תפיסת הגוף של התמנונים

כולנו למדנו בגן שיש לנו חמישה חושים: שמיעה, ראייה, ריח, טעם ומישוש. אבל המציאות, כמו בדרך כלל כשזה נוגע לביולוגיה, מסובכת יותר. אם תשאלו ביולוגים ופסיכולוגים שעוסקים בחישה, לא בטוח שהם יסכימו על מספר החושים שיש לאדם – אבל כנראה שרובם יאשרו שיש יותר מחמישה. אנחנו מסוגלים לחוש חום וקור, למשל, ויש לנו חוש שעוזר לנו לשמור על שיווי משקל. עוד חוש חשוב מגיע לא מבחוץ אלא מבפנים: זוהי הפרופריוספציה (proprioception), החוש שמאפשר לנו להרגיש את הגוף של עצמנו ולדעת איפה הרגליים והידיים שלנו נמצאות בכל רגע. 

עצמו עיניים לרגע, וגעו עם האצבע בברך שלכם. הצלחתם? זוהי עבודתה של הפרופריוספציה, שבזכותה אתם יודעים איפה נמצאת הברך ואיך להביא את האצבע אליה, גם בלי לראות אותן. העובדה שאנחנו יודעים את המיקום של הברך שלנו נראית לנו מובנת מאליה, אבל הידע הזה תלוי במידע שהמוח שלנו מקבל ללא הרף מקולטנים שנמצאים במפרקים, בשרירים ובגידים. החוש הזה קשור גם לתחושת הבעלות שיש לנו על הגוף שלנו, התפיסה של היד, למשל, כמשהו שהוא חלק מה”אני”. 

האם גם לבעלי חיים יש תפיסה כזו? בשנים האחרונות נעשו כמה מחקרים שהראו שהתשובה היא חיובית – לפחות אצל יונקים. כעת מתפרסם מחקר שבו בחנו החוקרים בעל חיים רחוק מאיתנו מאוד מבחינה אבולוציונית: תמנון. הם השתמשו ב”אשליית יד הגומי”, שנועדה לבלבל את החושים שלנו ולגרום לנו להרגיש שזרוע מלאכותית היא חלק מהגוף שלנו, והצליחו להראות שהתמנונים מגיבים אליה בדיוק כמונו. נראה שגם לחסרי החוליות הימיים יש הרגשת בעלות על הגוף, והיא עובדת בצורה דומה מאוד לזו שלנו. 

איזו יד שלי?

אשליית יד הגומי הוצגה לראשונה במאמר שפורסם ב-1998. כדי לבצע אותה, כל מה שצריך זה מחיצה, שתי מברשות, וכמובן יד מלאכותית – שלא באמת חייבת להיות מגומי, אך צריכה להיות בערך בגודל ובצורה של יד אנושית. הנבדק שם את אחת מידיו מאחורי המחיצה, כך שהוא לא יכול לראות אותה, ובצד השני של המחיצה הנסיין מניח את היד המלאכותית. אז הנסיין לוקח מברשת בכל יד, ובעזרתן מבריש בעדינות גם את היד האמיתית וגם את זו המלאכותית, באותו קצב ובאותו מקום. הנבדק מרגיש את המברשת שמלטפת את היד שלו, אבל לא רואה אותה, כי היא מאחורי מחיצה. באותו זמן הוא רואה את המברשת מלטפת את היד המלאכותית.  

המוח מקבל מידע מהעיניים על מברשת שמלטפת יד, ובאותו זמן מידע מקולטני המגע ביד, שמדווחים על אותה פעולה. כתוצאה מכך נוצר בלבול בין היד האמיתית למלאכותית, ורבים מהנבדקים אמרו שהם הרגישו כאילו היד המלאכותית הפכה ליד שלהם, חלק מגופם. כדי לבדוק את ההרגשה הזו, הנסיינים יכולים “לאיים” על היד המלאכותית – למשל לקרב אליה סכין או להכות בה עם פטיש. הנבדקים מגיבים במקרה זה כאילו איימו על חלק מגופם, צועקים ומושכים את היד – האמיתית – בבהלה. 

