המחקרים החדשים ביותר: מהנשמדע 9/8/2025

מה חדש?

• זכר אלפא? לא תמיד
• הברק הענק
• זיעה לא מופרשת בטיפות
• תנובת האדמה של עצי הפיקוס
• טיפול “מקפח” לנשים חולות טרשת נפוצה

זכר אלפא? לא תמיד

עד לאחרונה, חוקרים נטו להניח שברוב מיני בעלי החיים הזכרים דומיננטיים על הנקבות, וחברות מטריארכליות הן יוצאות דופן. ההנחה הייתה שכל הזכרים נמצאים במעמד גבוה יותר מכל הנקבות, כמצב מולד וקבוע, ולכן גם אין כמעט מאבקים על מעמד בין המינים.

מחקר חדש קורא תיגר על ההנחות האלו. החוקרים בחנו מחקרים על 151 אוכלוסיות מ-84 מינים של פרימטים, ומצאו שמאבקים בין זכר לנקבה היו נפוצים מאוד. כשבדקו את תוצאות הקרבות האלו, הם גילו שרק ב-17% מתוך 151 האוכלוסיות הזכרים ניצחו כמעט בכל פעם שנלחמו בנקבה (ב-90% מהפעמים או יותר). ב-13% מהאוכלוסיות הנקבות היו אלה שכמעט תמיד ניצחו. כך שב-70% לא הייתה שליטה מוחלטת של אף אחד מהמינים.

מאפיינים שמובילים לשליטה גדולה יותר של הנקבות על מתי ועם מי הן מזדווגות, היו קשורים למעמד גבוה יותר שלהן. זה כולל מבנה חברתי של זוגות מונוגמיים, גודל גוף דומה של הנקבות והזכרים, תקופה קצרה יותר שבה הנקבות יכולות ומוכנות להזדווג, וגם חיים בעצים. לכתבה באתר.

יונת אשחר

הברק הענק

ארגון המטאורולוגיה העולמי (WMO) אישר השבוע כי נשבר השיא של הברק הארוך ביותר שנמדד אי פעם: 829 קילומטרים. הברק, שאורכו דומה למרחק בין ישראל לכרתים, תועד במהלך סופה שהתרחשה באוקטובר 2017 באזור “המישורים הגדולים”, במרכז ארצות הברית, המועד לסופות ברקים חזקות. הברק לא זוהה בתצפיות בזמן אמת, אבל אותר ונמדד בניתוח מחדש של צילומי לוויין. את הצילומים עשה הלוויין GOES-16 של הסוכנות האמריקאית לחקר האוקיינוסים והאטמוספרה (NOAA), באחת הסופות הראשונות שהוא תיעד. הברק הזה ארוך ב-61 קילומטרים מהשיאן הקודם – ברק שתועד בדרום ארצות הברית באפריל 2020.  

“מגה-ברקים מסוכנים לתעופה, לשיט ולפעילות על הקרקע, משום שהם יכולים לפגוע במרחק של מאות קילומטרים ממרכז הסופה שבה הם נוצרו”, הסביר פרופ’ יואב יאיר מאוניברסיטת רייכמן, חבר בוועדת האירועים הקיצוניים של הארגון שאישרה את השיא. “ברקים כאלה עלולים להצית שריפות יער ולשחרר כמויות ענקיות של עשן ותחמוצות חנקן לאטמוספרה, עם השפעה אקלימית לא מבוטלת”. לקריאה בהרחבה (באנגלית).

איתי נבו

זיעה לא מופרשת בטיפות

חם לכם? מרגישים שאתם שוחים בזיעה? מחקר חדש, שניתח את תנועת הזיעה מהבלוטות שמפרישות אותה אל פני העור, הראה שבניגוד למה שסברו עד כה היא לא מופרשת בטיפות.

במטרה לפענח איך בדיוק אנחנו מזיעים, חוקרים מארה”ב שילבו טכנולוגיות דימות ברמת הפרדה (רזולוציה) מיקרוסקופית עם מדידות פיזיולוגיות של שינויים בהולכה החשמלית ובלחות של העור. בניסוי השתתפו שישה נבדקים ששכבו בתוך חליפות גוף מתחממות שמאפשרות לעורר הזעה או לשכא אותה. בזמן שגופם התחמם או התקרר לסירוגין החוקרים בחנו כמה זיעה הופרשה על המצח שלהם, איך היא עברה מבלוטות הזיעה אל פני העור ובאיזה קצב היא התאדתה.

