מיאו, שכחתי

חתולים שמאריכים ימים יכולים לעיתים ללכת לאיבוד גם בסביבה מוכרת, לא להגיב לאנשים או לדברים שהיו מורגלים אליהם, או ליילל בחוזקה תוך ריצת אמוק באמצע הלילה. התסמינים האלה נובעים לעיתים מ”דמנציה של חתולים”, או בשמה הרשמי יותר, Feline Cognitive Dysfunction Syndrome – ובראשי תיבות CDS. מחקר חדש בחן את השינויים במוחותיהם של חתולים שפיתחו דמנציה בגיל מבוגר, ומצא הקבלות לבני אדם.

המחקר בחן מוחות של חתולים שאובחנו עם CDS, ושבעליהם תרמו אותם למדע לאחר מותם. הגיל הממוצע של החתולים החולים היה כ-16 שנים, והאבחון התבסס על שינויים עקביים בהתנהגותם שנמשכו שלושה חודשים לפחות, ושאי אפשר היה להסבירם כתסמינים של מצב רפואי אחר. על מנת לנסות ולהבין מה קורה במוח של החתולים החולים, ואם השינויים דומים לתהליך ההזדקנות הטבעי במוח החתול, החוקרים השוו אותם למוחות של חתולים מבוגרים בגיל ממוצע של כ-17 שנים שלא הפגינו תסמינים חריגים. בנוסף השוו אותם למוחות של חתולים צעירים, בני ארבע שנים בממוצע, שמתו בנסיבות אחרות.

דמנציה ואלצהיימר

אצל בני אדם, מחלת אלצהיימר – אחד הגורמים לדמנציה – היא מחלת מוח ניוונית וחשוכת מרפא. למחלה יש מרכיב גנטי, והתפתחותה נקשרה להימצאותם של משקעי חלבון בשם עמילואיד בטא במוח. המשקעים האלה נוצרים מחיתוך של חלבון בשם APP, שנוצר במוח באופן טבעי. תפקידו המדויק של החלבון אינו ברור, ויש הקושרים אותו להגנה על המוח מפני זיהומים. למרות שנים של מחקר ונסיונות לפתח טיפול, טרם נמצא מרפא למחלה. 

כיום יש קולות הטוענים כי עמילואיד בטא איננו הגורם למחלת אלצהיימר, עקב הכישלונות הרבים לרפא אותה באמצעות פירוק המשקעים וסילוקם. יתרה מכך: לאחרונה נחשדו החוקרים שהעלו את היפותזת העמילואידים בזיוף ממצאים וברמאות. עם זאת, היות שהמחקר על בני אדם מצביע שוב ושוב על עמילואיד בטא כ”חשוד עיקרי” במחלה, החוקרים ביקשו לבדוק אם הוא יימצא גם אצל חתולים.

החוקרים השתמשו בשיטה בשם אימונוהיסטוכימיה – צביעה של חתכי מוח בעזרת נוגדנים עם חומר צבע. השיטה הזו מאפשרת לראות את החלבון שאליו מכוון הנוגדן בצבע בולט, וכך להבין היכן ברקמה הוא נמצא ואף להעריך את כמותו. חלבוני עמילואיד בטא נמצאו במוח של כל החתולים הבוגרים – חולים ובריאים כאחד – ונעדרו לחלוטין ממוחותיהם של החתולים הצעירים. 

למרות שנראה היה שמשקעי העמילואיד בטא קשורים רק לגיל, בבדיקה נוספת החוקרים מצאו נתון שייחד את החתולים שאובחנו עם CDS: רק אצלם נמצא שככל שכמות המשקעים הייתה גדולה יותר, כך נראתה יותר פעילות של חיתוך סינפסות במוח. 

הפעילות המוחית של כולנו תלויה בהמון תאי עצב שמעבירים מידע אלה לאלה דרך נקודות המפגש ביניהם, שנקראות סינפסות. מלבד תאי העצב, במוח יש תאי תמך, כמו תאי מיקרוגליה ואסטרוציטים, ששומרים על המוח, ואחד התפקידים שלהם הוא “לבלוע” סינפסות ותאים פגומים. התאים האלה מפרקים ומפנים פסולת ותאים מתים, מבקרים וחותכים את הסינפסות, בדומה לגנן שגוזם עץ ומעצב אותו. אצל החתולים המבוגרים שלא אובחנו עם CDS, משקעי העמילואיד בטא לא גרמו להפעלת תאי התמך ולחיתוך יתר של הסינפסות, אך פעילות כזו כן נראתה אצל החתולים החולים. החיתוך והבליעה של חלקי סינפסות מרמזים שאצל החתולים החולים הייתה פחות תקשורת בין תאי העצב.

חיות מודל לדמנציה?

במחקר על אלצהיימר ודמנציה נהוג להשתמש במכרסמים שעברו התערבות גנטית או אחרת, ולכן מראים תסמינים התנהגותיים דומים לדמנציה או ייצור מוגבר של חלבונים דוגמת בטא עמילואידים. החיות מפתחות מצב שמזכיר דמנציה, אך הוא אינו זהה למצב בבני אדם. מחקרים על בעלי חיים מאפשרים ניסויים בהיקף רחב ובשיטות פולשניות, אולם היות שעכברים מבוגרים אינם מפתחים דמנציה באופן טבעי, בניגוד לבני אדם, המחקר עליהם לא יכול לבחון ולנטר במלואם את כלל הגורמים והתהליכים המורכבים שגורמים להתפתחות דמנציה בבני אדם. 

יש גם מחקרים על בעלי חיים ממינים דומים יותר לבני אדם, כמו קופים, אך אלה מוגבלים יותר בהיקפם. המחקר החדש מראה כי הקשיים הקוגניטיביים מתפתחים אצל החתולים באופן טבעי עם הגיל, בדומה לבני אדם, ושהתמונה המולקולרית במוחם דומה. הממצאים האלה הופכים את החתולים לחיות מודל מתאימות למחקר על דמנציה ללא התערבות גנטית, וייתכן שבעזרתם תגיע פריצת הדרך הבאה בתחום.

חתולים בסיכון

איך נדע אם החתול שלנו מפתח CDS? שאלנו את ד”ר עידית גינטר, רופאה וטרינרית ומרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית בירושלים, שלא השתתפה במחקר. “לא כל שינוי בהתנהגות של החתול מצביע על הידרדרות קוגניטיבית. חתול שישן יותר או מגיב פחות מבעבר יכול גם לסבול מירידה בשמיעה, למשל. עם זאת, תופעות כאלה לצד שינויים בתזונה, יללנות או יקיצות תכופות – עשויות להצביע על CDS”. לפי גינטר חשוב לבצע אבחון מלא כדי לשלול ממצבים רפואיים אחרים, כמו פעילות יתר של בלוטת התריס, סוכרת או גידולים.

גינטר טוענת שלא מגיעים לקליניקה הרבה חתולים שמאובחנים עם CDS. “לחתולים מעורבים תוחלת חיים ארוכה יותר בהשוואה לחתולים גזעיים, שנוטים לסבול ממחלות גנטיות ותוחלת חייהם קצרה יותר”, היא אומרת. בשונה מחתולי בית, המטופלים באופן שגרתי, חתולי חצר או חתולי רחוב, שלא מקבלים טיפול מיטבי, לא בהכרח יגיעו לגיל מבוגר – אז בעיות נוירולוגיות הופכות שכיחות יותר.