזנחת ההווה: סיכום ועידת האקלים

לפני מספר ימים ננעלה בבלם (Belém) שבברזיל ועידת האקלים ה-30 של האו”ם (COP30). האירוע, שכונה “ה-COP של האמזונס”, התקיים בדרג הבכיר ביותר, בנוכחות ראשי מדינות וממשלות ביומיים הראשונים (High Level Segment), ולאחריהם מספר ימים שבהם המשיכו הצוותים המקצועיים במשא ומתן המפרך. הוועידה אמורה הייתה להיות נקודת המפנה שבה העולם מפסיק לדבר ומתחיל לפעול כדי להציל את “הריאות של העולם”. בפועל, כשהנציגים ארזו את המזוודות – חלקם מיהרו לעזוב לאחר שבאופן מעט אירוני, שריפה שפרצה במתחם הוועידה כמעט השביתה את הדיונים – התחושה שנותרה באוויר הייתה תערובת מוכרת ומרירה של התקדמות טכנית לצד כישלון מוסרי מהדהד.

ההישגים: הכסף הגדול (סוף סוף?) מגיע ליערות

אם יש נקודת אור אחת בוהקת מוועידת בלם, היא השקתה הרשמית של קרן Tropical Forest Forever Facility או בקיצור TFFF. נשיא ברזיל, לולה דה סילבה, הצליח במקום שבו רבים נכשלו: הקמת מנגנון פיננסי גלובלי שמתגמל מדינות לא רק על הפסקת כריתת יערות, אלא על עצם שימורם. עם גיוס ראשוני של 6.7 מיליארד דולר ותמיכה מ-53 מדינות, זהו צעד קריטי להצלת היערות הטרופיים.

בנוסף, הושגה הסכמה על “חבילת בלם” (Belém Package), שקבעה את היעד הפיננסי החדש: 1.3 טריליון דולר לשנה שיעברו למדינות מתפתחות, אך היישום יחל רק מ-2035. מקור הכספים הללו מורכב מתמהיל שכולל מענקים ממשלתיים ממדינות מפותחות, הלוואות בתנאים נוחים מבנקים לפיתוח, כמו הבנק העולמי, וגיוס נרחב של הון פרטי, לצד מיסוי חדש על מגזרים מזהמים כמו ספנות ותעופה.

כמו כן, הוחלט על הגדלה פי שלושה של המימון להסתגלות (Adaptation) לשינויי אקלים. הוועידה גם מיסדה מנגנון חדש ל”מעבר צודק” (Just Transition). המנגנון זה נועד להבטיח הכשרות מקצועיות מחדש (Reskilling), רשתות ביטחון סוציאליות ופיצויים לעובדים וקהילות המתפרנסים כיום מתעשיות הפחם, הנפט והגז, כדי שלא ידרדרו לעוני בעת סגירת המפעלים המזהמים.

ההחמצה הגדולה: השתיקה הרועמת סביב הדלקים המאובנים

ואולם, ההיסטוריה תשפוט את COP30 בחומרה על מה שלא היה בה. שנתיים אחרי ההבטחה ב-COP28 בדובאי ל”מעבר הדרגתי” (Transition Away), הטקסט הסופי בברזיל היה נסיגה מבישה. הקרב הדיפלומטי ניטש על המילים “Phase-out” (הפסקה מוחלטת) מול “Phase-down” (הפחתה). בלחץ כבד של מדינות הנפט, ובראשן קבוצת המדינות הערביות, והתנגדות מצד מעצמות כמו סין, הושמטו כליל ניסוחים מחייבים להפסקה מוחלטת של השימוש בפחם, נפט וגז, והטקסט נותר עמום.

למרות שהוועידה התכנסה בלב אגן האמזונס, המנהיגים גם לא הצליחו להסכים על “מפת דרכים” עולמית מחייבת לסיום כריתת היערות, אלא הסתפקו בהצהרות וולונטריות. זו סטירת לחי למדענים שהזהירו כי אנו מתקרבים לנקודת האל-חזור של המערכת האקולוגית.

ביקורת: פוליטיקה קטנה באסון גדול

אי אפשר שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי המנהיגים שישבו בחדרים הממוזגים בבלם. בעוד שבחוץ העולם מתחמם לקצב של 2.5 מעלות צלזיוס  – זאת על פי ניתוח ה-NDCs, דו”חות התרומות הלאומיות המוגדרות, החדשים שהוגשו השנה. ה-NDCs הן תוכניות הפעולה שכל מדינה מגישה לאו”ם אחת לחמש שנים, ומפרטות את יעדיה בהפחתת פליטות של פחמן. הסיכום שלהן מראה בבירור: ההבטחות הנוכחיות לא מספיקות כדי לעצור את ההתחממות ב-1.5 עד שתי מעלות מעל הממוצע לפני העידן התעשייתי, בהתאם ליעד שנקבע בוועידת פריז לפני כעשור. 

כמו כן, ההחלטה לדחות את יעד המימון המשמעותי ל-2035 מסוכנת עבור מדינות איים קטנות כמו טובאלו (Tuvalu), האיים המלדיביים וקיריבטי, אשר עומדות כבר היום בפני סכנת הצפה ממשית, המלחת מי תהום ואובדן שטחי מחיה כתוצאה מעליית פני הים.

