אופנה של שימפנזים

באנגליה של אמצע המאה ה-16, הצווארים של בני המעמד העליון נעלמו. הם עדיין היו קיימים, כמובן, אבל אי אפשר היה לראות אותם: הם היו מכוסים, כולם כאחד, בצווארון קפלים (ruff) נוקשה, שרק הלך והתרחב ככל שהזמן עבר. הצווארים של אותם אצילים ואצילות אנגלים לא היו חלשים יותר משלנו, ולא נזקקו לעזרה כדי להחזיק את הראש זקוף. לא הייתה שום סיבה מעשית ללבוש צווארון מוגזם שכזה – להפך, הוא גרם לעתים קרובות לשפשופים והגביל את תנועת הראש. אנשים לבשו אותו פשוט משום שזו הייתה האופנה; משום שכולם עשו זאת; משום שהאנשים הנחשבים ביותר, ובראשם המלכה, לבשו צווארון כזה. 

זו רק דוגמה אחת לטרנד של אופנה: הצווארון המוגזם של המאה ה-16 לא שונה מהותית מכריות הכתפיים המוגזמות של המאה ה-20, או מתספורת ה”מאלט”, עם שיער ארוך מאחורה וקצר מקדימה. כל אלו, לצד דוגמאות רבות נוספות, הם טרנדים שהתפשטו בחברה מסוימת, “הדביקו” רבים מחבריה, ולאחר זמן מה נעלמו.

למה זה קורה? בני אדם הם יצורים חקייניים מטבעם, ונוטים ללמוד אחד מהשני במהירות ובקלות. לצד למידה חברתית של דברים חשובים ומועילים, כמו איך לדבר, איך לנהוג במכונית, או איך להכין עוגת שמרים טעימה, אנחנו לומדים זה מזה גם דברים… פחות חשובים. כמו ללבוש ג’ינס נמוך באופן לא הגיוני, או כובעים גדולים מדי.

ומתברר שאנחנו לא בעלי החיים היחידים שעושים זאת: גם אצל שימפנזים יש טרנדים אופנתיים, מוזרים לא פחות.

ב-2010 הבחינו חוקרים במקלט לשימפנזים צ’ימפונשי (Chimfunshi) בזמביה שאחת השימפנזות, בשם ג’ולי, מסתובבת כשגבעול עשב ארוך משתלשל מאוזנה. זה לא היה סתם לכלוך: החוקרים ראו אותה קוטפת עשב ומכניסה אותו בקפידה לאוזן. בתחילה הם חשבו שזו פשוט התנהגות מוזרה של שימפנזה אחת, אך במהרה החלו שימפנזים נוספים לחקות אותה, וענידת עשב באוזן הפכה לעניין אופנתי באותה קבוצת שימפנזים. אפילו כיום, אחת עשרה שנים לאחר פרסום המחקר על האופנה ולאחר שג’ולי עצמה כבר מתה, עדיין יש שימפנזים בקבוצה שממשיכים לשים עשב באוזניהם.

כעת מגיע החלק השני של הסיפור. במחקר שהתפרסם לאחרונה חושפים החוקרים שאופנה דומה מאוד הופיעה גם בקבוצה אחרת באותה שמורה. גם שם השימפנזים החלו לענוד עשב באוזן, ונראה שהאופנה החלה בפרט אחד והתפשטה ממנו לאחרים. אלא שהם לא הסתפקו בכך והמציאו וריאציה נוספת: עשב בישבן.

שימפנזים מכתיבי אופנה

בשמורת צ’ימפונשי חיים 147 שימפנזים בשמונה קבוצות. השימפנזים שמגיעים לשם הם לרוב קורבנות של סחר לא חוקי בבעלי חיים, ורובם צעירים. הם חיים במכלאות גדולות ביער, ומקבלים אספקה קבועה של מזון.

ההתנהגות שמתוארת במחקר החדש נצפתה בפעם הראשונה באוגוסט 2023. זכר בשם ג’ומה (Juma), ששייך לקבוצה אחרת מזו שתוארה במחקר מ-2014, נראה מכניס עשב לאוזנו. בתוך שבוע, ארבעה פרטים אחרים מהקבוצה שלו החלו לעשות זאת גם הם. בדצמבר של אותה שנה הצטרפו שלושה שימפנזים חדשים לקבוצה, ואחת מהם אימצה גם היא את המנהג של הכנסת עשב לאוזן.

כשבוע וחצי לאחר התצפית הראשונה, ראו החוקרים את ג’ומה מכניס עשב גם לישבנו. עוד באותו יום נצפה שימפנזה אחר עושה זאת, ועוד ארבעה הצטרפו מאוחר יותר. אף אחד מהשימפנזים בקבוצות האחרות שבשמורה לא נצפה מכניס עשב לישבן, וגם לא לאוזן – מלבד השימפנזים בקבוצה שבה המנהג נראה לראשונה, לפני כאחת עשרה שנים.