מחקרים הראו שיונקים אחרים מסוגלים גם הם “להתבלבל” ולשייך לעצמם איבר מלאכותי: חוקרים גרמו למשל לעכברים להרגיש שזנב מלאכותי שייך להם. עד עתה, עם זאת, לא נבדקו בעלי חיים מעבר למחלקת היונקים – ובוודאי לא חסרי חוליות כמו התמנונים, שרחוקים מאיתנו מאוד מבחינה אבולוציונית. יותר מכך: לתמנונים יש גם מערכת עצבים שונה מאוד משלנו.  

מערכת העצבים של התמנונים היא מבוזרת: יש להם מוח מרכזי בראש, כמו לנו, אבל נוסף עליו יש להם גם שמונה מוחות משניים, אחד בכל זרוע. ולא מדובר באיברים קטנים: בשמונת המוחות המשניים יחד יש יותר תאי עצב מאשר במוח המרכזי. אנחנו לא יודעים מהי חלוקת התפקידים של המוחות השונים, ועד כמה המוח המרכזי שולט באחרים. נראה שהזרועות אוטונומיות במידה מסוימת, ומסוגלות לקלוט מידע מהסביבה ולהגיב אליו בעצמן. ייתכן שמערכת עצבים מבוזרת חיונית לחיות שהזרועות שלהן יכולות להתקפל ולהסתובב בכל נקודה, לא רק במפרקים כמו אצלנו: מוח אחד אולי לא יכול לפקח על התנועות הרבות והמסובכות הללו.

אשליית זרוע התמנון

מה כל זה אומר לגבי תפיסת הגוף של התמנונים? איך עובד חוש הפרופריוספציה שלהם? האם הראייה משפיעה על התפיסה של הזרוע כחלק מהגוף שלהם, כמו שהיא עושה אצלנו? 

כדי לבדוק זאת, בחנו שני חוקרים מיפן את התגובה של 14 תמנוני חול חָלָקֵי-גוף (Callistoctopus aspilosomatis) לאשליית זרוע הגומי. הם שמו את התמנונים באקווריום גדול, וביצעו את הניסוי כאשר אחד מהם ישב על הקרקעית. אז החוקר שלח פנימה דגם של זרוע והציב אותו מעל אחת הזרועות של התמנון, כך שזה ראה את הזרוע המלאכותית, ולא את הזרוע האמיתית שלו. 

משם המשיך החוקר המשיך באשליה, ממש כמו שהיא מתבצעת עם בני אדם: הוא נגע בו זמנית, בתנועות ליטוף קצובות, בזרוע האמיתית של התמנון וגם בזרוע המלאכותית שמעליה. לאחר כמה שניות כאלו הוא לקח פינצטה וצבט בחוזקה את הזרוע המלאכותית.

התמנונים הגיבו כפי שהם היו מגיבים אילו היו צובטים את הזרוע האמיתית שלהם: החליפו צבע, משכו בחדות את הזרוע, שחו מהמקום במהירות, או עשו את כל הדברים האלו יחד. אם החוקרים לא ביצעו את כל מרכיבי האשליה, למשל לא נגעו בשתי הזרועות, או נגעו בהן אבל לא באותו זמן, ואפילו אם הזרוע האמיתית לא הייתה מונחת באותו אופן כמו זו המלאכותית, התמנונים לא הגיבו בצורה כזו. 

נראה אם כך שהתמנונים הרגישו שהזרוע המלאכותית הופכת לזרוע שלהם ממש, בעקבות המידע שקיבלו מחוש המישוש ומחוש הראייה. למרות המרחק הגדול ביננו, גם לתמנונים וגם לבני אדם יש תפיסה דומה של בעלות על הגוף, שמסתמכת על מנגנונים דומים – ולכן אפשר לבלבל אותה באותה צורה. 

“הממצאים שלנו מראים שהתמנון עשוי להיות מודל חשוב בחקר האבולוציה של תחושת הבעלות על הגוף”, אמרה סומירה קאוואשימה (Kawashima) לאתר New Scientist. דווקא משום שמערכת העצבים התמנונית התפתחה באופן בלתי תלוי מזו שלנו, בחינה של הדמיון והשוני בינינו תוכלו לעזור לנו להבין איך התכונה התפתחה במהלך האבולוציה – שלנו ושלהם.