ארצות הברית נעדרה רשמית מ-COP30, לראשונה זה 30 שנה, לאחר שממשל טראמפ פירק את צוות המשא ומתן האקלימי, דילל מימון לאו”ם והודיע שלא תישלח משלחת פדרלית לבלם. את החלל מילאו משלחות של מדינות בארצות הברית, ערים וארגוני חברה אזרחית אמריקאים, שניסו להעביר את המסר ש”ארצות הברית עדיין במשחק” – אך ללא סמכות לקבל החלטות רשמיות.

הפער בין הרטוריקה הדרמטית בנאומי הפתיחה לבין המציאות זעק לשמיים. מזכ”ל האו”ם, אנטוניו גוטיירש (Guterres) התייחס לחשיבות הוועידה כשבוע לפני תחילתה כשאמר “מצב כזה עלול לדחוף מערכות אקולוגיות אל מעבר לנקודות האל־חזור, לחשוף מיליארדי אנשים לתנאי חיים בלתי־נסבלים ולהחריף אי־יציבות וסיכונים לביטחון האנושי. כל שבריר מעלה נוסף פירושו יותר רעב, יותר עקירה מבתים ויותר אובדן – דווקא עבור אלה שאחראים הכי פחות למשבר. זהו כישלון מוסרי ורשלנות קטלנית”. בהמשך הוועידה הוא הוסיף: “אנחנו ברגע ההכרעה, והעולם כולו מביט בבלם. גם הקהילות שנמצאות בחזית המשבר צופות – סופרות בתים מוצפים, יבולים שנכשלו ופרנסות שאבדו – ושואלות: כמה עוד נצטרך לסבול?”.

עם זאת, בסיום הוועידה קיבלנו טקסטים משפטיים מסורבלים וחסרי שיניים. הפוליטיקאים שוב בחרו בנוחות הפוליטית המיידית על פני האומץ הנדרש.

איפה אנחנו בכל הסיפור?

על רקע האקלים הפוליטי המורכב והלוגיסטיקה המאתגרת, ישראל בחרה לצמצם מאוד את השתתפותה. האתגר הלוגיסטי נבע בין היתר מהצורך באבטחה כבדה וחסרת תקדים למשלחת ישראלית בדרום אמריקה בעת הזו, לצד קשיי טיסות והעלויות הגבוהות הכרוכות בהקמת מערך אבטחה כזה בלב אזור מבודד יחסית בברזיל. בניגוד למשלחות הענק בעבר, הפעם ייצגה את ישראל משלחת צנועה של שלושה נציגים, בלי ביתן לאומי שמציג את פעילות המדינה בתחום ונותן חשיפה לחברות ולטכנולוגיות ישראליות. 

ובכל זאת, אופטימיות זהירה

למרות האכזבה, ועידת COP30 הוכיחה שהתהליך הרב-צדדי עדיין חי. העובדה ש-122 מדינות הגישו תוכניות אקלים חדשות מראה שהנושא לא ירד מסדר היום. הכישלון בהשגת קונצנזוס הוביל ליצירת “קואליציות של רצון”: מדינות כמו קולומביה וברזיל הודיעו כי יקדמו מפות דרכים עצמאיות לגמילה מדלקים מאובנים.

בנוסף, מחאות נרחבות הראו שגם הציבור דורש מהמנהיגים לקדם את הנושאים המדוברים, בתקווה להדהד את המסרים החשובים ולתפוס את הקשב התקשורתי. במהלך הוועידה התקיימו בבלם הפגנות וצעדות, הן מחוץ למתחם הרשמי, הן בתוך אזורי הוועידה המאובטחים. אלפי פעילים מארגוני אקלים, תנועות נוער וקהילות מקומיות יצאו לרחובות עם מסרים נגד דלקים מאובנים ובעד הגנה על יערות האמזונס ועל זכויות העמים הילידים.​

במיוחד בלטו קבוצות מחאה של עמים ילידים מאזור האמזונס, שנשאו שלטים בסגנון “No Amazon, No Paris” ודרשו העברה ישירה של משאבים לקהילות המגינות בפועל על יערות הגשם. במקביל, קואליציות בינלאומיות קיימו “אסיפות עם” מחוץ לוועידה, וטענו שהטקסטים המתגבשים חלשים מדי, במיוחד בהיעדר התחייבות מפורשת לביטול דלקים מאובנים.

נקודת אור נוספת הייתה המעמד של החברה האזרחית, ובראשה העמים הילידים (Indigenous Peoples). נציגים מארגונים כמו COICA (ארגון הגג של ילידי אגן האמזונס) ו-APIB הברזילאי, הגיעו לבלם לא רק כמשקיפים, אלא כשותפים לשולחן הדיונים. לראשונה, הובטח כי חלק מכספי קרן היערות (TFFF) יועבר ישירות לקהילות הילידיות המנהלות את היערות בפועל, תוך הכרה בידע המסורתי שלהם ככלי קריטי במאבק במשבר האקלים. 

לסיכום, העשן שהיתמר מעל מרכז הכנסים בבלם אולי כבה, אבל האש של הפעילים רק התחזקה. הדרך ל-COP31 באנטליה, טורקיה, כבר החלה. בשנה הקרובה העיניים יהיו נשואות לראות אם מנגנוני המימון החדשים אכן יתחילו להזרים כספים, ואם “קואליציות הרצון” יצליחו ליצור מומנטום שיעקוף את הקיפאון הפוליטי. האתגר באנטליה יהיה להפוך את ההבטחות הפיננסיות של בלם לתוכניות עבודה מעשיות בערים ובתעשיות ברחבי העולם.