פרידה מהחוקרת שחשפה את אורחות חייהם של השימפנזים, שינתה את הדרך שבה מדענים חוקרים התנהגות בעלי חיים, והפכה לאחת הדמויות המוכרות והמשפיעות ביותר בתחום ההגנה על הסביבה
ביום רביעי, האחד באוקטובר, הלכה לעולמה ד”ר ג’יין גודול, החוקרת שפתחה עבורנו את הדלת להבין טוב יותר את השימפנזים, ודרכם אולי גם את עצמנו. היא משאירה אחריה מורשת עשירה של מחקר ופעילות למען הסביבה.
גודול החלה את הקריירה המחקרית שלה ללא השכלה אקדמית, אבל עם הרבה סקרנות, סבלנות, ואמפתיה. ב-1960 היא עקבה אחרי קבוצת שימפנזים בטנזניה והרגילה אותם אט אט לנוכחותה, עד שנתנו לה להתקרב ולצפות בהם מקרוב. כך הצליחה, לאחר חמישה חודשים של תצפיות יומיומיות, לראות משהו שאף אחד לפניה לא ראה: שימפנזה מכניס גבעול דק לתוך קן טרמיטים, ומשתמש בו כדי “לדוג” את החרקים הקטנים ולאכול אותם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה בעל חיים בטבע תועד משתמש בכלים.
“היה לי קשה להאמין למראה עיני”, סיפרה בראיון ל”גרדיאן” ב-2010, חמישים שנה לאחר מכן. “באותו זמן, התפיסה הייתה שבני אדם, ורק בני אדם, ייצרו כלים והשתמשו בהם. לימדו אותי בבית ספר שההגדרה הטובה ביותר לאדם הייתה עושה-כלים – ובכל זאת, ראיתי מולי שימפנזה עושה-כלים בפעולה. אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול”.
גודול מספרת על הפעם הראשונה בה ראתה שימפנזה משתמש בכלים:
בעקבות התגלית הזו קיבלה גודול מענק מחקר מנשיונל ג’יאוגרפיק, ויכלה להמשיך ולחקור את השימפנזים. היא התפרסמה כשכתב העת פרסם כתבה גדולה עליה, בצירוף תמונות, ב-1963, ועוד יותר ב-1965, כשהסרט “מיס גודול והשימפנזים הפראיים” שודר בטלוויזיה האמריקאית. הציבור אהב את השילוב של הבחורה הבריטית הבלונדינית והיפה עם הטבע האפריקאי הפראי, אבל היו גם כאלו שחשבו שדמות כזו לא יכולה להיות חוקרת רצינית.
“התחילו לצאת מאמרים שבהם נכתב, ‘ג’יין גודול מוכרת רק כי היא על השער של נשיונל ג’יאוגרפיק. והיא על השער של נשיונל גיאוגרפיק רק כי יש לה רגליים יפות’”, אמרה לניו-יורק טיימס. “ואני, מה אני רציתי? אני רציתי לחזור לשימפנזים ולהמשיך ללמוד עליהם. אז אם הרגליים שלי אפשרו לי את זה – תודה רגליים”.
לרבים באקדמיה היו בעיות נוספות עם החוקרת הצעירה. היא עשתה דברים בדרך שונה: בין השאר, היא התייחסה למושאי המחקר שלה בתור פרטים עם אישיות ורגשות, וגם נתנה להם שמות, במקום מספרים כמו שהיה נהוג אז. בסופו של דבר הגישה של גודול ניצחה: כיום חוקרי התנהגות נותנים דרך קבע שמות לבעלי החיים עליהם הם צופים, ואיש כבר אינו מטיל ספק בכך שלחיות שונות, גם מאותו מין, יש מאפייני אישיות שונים. המחנה הקטן שהקימה בטנזניה הפך עם השנים לתחנת מחקר גדולה, ודורות של חוקרים ממשיכים לבצע תצפיות על צאצאי השימפנזים של גודול.
“אני רציתי לחזור לשימפנזים ולהמשיך ללמוד עליהם”. גודול עם שימפנזה | AP0025-8
מחוקרת לאקטיביסטית
גודול נהגה לומר שהיא מדברת בשמם של מי שאין להם קול. עם השנים היא העבירה בהדרגה את מרכז העשייה שלה ממחקר לאקטיביזם, והפכה לאחת הדוברות החשובות ביותר לשימור הסביבה והגנה על בעלי חיים, בראש ובראשונה, כמובן, שימפנזים. ב-1977 הקימה את מכון ג’יין גודול, ארגון ללא כוונות רווח שמפעיל שורה של פרויקטים, ממקלטים לשימפנזים שניצודו ונמכרו כחיות מחמד, דרך מלחמה בסחר בחיות בר ועד לתכניות לשיפור חייהן של קהילות מקומיות באפריקה. בתוכנית חינוכית שנקראת Roots and Shoots (“שורשים וענפים”) משתתפים כ-150 אלף ילדים ובני נוער מרחבי העולם, שלוקחים חלק בפרויקטים מקומיים לשמירת טבע ולקידום הקהילה.
היא פרסמה 16 ספרים למבוגרים ועוד 11 ספרי ילדים, הרצתה כמעט ללא הפסקה, והופיעה בסרטים תיעודיים ובתכניות טלוויזיה רבות. באפריל 2024 היא חגגה יום הולדת 90, כשהיא ממשיכה ליסוע ברחבי העולם ולדבר בשמם של בעלי החיים.
“את מבינה כשאת מגיעה לגיל 90, שאני לא יודעת מתי הסוף יגיע, אבל אני בברור הרבה יותר קרובה אליו משהייתי בגיל 70”, אמרה אז. “אבל אם את מרגישה שיש לך משימה, לנסות ולגרום לעוד אנשים להבין שאנחנו צריכים לפעול, ושהפעולות שלהם יכולות להשפיע ולשנות. במקום להאט, מה אני יכולה לעשות אם לא להגביר את המהירות?”
למרות אי-הבנות רבות הקשורות אליה, הרצאתו ההיסטורית של לורד קלווין לפני 125 שנה אכן הצביעה על שני נושאים ששינו בתוך שנים ספורות את הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותה
2 אוקטובר 2025 
3 דקות 
