הפפירוס המושחת

הממצאים המפורסמים ביותר שהתגלו במדבר יהודה הם ללא ספק מגילות מדבר יהודה, המספקות הצצה לרעיונות דתיים ולטקסטים מקראיים מתקופת בית שני. לצידן נמצאו גם כתבי יד נוספים, חלקם על פפירוס וחלקם על קלף, שנשמרו במשך זמן כה רב הודות לתנאי האקלים היבשים. 

במחקר שפורסם בתחילת השנה, חוקרים פענחו לראשונה פפירוס שאוחסן במשך כ-70 שנה בארכיון רשות העתיקות. נראה שהוא התגלה בחפירות ארכיאולוגיות בשנות החמישים בנחל חבר, אך בטעות סווג כנבטי ואוחסן כאחד משישה כתבים השייכים לתרבות זו. הנבטים, קבוצה שהתגוררה בנגב וחצי האי ערב, השתמשו בכתב שהתפתח מארמית וכלל גם מילים וצורות דקדוקיות ערביות. 

בחינה מחודשת העלתה שהטקסט כתוב ביוונית, ועם 133 שורות כתובות, הוא הפפירוס עם הטקסט הארוך ביותר מסוגו שנמצא במדבר יהודה. פרופ’ חנה כותן-פלתיאל, שהתנדבה לארגן את ממצאי הפפירוסים ברשות העתיקה, היא זו ששמה לב לכך שמדובר ביוונית, שפה המוכרת לה, וכך גילתה את הטעות. בניגוד למגילות מדבר יהודה המוכרות, טקסט זה לא עוסק ברעיונות רוחניים של אנשי העת העתיקה, אלא נותן הצצה לפרשת שחיתות ולבצע הכסף של אנשי האזור בתקופה הרומית.

מגילות ומזימות

החוקרים מעריכים כי הטקסט נכתב בין השנים 132-129 לספירה, בתקופה שבה שלטו הרומאים בארץ ישראל. באותם הזמנים הארץ נקראה “פרובינקיית יהודה”, ואזור ירדן וסיני נקראו “פרובינקיית ערביה”. התיארוך נעשה באמצעות כמה רמזים, כמו נוכחותם או היעדרם של שמות ואירועים מסוימים בטקסט. למשל, בטקסט מוזכר הביקור של הקיסר הדריאנוס ליהודה וערביה, שידוע שהתרחש בשנים 129 או ב-130 לספירה, ולכן הוא נכתב במהלך השנים האלו או לאחריהן. כמו כן, שם המקום בטקסט הוא “יהודה”, ולכן סביר שנכתב לפני מרד בר-כוכבא שפרץ בשנת 132, שכן כתוצאה ממנו שונה השם ל”סוריה-פלשתינה”.

החלק הראשון של הפפירוס אינו שלם, אך השתמרו בו שני חלקים עיקריים: מזכר משפטי שמתאר טיעונים שונים שצוות התובעים עמד להעלות במשפט; ורשומות שכנראה נכתבו תוך כדי או אחרי המשפט. החלק הראשון כתוב בשפה משפטית ומתאר את העבירות, ואילו החלק השני כתוב בקצרנות – שיטת כתיבה שבה יש סימנים המשמשים כמילים או צלילים במקום אותיות. על פי החוקרים הוא נכתב כמה ימים, שבועות או חודשים לאחר כתיבת החלק הראשון.

סרטון מעניין על התפתחות הקצרנות בעברית וכיצד ומתי משתמשים בה:

על פי המזכר, הנאשמים העיקריים הם גדליאס ושאולוס, כלומר גדליה ושאול בצורתם היוונית. שמותיהם מעידים שהם היו, ככל הנראה, יהודים. לצידם מוזכרים שמות נוספים, בהם האבות של שני הנאשמים, שותפיו של שאולוס לכאורה לדבר העבירה כארס (Chaereas) ודיוקלס (Diocles), וכן שמות של פקידים רומים ועבדים של הנאשמים.

כסף, מסמכים ומשפט

התביעה ייחסה לשניים רקע עברייני, שכלל העברת מטבעות מזויפים, זיוף מסמכים על ידי גדליאס, וניסיון להתחמק מקנסות. על פי המסמך אביו של גדליאס היה חותם מסמכים מטעם הרשויות הרומית, מה שאיפשר לגדליאס לבצע את הזיופים. עם זאת, הודגש כי הוגה התכנית היה שאולוס, שגם הואשם בהעלמת מיסים על העסקת עבדים. עוד נטען גם כי השניים ניסו להתקבל אל מועצת האזרחים המקומית, המעניקה הגנות משפטיות, כדי להפחית מעונשם במקרה של הרשעה.

החלק שנכתב בקצרנות אינו חושף מה היה פסק הדין, אך מוזכר בו קנס בגובה של 7,000 דרכמות והחרמת רכוש. שחזור הפפירוס לא היה פשוט, בגלל החלקים החסרים בו וצורת הכתיבה המקוצרת – זאת נוסף על הקשיים שיש בכל עבודת פיענוח של טקסטים עתיקים, שהוצאו מהקשרם התרבותי והזמני, ונכתבו בכתב-יד לפני מאות ואלפי שנים.  אך גם אם הוא לא שלם, הטקסט מאפשר לנו ללמוד על החיים של יושבי מדבר יהודה מעבר לרעיונות הדתיים שלהם, וחושף את ההתנהלות העסקית – ולעיתים גם העבריינית – בתקופה זו.