החיים הסודיים של העטלפים

היונקים היו האחרונים מבין מחלקות בעלי החיים שפיתחו כנפיים והמריאו לאוויר, אבל כשהם עשו זאת, הם עשו זאת בגדול. עם יותר מ-1,400 מינים, סדרת העטלפים כוללת כחמישית מכל מיני היונקים, וחבריה חיים בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. אפשר למצוא עטלפים ביערות גשם טרופיים, במדבריות ובהרים, ומינים שונים שלהם ניזונים מפירות, מחרקים, מצוף פרחים ומבשר או אפילו מדם של יונקים ועופות. בישראל לבדה יש יותר משלושים מיני עטלפים.

המערכות החברתיות של העטלפים שונות ממין למין. רוב המינים חברותיים וחיים בקבוצות גדולות, אך יש גם מינים יחידאיים, וגם מינים שיוצרים קשרים מונוגמיים ארוכי טווח. היות שהם פעילים בעיקר בלילה, ומבלים את היום בדרך כלל במערות או בחללים סגורים אחרים, קשה לעקוב אחר מערכות היחסים ביניהם. אנחנו יודעים שמינים מסוימים יוצרים חברויות שנמשכות זמן רב, וכוללות חלוקת מזון זה עם זה. אבל גם המחקרים האלו נעשים בדרך כלל במעבדה, בתנאים מלאכותיים. על החיים הפרטיים של העטלפים בסביבתם הטבעית אנחנו לא יודעים הרבה.

לאחרונה התפרסם מחקר שמנסה לתקן זאת. החוקרים עקבו אחר משפחת עטלפים מהמין זיזף רפאים (Vampyrum spectrum), וצילמו אותם בתוך העץ החלול שבו הם התגוררו. הם גילו שהעטלפים הטורפים הללו מטפלים בצאצאיהם במשך זמן רב, ומספקים להם מזון גם אחרי שנגמלו מחלב. הם היו חברתיים יותר משהחוקרים שיערו: בני המשפחה שיחקו זה עם זה, התחבקו כשנפגשו לאחר פרידה, וישנו מכורבלים יחדיו, כשכנפו של האחד מכסה את האחר.

מחבקים ומשחקים

זיזפי רפאים חיים בדרום אמריקה ובמרכזה, והם  העטלפים הטורפים הגדולים ביותר בעולם. מוטת כנפיהם יכולה להגיע עד מטר, והם ניזונים מציפורים, מכרסמים, ואפילו ממיני עטלפים קטנים יותר. הם יוצרים זוגות מונוגמיים, וחיים בקבוצות משפחתיות קטנות של אב, אם וצאצאים צעירים.

המשפחה שתוארה במחקר הנוכחי נראתה לראשונה ב-2022. מריסה טיטגה (Tietge), חוקרת התנהגות בעלי חיים ממוזיאון הטבע בברלין בגרמניה, הלכה ביער בקוסטה ריקה וחיפשה עצים חלולים, שעשויים לשמש בית לעטלפים. היא טיפסה על עץ שנראה מבטיח, הציצה לתוכו – ועיניים קטנות הציצו בה בחזרה.

“יש רק כמה מקומות משכן ידועים של העטלפים הללו בכל אמריקה הלטינית”, הסבירה טיטגה בריאיון לניו-יורק טיימס. “ידעתי מיד: זו תגלית גדולה, ואני רוצה לעשות איתה משהו”.

כשחזרה לעץ החלול, טיטגה הביאה איתה מצלמת דימות תרמי (מצלמת תת-אדום) שמופעלת על ידי חיישן תנועה, כדי שאפשר יהיה לראות את הנעשה בחלל החשוך. היא ועמיתיה הקליטו 502 סרטונים של משפחת העטלפים, שכללה זכר ונקבה בוגרים ושני גורים בגילים שונים. 73 מהסרטונים הכילו אינטראקציות חברתיות.

הסרטונים הראו עד כמה בני המשפחה קרובים זה לזה. כשאחד מהם חזר אל מקום המשכן, עטלף אחר ניגש אליו וחיבק אותו. “זו התנהגות מהירה, רק כמה שניות, כמו להגיד שלום”, תיארה טיטגה. במשך היום ניתן היה לראות את העטלפים ישנים בקבוצה, כשכל אחד מהם עוטף את שכנו בכנף, והאפים של כל הארבעה נוגעים זה בזה. החוקרים כינו את התנוחה הזו “כדור כירבול” (cuddle ball). “הם נשארים צמודים זה לזה לאורך זמן” הסבירה טיטגה. “לפעמים הם מנקים זה את פרוותו של זה, ומשמיעים קולות”.

