החוקר שהסתכל מסביב לסרטן

בגיל 91, שבע ימים ומעשים, הלך לעולמו ביום שני השבוע פרופ’ יצחק (איציק) וִיץ, שרבים ראו בו את אבי חקר המיקרו-סביבה הסרטנית. במשך שישים שנה של עשייה מדעית הוא כיהן בין השאר כסגן נשיא אוניברסיטת תל אביב וכדקאן הפקולטה למדעי החיים, וצבר שורה ארוכה של פרסים בינלאומיים. מעל לכל הוא ייזכר כאיש העולם הגדול וכמורה לחיים, שהעניק השראה לרבים, ביניהם כותב מילים אלה. “הוא היה מדען וחלוץ בחקר המיקרו-סביבה. תשוקתו למדע, הסקרנות והחיונית שלו לחיים ולידע נשזרו בדמותו המרשימה”, ספד לו סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב דן פאר.

על חוט השערה

ויץ נולד ב-7 בנובמבר 1934 בווינה, בירת אוסטריה. הוא היה בנם היחיד של עורך הדין צבי הרמן ויץ ורעייתו פרידה, שהעניקו לו את השם פטר הרברט. כשהיה כבן ארבע סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ומשפחת ויץ היהודית מצאה את עצמה בשלטונו העריץ של המשטר האנטישמי. רק כעבור כשנה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלו פטר והוריו לארץ ישראל. האב התקשה להתאקלם במולדת החדשה, ונאלץ לזנוח את מקצועו ולעבוד בארץ כרוכל.

משפחת ויץ התיישבה בשכונת כרם אברהם במרכז ירושלים. בארץ קיבל פטר את השם העברי יצחק, שהפך עד מהרה לאיציק. הוא התחנך בבית הספר היסודי תחכמוני והמשיך משם לתיכון בית הכרם, ששינה מאז את שמו לתיכון שליד האוניברסיטה (ליד”ה). ויץ לא היה היחיד מכיתתו שהמשיך לקריירה אקדמית מפוארת. למדו איתו גם הפילוסוף עדי צמח, ההמטולוג אליעזר רחמילביץ וחוקר הספרות מנחם ברינקר. חברתם לכיתה דרורה חבקין הפכה לימים לזמרת.

ב-1952 התגייס ויץ לצה”ל ושירת כקצין בחיל השריון. כעבור שנתיים זכה לקיצור שירות לרגל תחילת לימודיו, ובמבצע קדש כבר שירת במילואים בחיל הרפואה. את לימודיו באוניברסיטה העברית עשה במסלול ישיר לתואר שני במיקרוביולוגיה, ביוכימיה ופרזיטולוגיה (חקר הטפילים), והשלים אותו ב-1959.

באותה שנה נשא ויץ לאישה את חוה לבית שניידוביץ, ילידת הארץ. השניים הכירו בזכות כלב – ומאז ועד היום בני משפחת ויץ לדורותיה מגדלים באהבה בעלי חיים, ובמיוחד כלבים.

המנחה של ויץ במהלך לימודיו הייתה מרי (מרים) פיקובסקי, שהשפיעה מאוד על בחירת הקריירה שלו. היא ובעלה אמיל היו לחברים קרובים של משפחת ויץ, והקשר החם בין המשפחות נשמר למשך כל חייהם.

החֶלְקָה הקטנה של הגידול

ויץ המשיך ללימודי תואר שלישי באימונולוגיה ובחקר הסרטן בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. במהלך הדוקטורט הוא קיבל מלגת לימודים במכון לואי פסטר בפריז ולמד שם שם בהנחיית פרופ’ פייר גראבר (Grabar), שאביו נודע כתובע בעלילת הדם “משפט בייליס”. רעייתו חוה נסעה איתו לצרפת, ואחרי שובם לישראל נולדו בהפרש של שנה שני ילדיהם, מרית ועודד.

ב-1965 הגיש ויץ את עבודת הדוקטורט שלו, בהנחיית פרופ’ ג’ק גרוס, בנושא אנטיגנים הקשורים בקרצינומה של בלוטת החלב בעכברים. מיד לאחר מכן יצא לניו יורק להשתלמות פוסט-דוקטורט במכון רוזוול פארק לחקר הסרטן במדינת ניו יורק. ישראלים רבים שביקרו באזור התארחו בבית משפחת ויץ, ביניהם הרמטכ”ל לעתיד דוד (דדו) אלעזר. 

בעבודתו המשותפת עם המנחה שלו במכון, דיוויד פרסמן (Pressman), הראו השניים שהתגובה החיסונית האנטי-סרטנית של כיס המרה מתרחשת בתוך החלקה הקטנה המקיפה את הגידול הסרטני, שנקראת כיום “המיקרו-סביבה הסרטנית”. עד אז מרבית המחקרים שעסקו בתגובות חיסוניות לגידולים סרטניים התבססו על נוגדנים מנסיוב הדם (סרום) או על תאים רחוקים של מערכת הלימפה. המחקר הזה סיפק ראיה חותכת לכך שהכלים העיקריים של הגוף שיכולים להילחם בסרטן הם אלה שנמצאים בתוך מסת הגידול עצמה.