במחקר הקודם, מ-2014, החוקרים בדקו אילו שימפנזים היו הראשונים לאמץ את מנהג ענידת העשב, ומצאו שהיו אלו הפרטים הקרובים ביותר לג’ולי, שהמציאה את הטרנד: בנה הצעיר, ונקבה שבילתה זמן רב בחברתה. הם הסיקו מכך שהשימפנזים הללו ראו מה ג’ולי עשתה וחיקו אותה. גם הפעם, ניתוח סטטיסטי של הנתונים ושל הקרבה בין הפרטים השונים הראה שהשימפנזים, כמעט בוודאות, למדו את ההתנהגות החדשה זה מזה.

החוקרים תהו אם ייתכן שלהתנהגות הזו כן יש משמעות מעשית – אולי הם מכניסים עשבים ומקלות למקומות שמגרדים להם. אבל השימפנזים לא גירדו באזורים האלו והם לא נראו אדומים או מגורים. נראה שזוהי באמת פשוט אופנה, התנהגות ללא תועלת משל עצמה.

שימפנזה אחרי בן אדם

איך התפתחו שתי התנהגויות כה דומות בשתי קבוצות שונות באותה שמורה בזמביה, שלא נפגשו זו עם זו, אך לא באף קבוצה אחרת באותה שמורה – ועד כמה שידוע לנו, גם לא באף קבוצת שימפנזים אחרת? ההסבר טמון, כנראה, בבני האדם שטיפלו בקבוצות אלו.

“לשתי הקבוצות של השימפנזים ששמו עשב באוזן היו את אותם מטפלים”, אמר אדווין ון לוון (van Leeuwen), שהוביל את שני המחקרים, בהודעה לעיתונות. “המטפלים האלו דיווחו שהם לפעמים הכניסו גבעול עשב או גפרור לאוזניים כדי לנקות אותן. מטפלים בקבוצות האחרות אמרו שהם לא עושים את זה”.

השימפנזים, כך נראה, חיקו קודם את בני האדם – אם כי הם עשו זאת מבלי להבין את המטרה של הכנסת העשבים לאוזן. רק לאחר מכן המנהג הפך לטרנד אופנתי בקרב קבוצת השימפנזים עצמה. לבסוף, הוסיף ון לוון, “אחת הקבוצות גילתה שאפשר לתקוע את גבעולי העשב גם במקום אחר”.

אופנה של שייכות

בעלי חיים רבים לומדים זה מזה ואף מפתחים מסורות, התנהגויות שעוברות מדור לדור דרך למידה חברתית. לשימפנזים במיוחד יש מסורות רבות, שונות בין קבוצה לקבוצה, שכוללות שימוש מגוון בכלים. לרוב אלו התנהגויות מועילות, שעוזרות לפרטים, למשל, להשיג יותר מזון. שימפנזים משתמשים במקלות כדי לדוג טרמיטים ובאבנים כדי לפצח אגוזים, לדוגמה, ותוכי קקדו צהובי ציצית באוסטרליה למדו זה מזה איך לפתוח פחי אשפה ולאכול את שאריות המזון שבתוכם. יש גם מקרים שבהם התנהגות מתפשטת באוכלוסייה מבלי שיש לה ערך מעשי, אך הם נדירים הרבה יותר. דולפינים תועדו כשהם “הולכים על הזנב” בגוף זקוף, התנהגות שהם למדו כנראה מאחת מחברות הלהקה, ויש גם דיווחים על קטלנים (אורקות) ש”חובשים” דגי סלמון מתים על ראשם, אולי כפריט אופנתי. בשימפנזים התנהגות “אופנתית” שכזו כמעט שלא תועדה, מחוץ למחקרים בשמורת צ’ימפונשי.

ון לוון סבור שהעובדה שהשימפנזים נמצאים במקלט, מקבלים מזון ובטוחים מטורפים, תרמה להתפתחות הטרנד האופנתי דווקא אצלם. “יש להם יותר זמן פנוי מאשר בטבע”, הסביר. “הם לא צריכים להיות ערניים כל הזמן והם מבלים פחות זמן בחיפוש אחר מזון”.

בני אדם מאמצים לעתים קרובות את ההתנהגות והלבוש הנפוצים בקרב קבוצת החברים שלהם, כדרך להפגין שייכות. ון לוון הציע שהשימפנזים עשויים לפעול ממניעים דומים. “זה יכול לשמש למטרה חברתית. על ידי העתקה של ההתנהגות של מישהו אחר, אתה מראה ששמת לב אליו, אולי אפילו שהוא מוצא חן בעיניך. זה יכול לחזק קשרים חברתיים וליצור תחושת שייכות, ממש כמו אצל בני האדם”.