העטלפים גם ניצפו כשהם משחקים. לעתים הם דחפו וכמעט-נשכו זה את זה, כמו שעושים גורי כלבים בשעת משחק. פעמים אחרות הם בחנו והזיזו את המצלמות, או רדפו אחרי תיקנים בתוך העץ. “יש לנו די הרבה סרטונים שבהם עטלף מסוים מתרחק מהאחרים, ופשוט מסתובב ורודף אחרי התיקנים, אבל הם אף פעם לא אכלו אותם”, אמרה טיטגה.

טיפול הורי

התנהגות נוספת שנראתה בפעם הראשונה אצל עטלפים אלו היא אספקת מזון לגורים, גם לאחר שנגמלו. גם האב וגם האם נצפו כשהם חוזרים לחלל העץ עם טרף בפיהם, אותו נתנו לאחד הגורים. צילומים שנערכו שנה מאוחר יותר הראו שהנקבה הייתה עם גור חדש, יונק, ונשארה איתו ברוב הלילות בחלל העץ. בתקופה זו האב חזר לעתים קרובות עם טרף בפיו, ונראה שסיפק את צרכיה של האם המניקה.

השתתפות של האב בהאכלת הצאצאים נפוצה למדי אצל ציפורים, אבל ביונקים היא נדירה. אצל כתשעים אחוזים ממיני היונקים, הנקבה לבדה אחראית על גידול הגורים. גם אצל רוב מיני העטלפים, נראה שהזכרים כלל אינם יודעים מי מהגורים הם יוצאי חלציהם. החוקרים משערים שהטיפול האבהי אצל עטלפי הרפאים קשור לתפריט שלהם: נדרש זמן ללמוד לצוד ביעילות מכרסמים וציפורים, וקשה לעשות זאת כשיש איתך גור יונק. זה מחייב את שני ההורים להתגייס למען הצאצאים.

כשעטלף חזר ממסע ציד עם טרף בפיו, אחד מבני משפחתו ניגש אליו, לקח ממנו את המזון ואכל אותו, בעוד השאר צופים מהצד. טיטגה אמרה לאתר של כתב העת המדעי Science שנראה היה שהעטלפים יודעים למי מיועד הטרף, ולא רבים עליו. “לא הייתה שום תוקפנות, שום קונפליקט. זה היה ברור להם לגמרי”.

גם בצדדים אחרים של חיי המשפחה, כמעט ולא נראתה תוקפנות. היחס של העטלפים אחד כלפי השני היה רגוע וידידותי. “אלו טורפי על, הם יכולים ללעוס עצמות. אבל באותו זמן, הם גם כל כך עדינים” אמרה טיטגה.

חיות מורכבות ואינטליגנטיות

המחקר החדש מלמד אותנו פרטים רבים שלא ידענו על התנהגותם של העטלפים, אך מעבר לכך, הוא גם יכול לעזור לנו בשמירה עליהם. עטלפי זיזף רפאים עדיין אינם נחשבים כמין בסכנת הכחדה, אך במדינות רבות האוכלוסיות שלהם מצטמצמות, והם סובלים, כמו מינים רבים אחרים, מהרס נרחב של היערות בהם הם חיים. הבנה טובה יותר של אורחות חייהם תוכל לעזור לנו לשמור על המאפיינים הסביבתיים החשובים ביותר עבורם. בנוסף, שינוי בהתנהגות העטלפים יכול לשמש כסימן לכך שתנאי הסביבה משתנים: “אם אנחנו יודעים שמין מסוים מתנהג בצורה מסוימת, ואז פתאום ההתנהגות משתנה, אז אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר”, הסבירה טיטגה בראיון לניו-יורק טיימס.

טיטגה מקווה שממצאי המחקר, שמראים את חיי המשפחה השלווים של העטלפים ואת מחוות החיבה שהם מחליפים, ישפיעו גם על הדימוי הציבורי של היונקים המעופפים. “לעטלפים יש דימוי שלילי”, אמרה ל-Science. “התנהגויות כאלו יכולות לעזור לאנשים להבין שאלו חיות מורכבות ואינטליגנטיות, במקום לראות אותם כיצורים מפחידים”.