הממצאים העלו שחלה עלייה ניכרת במוליכות החשמלית של העור זמן קצר אחרי חימום החליפה, אך לפני שהופיעו אגלי זיעה על העור. העלייה הזאת מלמדת על הצטברות של נוזלים בשכבות העור הפנימיות. באמצעות הדמיה אופטית זיהו החוקרים שהזיעה מרווה את שכבת העור החיצונית כמו ספוג, ונקווית לשלוליות רדודות על העור ליד פתחי הבלוטות. שערות זעירות על העור מחברות את השלוליות הזעירות ויוצרות את אגלי הזיעה המוכרים. עוד גילו החוקרים כי אחרי שהגוף מתקרר, בפעם הבאה שמחממים אותו תהליך ההזעה מתרחש בקצב הרבה יותר מהיר, מכיוון שההזעה הראשונה הותירה על העור שכבת מלחים שמעודדת את הזיעה לצאת מהר יותר אל פני העור. למאמר (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית). 

איה שקדי

תנובת האדמה של עצי הפיקוס

מחקר שהוצג בכנס בפראג, אך טרם עבר ביקורת עמיתים, מראה שעצי פיקוס מסוימים מסוגלים לאגור סידן פחמתי, שהוא המרכיב העיקרי בסלעי גיר וקירטון.

כל העצים בעולם קולטים פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה בתהליך הפוטוסינתזה, אך החוקרים גילו שעצי הפיקוס גם ממירים אותו לגבישי סידן אוקסלט. בעזרת חיידקים ויצורים זעירים אחרים, הגבישים מומרים לסלעים ונאגרים בגזע העץ ובקרקע סביבו.

מיני הפיקוס שנחקרו הם בין עצי הפרי הראשונים שנמצאה בהם היכולת הזו, המכונה “מסלול אוקסלט-קרבונט”, ושהתגלתה גם בעצים נוספים. לדברי מייק ראולי (Rowley), שהציג את המחקר בכנס, “ידענו על המסלול, אבל הפוטנציאל שלו לקיבוע פחמן טרם נבחן”. לדבריו, הממצא מציג הזדמנות לצמצום כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר על ידי יערנות או נטיעת עצי פרי. לקריאה בהרחבה (באנגלית).

דין ברוך

טיפול “מקפח” לנשים חולות טרשת נפוצה

נתון מטריד: נשים בגיל הפוריות שחולות בטרשת נפוצה – מחלה ניוונית של מערכת העצבים – נוטות לקבל פחות תרופות שמעכבות את התפתחות המחלה בהשוואה לגברים שמצבם דומה.

חוקרים מצרפת בחנו תיקים רפואיים של עשרות אלפי נשים ואלפי גברים שחלו בטרשת נפוצה עד גיל 40. גם אחרי שלקחו בחשבון את תקופת ההיריון, שבה יש חשש שטיפול תרופתי יזיק לעובר בעובר, נמצא שהסיכוי שאישה תקבל תרופה שיכולה לעכב את ההידרדרות במצבה היה נמוך ב-8 אחוזים מזה של גבר. הפער זינק ל-20 אחוז בתרופות חדשות, שנחשבות יעילות יותר. 

החוקרים מעריכים שהפער נובע מחוסר מחשש מהשפעת התרופות על הריונות עתידיים של האישה. כדי לעכב את התפתחות המחלה חשוב להתחיל את הטיפול התרופתי כמה שיותר מוקדם, אך הרופאים לא תמיד מודעים לקיומן של חלופות בטוחות לנשים בגיל הפוריות. “יש תרופות שבטוחות לשימוש בהיריון, או שממשיכות להילחם במחלה גם כשמפסיקים לקחת אותן כשמנסים להרות” , אמרה מחברת המאמר סנדרה ווקוסיק (Vukusic). למאמר (באנגלית). לקריאה בהרחבה (באנגלית).

אלכסנדרה אברוטין