הסדרה בלואי בונה חוסן נפשי

אמא!…

אבא!…

בינגו!… 

מדגדג לכם להכריז בקול: “בלואי!”? אם כן — אתם לא לבד. למי ש(עדיין) לא נמצא בסוד העניינים, נספר שזהו שיר הפתיחה הקצרצר של סדרת הילדים האוסטרלית “בלואי”. בשנת 2024 בלואי הייתה הסדרה הנצפית ביותר בארצות הברית; ובמצעד הסדרות הטובות של אתר IMDb, היא מדורגת במקום ה-14 – ממש אחרי משחקי הכס. בקבוצת הפייסבוק ADULT BLUEY FANS – מעריצים מבוגרים של הסדרה בלואי – חברים יותר מ-730 אלף משתמשים. הסדרה כובשת את הלבבות והמסכים ברחבי העולם ומזמנת אליה צופים בכל הגילים. כעת מסתמן שמיליארדי שעות הצפייה המצטברות הללו לא ירדו לטמיון: לפי מחקר חדש הצפייה בסדרה מסייעת לילדים לפתח חוסן נפשי, ומספקת להוריהם שלל דוגמאות להתמודדות מועילה ומעצימה עבור הילדים – ועבור עצמם – במצבים מורכבים.

בלואי היא סדרת אנימציה לגיל הרך המגוללת את חוויותיהם של ההילרים (Heeler) – משפחת כלבי בקר אוסטרליים בת ארבע נפשות. הסדרה עוקבת אחר הגורות בלואי ובינגו בעודן משחקות ולומדות על החיים עם אביהן – כלב כחול ילדותי ושובב; ואימן – כלבה חומה בעלת מאזן מושלם של שטותניקיות וארבע רגליים על הקרקע. תוך פרק או שניים הצופים המבוגרים, וגם הצעירים, מזהים שלא מדובר בסידרה רגילה, עם טובים ורעים ומשימות הצלה. בלואי היא סדרה מתוחכמת ורגישה, שמציגה משפחה אוטופית: לא בגלל שאין בה ריבים, אובדן ועצב, אלא משום שההתמודדות עם אלו היא יצירתית, מצחיקה, ובעיקר אנושית (למרות הכלביות של הדמויות). אז האם הסדרה סתם מרגישה כמו טיפול פסיכולוגי, או שהיא באמת מספקת לצופים כלים להתמודד עם המציאות?

“חוסן נפשי הוא היכולת להתמודד עם אתגרים, ואנחנו יודעים שההתפתחות המוקדמת של חוסן נפשי בילדים מסייעת להם להתגבר על קשיים לאורך כל החיים”, אומרת קלי בול (Bohl) שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות. “כשהתחלתי לצפות בבלואי – כמבוגרת שאין לה ילדים קטנים עדיין אבל כן מתעניינת בהרגליי צפייה חיוביים – הבחנתי שהדמויות שוב ושוב נחשפות למסרים שמחזקים חוסן נפשי, התמודדות והתגברות על קשיים”. קלי לא הסתפקה באבחנה שלה, ויצאה לבדוק את התיאוריה באופן מדעי.

יש לי גב, מותר לי לנסות – ואני אפילו אצליח

הרבה ממה שאנחנו יודעים על חוסן נפשי מבוסס על העבודה של אדית’ גרוטברג (Grotberg), פסיכולוגית שהניחה את היסודות לחקר ההתפתחות של תכונה זו, ופיתחה כלים שידריכו מבוגרים כיצד להקנות אותה לתינוקות ולילדים. לפי המודל של גרוטברג, חוסן נפשי הוא נרכש, לא מולד; ובשביל שהוא יתפתח דרושים שלושה עמודי תווך שהיא מכנה “ברשותי” “בכוחי” ו״אני” (I have, I can, I am).  כל אחד מהם מתייחס לזווית אחרת שממנה אדם שואב את הכוחות להתגבר על מצבי קושי.

הרכיב החברתי־סביבתי, שמדגיש את התמיכה שהאדם מקבל מבחוץ, הוא מרכיב ה”ברשותי” – התמיכה שמספקים מבוגרים, משפחה וקהילה, שמאפשרים לילד לחוש בטוח, להיעזר באחרים ולהיות פגיע בלי לחשוש. מרכיב ה”בכוחי” הוא היכולות המעשיות להתמודד עם אתגרים, כגון פתרון בעיות, קבלת החלטות, תקשורת ובקשת עזרה, לצד שמירה על שליטה והפקת לקחים; ומרכיב ה”אני” מבוסס על תחושת הערך העצמי והחוזקות הפנימיות, הכוללות אופטימיות, ביטחון עצמי, שליטה רגשית ולקיחת אחריות. שלושת המרכיבים יחד יוצרים בסיס רחב שמאפשר לאדם לעמוד מול קשיים ולהמשיך לצמוח מתוכם.

מצוידים במודל של גרוטברג התיישבו החוקרים מול הטלוויזיה והתחילו לצפות, פרק אחר פרק, עד שצפו בכל 150 הפרקים בסדרה. בכל פרק הם בחנו את העלילה המרכזית והמשנית, ואם היא מתארת אירוע משמעותי בהתפתחות החוסן הנפשי של אחת הדמויות. כשזיהו אירוע כזה, הם בדקו אילו ממרכיבי המודל באו לידי ביטוי – כולם או רק חלקם – מי מהדמויות שימשה כמתווכת לאירוע, ומה הייתה תרומתה. הממצאים היו דיי מרשימים: אמנם לא כל הפרקים עסקו ישירות בחוסן נפשי, אבל הוא היה מרכזי או משני לעלילה בלא פחות מ-73 פרקים – כמחצית מהפרקים בסדרה הציגו כלים או התנהגויות הקשורות בו. 

