האם אתם באמת יודעים מה הכלב שלכם מרגיש?

אם חשבתם שהכלב מפחד בגיף שבו הוא מול שואב אבק, ושמח כשהוא רואה את הרצועה שמבטיחה טיול – אתם לא לבד. במחקר שהתפרסם לאחרונה, מאות נבדקים שראו גרסאות ארוכות יותר של הסרטונים הללו חשבו בדיוק כך. אבל אם תסתכלו היטב, בוודאי תשימו לב שהכלב מתנהג בצורה דומה מאוד בשני הגיפים – זהה, למעשה, שכן הם נחתכו מאותו סרטון. על ידי טריקים של עריכה, הראו החוקרים שאנשים מתקשים לקרוא את שפת הגוף או הבעת הפנים של כלבים, ומסתמכים במקום זאת על סמנים חיצוניים, כמו שואב האבק או הרצועה. 

“כתם עיוור מסביב לכלב עצמו”

הרעיון למחקר עלה במוחה של הולי מולינארו (Molinaro) מאוניברסיטת אריזונה סטייט בזמן מגפת הקורונה, כשכמו כולנו ערכה פגישות בזום. התוכנה מאפשרת למשתמשים לטשטש את הרקע של הדובר, ולהשאיר רק אותו בפוקוס. מולינארו הבינה שתוכל להשתמש בשיטה דומה כדי להפריד בין הרקע של הכלב, כולל הסיבות שהובילו להתנהגות שלו, לכלב עצמו.

בזמן ביקור אצל הוריה, מולינארו צילמה את הכלב שלהם, אוליבר, מגיב לגירויים שונים. חלקם נועדו להפיק תגובות חיוביות, למשל כאשר אביה של מולינארו נתן לכלב צעצוע, שיחק איתו, שיבח אותו או הראה לו את הרצועה, סימן שהם עומדים לצאת לטיול. אחרים הובילו לתגובות שליליות: הבעלים נזף בכלב, קירב אליו את שואב האבק, שמפחיד כלבים רבים, או סרט מדידה, שלא ידוע במיוחד כחפץ שכלבים שונאים, אבל נראה שלאוליבר יש משהו נגדו. 

בניסוי הראשון, מולינארו והמנחה שלה לדוקטורט, קלייב וין (Wynne), הראו לכמה מאות סטודנטים את הסרטונים של אוליבר. חלק מהסרטונים הוצגו יחד עם הרקע – שכולל את הבעלים מציג גירוי חיובי או שלילי – וחלק בלעדיו. הם ביקשו מהסטודנטים להגיד אם הרגשות שמרגיש הכלב בסרטון הם חיוביים או שליליים. כשהרקע נכלל בסרטון, הנבדקים לא התקשו להבדיל בין התרחישים השליליים והחיוביים, אך כשהוא הוסר, הם לא הבדילו ביניהם כלל.

בחלק השני של המחקר השתמשו החוקרים בסרטונים כמו אלו שמהם הגיפים נלקחו: הם חתכו את הכלב ואת הבעלים, וציוותו אותם יחדיו. בחלק מהסרטונים הפעולה של הבעלים צוותה עם התגובה של הכלב לאותה פעולה, ולפעמים עם תגובה אחרת – למשל, שואב אבק עם הכלב כשהוא מגיב לרצועה. בכל הסרטונים שנראתה בהם סיטואציה חיובית, הנבדקים הסיקו שהתנהגות הכלב חיובית, גם אם היא נלקחה בעצם מסיטואציה שלילית.

“אין שום ראיה לכך שאנשים בכלל רואים את הכלב”, אמר וין בריאיון לניו-יורק טיימס. “זה כאילו יש להם מין כתם עיוור גדול מסביב לכלב עצמו”.

ממצאים מפתיעים

“אנשים לא מסתכלים על מה הכלב עושה, במקום זה הם מסתכלים על הסיטואציה שהכלב נמצא בה ומבססים את התגובה הרגשית שלהם עליה”, הוסיפה מולינארו בהודעה לעיתונות. “אתה רואה כלב מקבל חטיף, אתה מניח שהוא מרגיש טוב. אתה רואה כלב שצועקים עליו, אתה מניח שהוא מרגיש רע. להנחות האלו אין שום קשר להתנהגות של הכלב או לרמזים רגשיים שהוא נותן, וזה ממש מפתיע”. 

הממצאים אכן מפתיעים, שכן אנשים רבים – בוודאי בעלי כלבים – סבורים שהם מסוגלים להבין היטב את חבריהם ההולכים על ארבע, ולדעת מה הם מרגישים. גם חוקרים טענו במחקרים קודמים שבני אדם יכולים להסיק מה כלב מרגיש לפי הבעות הפנים והמבט בעיניים. ויכול להיות שהם צודקים – ייתכן שבהתמקדות על הפנים בלבד, ובלי כל סוג של גורם חיצוני שיכול להטעות את הנבדקים, הם ישיגו תוצאות טובות יותר.

החוקרים מציינים גם את המגבלות של המחקר, ביניהן את העובדה שהוא התבסס על כלב אחד בלבד, ושהתרחישים השליליים שהוצגו בו לא היו חמורים במיוחד. אם הנבדקים היו רואים את הכלב כשהוא במצב של חרדה קשה, למשל, ולא סתם נבהל קצת משואב האבק, ייתכן שהם היו מזהים את התגובה שלו ללא קשר למה שמתרחש ברקע. אבל כמובן, מולינארו לא רצתה לגרום לאוליבר מצוקה חמורה, שעלולה להזיק לו. 

למרות המגבלות, מהמחקר עולה בבירור שאנחנו מסתמכים על גורמים חיצוניים הרבה יותר ממה שנדמה לנו, כשאנחנו מנסים להעריך כיצד הכלבים שלנו מרגישים. וין אמר לניו-יורק טיימס שהוא לוקח את מסקנות המחקר ללב, גם בחייו האישיים. לאחרונה הוא אימץ כלבת גרייהאונד, שהייתה בעברה כלבת מרוץ. “אני לוקח את זה כפרויקט, ללמוד איך היא מביעה את עצמה”, אמר. “כי אם אני אדע מה גורם לה להיות שמחה או עצובה, אני אוכל לדאוג שתהיה לה יותר שמחה בחיים”.