ב-1968 חזרה משפחת ויץ לישראל, ויצחק הוזמן להצטרף למכון ויצמן למדע. אך הזמנה נוספת שקיבל מאוניברסיטת תל אביב, שביקשה להרחיב את עיסוקה בתחום חקר הסרטן, הכריעה את הכף. ויץ הקים קבוצת מחקר במכון למדעי הטבע ששכן אז באבו-כביר; מקץ שנים אחדות, כשכבר עמד בראש המחלקה למיקרוביולוגיה, עברו המעבדה שלו והמחלקה כולה לקמפוס האוניברסיטה ברמת אביב.

מהשוליים למרכז

מאז והלאה הקדיש ויץ את חייו לחקר המיקרו-סביבה הסרטנית ותפקידה ביצירת הגרורה ובהתפתחותה. בתחילת הדרך התחום הזה עדיין נחשב שולי למדי, הרחק מהנושאים שבהם התמקד אז רוב המחקר המדעי בחקר מערכת החיסון והסרטן. עם השנים, בהנהגת ויץ, התקדם המחקר בתחום למרכז הבמה ובישר תמורות קליניות רבות שחלו בעשורים האחרונים בטיפול במחלות הסרטן.

דוגמה בולטת למקום המרכזי שתופסת כיום המיקרו-סביבה הסרטנית היא פריחת האימונותרפיה. מדובר בשורה של טכניקות לטיפול בסרטן שמתמקדים בהפעלה או שינוי של התגובה החיסונית של הגוף נגד הגידול. במחקריו של ויץ בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 התברר כי כדי שמערכות ההגנה של הגוף יוכלו להילחם ביעילות נגד הגידול, עליהן להימצא קרוב מאוד לתאי הסרטן עצמם, בתוך המיקרו-סביבה. אי אפשר לעשות אימונותרפיה יעילה בשלט-רחוק. 

כיוון חשוב נוסף הוא הטיווח (targeting) של תאי המיקרו-סביבה. במאמריו מהשנים האחרונות הראה ויץ כי אסטרוציטים ותאי מיקרוגְלִיה – שני סוגים של תאים התומכים בתאי העצב במוח ובחוט השדרה – מעבירים לתאי סרטן העור (מלנומה) אותות שמקדמים את התפתחותן של גרורות סרטניות במוח. כמה וכמה צוותי מחקר כבר משתמשים בתאים כאלה לפיתוח טיפולים נגד גרורות במוח, או שואפים לעשות את זה.

עוד כיוון מחקרי וטיפולי הוא טיווח הקולטן CCR4, המצוי על הדופן של תאים מסוימים של מערכת החיסון ומשחק תפקיד בהתפתחות סרטן. ויץ הראה שהקולטן מעורב מאוד בהתפתחות גרורות של תאי סרטן העור מלנומה. נוגדן שמנטרל את הקולטן, בשם מוגמוליזומאב (Mogamulizumab) אושר לטיפול בסוגים מסוימים של לוקמיה (סרטן הדם) ולימפומה (סרטן הלימפה). ויץ גם יזם ניסויים פרה-קליניים לבדיקת השימוש בנוגדן לטיפול בגרורות של מלנומה במוח.

כיוון טיפולי רביעי נוגע לשרשרת בטא-המוגלובין (HBB). השרשרת זו מכילה רעלנים שהוכיחו את יעילותם במלחמה נגד תאים גרורתיים. על כן נראה שיש לה פוטנציאל לשמש תרופה אנטי-סרטנית בעתיד.

חוקר ותיק, רעיונות חדשים

“כשפגשתי את ויץ הוא כבר היה חוקר ותיק”, סיפר לאתר מכון דוידסון פרופ’ עידו וולף, ראש המערך האונקולוגי בבית החולים איכילוב וראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. “למעשה את הדוקטורט שלו הוא סיים עוד לפני שנולדתי. ועדיין, הוא שפע רעיונות חדשניים, צעירים ופורצי דרך. ויץ ידע להסתכל על הסרטן מזווית אחרת, מקורית תמיד. המעבדה שלנו עוסקת בנושא שנחשב כיום חדשני ופורץ דרך – איך זה שתאי הסרטן יוצרים גרורות דווקא במעיים או בריאות. אבל ויץ דיבר איתי על זה עוד לפני עשרים שנה. מרשימה לא פחות הסקרנות הבלתי נגמרת שלו והתפיסה ששמה את המחקר מעל הכול. לא הפוליטיקה של המחקר, לא האדמיניסטרציה או התפקידים. באמת המחקר עצמו. זה ממש בער בו. כהמשך ישיר לתשוקה הזאת למחקר הוא הכשיר דורות של מדענים חוקרים ותרם תרומה משמעותית במיוחד לחקר הסרטן בישראל”.