חוסן נפשי מחייב קהילה תומכת

החוקרים מצאו שכמעט בכל הפרקים שהציגו אלמנטים של חוסן נפשי הופיע מרכיב ה”ברשותי”: רגעים בהם בלואי או בינגו לומדות שיש להן מערכת יחסים בטוחה, מודל לחיקוי, מבוגר המעודד לעצמאות ומערכת חוקים ברורה של מה מותר ומה אסור בבית. למשל, בפרק הקסום “הולכים לישון” בינגו מבקשת מאמא שלה “לישון כמו ילדה גדולה”, כלומר לא לעבור באמצע הלילה למיטה של ההורים. “תעשי מה שאת יכולה, מותק, אבל תזכרי – אני תמיד כאן אם תצטרכי אותי” עונה אימה. זה משפט פשוט אך משמעותי: הוא אומר – את יכולה לקחת על עצמך אתגר, אבל את לא תצטרכי להתמודד איתו לבד. 

כשבינגו נרדמת היא חולמת שהיא מרחפת בחלל, ומגיעה מתוך שינה למיטת ההורים. שם היא חולמת שהיא מתרוצצת על כוכבי הלכת השונים, תוך שבמציאות היא בועטת בכל מי שסביבה. בעולם האמיתי אמא של בינגו ערה חצי לילה, מנחמת ומרגיעה; ומסייעת לבתה להצליח במשימה: להתעורר בבוקר במיטה שלה, כמו ילדה גדולה, לאחר שחזרה אליה מתוך שינה. בסוף הפרק בולט עד כמה מרכיב ה”ברשותי” נטוע בתודעה, או למעשה בתת-מודע, של בינגו: גם כשהיא לא רואה אותה, בחלום של בינגו אמא שלה היא השמש, שמחממת אותה כשקר לה (ובמציאות – מכסה אותה בשמיכה שנפלה) ושמזכירה לה שהיא לא לבד. בזכות הסיוע של המשפחה “מאחורי הקלעים”, בינגו גם תתעורר עם תחושת מסוגלות. היא הצליחה! היא ישנה במיטה שלה כל הלילה! כך תחשוב, ותתעצם בה תחושת ההצלחה – מרכיב ה”בכוחי”, שבסופו של דבר ישפיע על התפיסה שלה את עצמה כבעלת אמצעים – מרכיב ה”אני”.

העובדה שמרכיב ה”ברשותי” חוזר בכל כך הרבה מהפרקים העוסקים בחוסן נפשי תואם את המודל של גרוטברג, לפיו אבן הפינה של חוסן נפשי היא רשת תמיכה חיצונית: הורים שאוהבים אותנו, מאמינים בנו ונותנים לנו תחושה שאנחנו יכולים לטעות, להיכשל ולמעוד ובכל זאת הם יהיו שם להכווין אותנו. כשהם שם אנחנו יכולים ללמוד גם את מה ש”ביכולתי” ולפתח תפיסת “אני” חיובית. אחרי צפייה ביותר משבעים פרקים בהם הגורות נעזרות בהוריהן, לא מן הנמנע שהצופים הצעירים ירצו להתנסות בעצמם בהתנהגות כזאת – וינסו לאמץ לעצמם מנהג של פנייה למבוגר אחראי ותומך.

“אני תמיד כאן אם תצטרכי אותי” – הפרק “הולכים לישון”:

ניסית את נביחת הילדה הגדולה שלך?

עוד מצאו החוקרים שב-63 פרקים מוצגים גם כלים לפיתוח מרכיב ה”ביכולתי”. דוגמה יפה לכך מוצגת בפרק “כדור יוגה”. בינגו בוכה מתחת לספסל כי היא מרגישה שאבא שלה לא משחק איתה בעדינות מספקת כשהוא משתולל איתה ועם בלואי. כשאמא שלה מוצאת אותה היא שואלת – ניסית לנבוח עליו כשלא נעים לך? הן עובדות על הנביחה, ועולות למעלה לדבר עם אבא על מה שמפריע לה: “לפעמים אתה משחק איתי חזק מדיי” היא אומרת. בעזרת אימה, בינגו מבהירה לאביה שהיא לא רוצה שהוא יפסיק לשחק איתה, ומתחייבת להתאמן על “נביחת הילדה הגדולה” שלה, באמצעותה תבטא טוב יותר את מה שהיא מרגישה. 

לא חסרות דוגמאות, והמסר ברור: בלואי מציעה כלים לצופיה – בין אם אתה אבא שרוצה לעודד את הילד “לנבוח” בקול כשלא נעים לו; או ילד שרוצה להגיד לאמא שלו שמשהו מפריע לו. כבר מאז שנות ה-60 מחקרים מדווחים שהתכנים שמשודרים בטלויזיה ובמשחקי מחשב משפיעים על ההתנהגות של ילדים ונוער; וביותר מדי מקרים מדובר בחשיפה לתכנים אלימים. אבל במקרה של בלואי, החשיפה יכולה לעודד התנהגויות וצורת חשיבה מעצימה.

ומה לגבי החוקרים? האם חוסן הנפשי הגיע גם לפתחם אחרי 17.5 שעות צפייה בבלואי? לפי קלי, נשמע שכן. בהודעה לעיתונות היא מספרת: “כשהייתי מוצפת רגשית מעומס המשימות בלימודים, בהתמחות ובעבודה, חשבתי על הצ’ק ליסט של אמא של בלואי בפרק ‘המופע’: תזילי דמעה. אחר כך – הרימי את עצמך, תנערי את האבק, תמשיכי הלאה! המופע חייב להמשיך!”