בשנת 1973 נסעו ויץ ומשפחתו לשבתון במכון קרולינסקה בשטוקהולם, שם עבד עם שניים מגדולי חוקרי הסרטן במאה העשרים: בני הזוג אווה וג’ורג’ קליין (Klein). משם המשיכה המשפחה לשבתון שני בסן פרנסיסקו, ושהו שם גם במהלך מלחמת יום כיפור. חמש שנים לאחר מכן יצאה המשפחה לבת’סדה שבמרילנד, שם עבד ויץ במכון הלאומי לחקר הסרטן (NCI).

ב-1979 מונה לדקאן הפקולטה למדעי החיים של אוניברסיטת תל אביב, וכיהן בתפקיד הזה כחמש שנים. בתקופה הזו הוא גייס לפקולטה כמה חוקרים בולטים, כגון הווירולוג יונתן (ג’וני) גרשוני והגנטיקאית מייה הורוביץ. בתום כהונתו הוא מונה לסגן נשיא האוניברסיטה למחקר ופיתוח. במקביל כיהן כיושב ראש חברת רמות, העוסקת במסחור טכנולוגיות שפותחו במעבדות האוניברסיטה.

גם בשנים הבאות המשיך ויץ לחבוש את הכובע הציבורי והניהולי. הוא כיהן כנשיא האגודה הישראלית לאימונולוגיה, ייסד את המחלקה לחקר התא ואימונולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראשה, היה ראש המרכז לביולוגיה של הסרטן וראש מכון אלה קודש לחקר התפתחות הסרטן ומניעתו. בנוסף היה חבר באגודות לחקר הסרטן בארץ ובעולם וייעץ לגופים העוסקים בחקר הסרטן. הוא גם שימש יועץ לפרס דן דוד, המוענק עבור מחקרים חדשניים ופורצי דרך, והיה חבר בהנהלת קרנות המחקר גרמניה-ישראל (GIF) וצרפת-ישראל.

בשיחה עם אתר מכון דוידסון ציין חתן פרס ישראל לחקר הביוכימיה, פרופ’ משה אורן ממכון ויצמן, “איציק היה מדען פורץ דרך שהכיר בחשיבותה המרכזית של המיקרו-סביבה שנים רבות לפני שהקהילה העולמית של חוקרי הסרטן הבינה את זה. הוא היה גם מורה מרתק, שהייתה לי הזכות להיות בין תלמידיו בתחילת דרכי. אי אפשר היה שלא להידבק בהתלהבותו הסוחפת. במותו איבדנו חוקר ומורה דגול, אך מורשתו תישאר איתנו”.

“הגידול עטוף בחולה”

באמצע שנות התשעים השקיע ויץ מאמצים רבים לשכנע את עמיתיו בקהילת חוקרי הסרטן שהמיקרו-סביבה הסרטנית היא “שחקן הציר” של היווצרות הגידול והתפתחותו. על כן, טען, הטיפול בתאים ובמולקולות של הסביבה הזאת חייב להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול בגידול. אי אפשר להתרכז רק בתאי הסרטן עצמם, בלי לקחת בחשבון את התנאים שבהם הם פועלים. 

מתוך הצורך בפיתוח גישה רב-תחומית לחקר המיקרו-סביבה הסרטנית, ומתחושת שליחות למען קידום הידע בתחום המתפתח הזה, גיבש סביבו ויץ את האגודה הבינלאומית לחקר המיקרו-סביבה הסרטנית, והיה נשיאה הראשון במשך כ-12 שנים. את פירות מאמציו אנו רואים כעת, בשעה ששורה של גישות יעילות לטיפול בחולי סרטן, ובהן גם האימונותרפיה, מוכיחות הלכה למעשה את הרציונל הטמון ברעיונותיו.

ויץ נהג לומר כי “הסרטן לא נמצא בוואקום”, והרבה לצטט את טענתו של חוקר אחר שאמר כי “הגידול עטוף בחולה”. מכוח התובנה הזאת, ברור כי החולה ומערכות הגוף שלו ממלאים תפקיד משמעותי ביכולת שיש לגידול הסרטני להתפתח. על כן הוא הביע תקווה, שאכן התממשה ברבות הזמן, שרופאים יוכלו להתאים לחולה טיפול ממוקד שמותאם לגידול הספציפי שלו.

בהרצאותיו חזרה שוב ושוב השאלה “קוו ואדיס” (Quo Vadis), הלקוחה מהברית החדשה ומשמעותה היא “אנה אלך”, או ליתר דיוק, “אנה נלך”. הוא התכוון בכך שעלינו לזנוח את הגישה הרדוקציוניסטית בחקר הסרטן, שמתמקדת בתא הסרטני כיחידה עצמאית – ולהמיר אותה בראייה הוליסטית שרואה בתא חלק מסביבה שלמה הכוללת כלי דם, תאים של מערכת החיסון ומנגנוני חילוף חומרים. בשנים האחרונות אף תמך בשימוש בבינה מלאכותית לשם כך. 

“המיקרו-סביבה הסרטנית היא ‘מילייה’ מורכב, דינמי ומשתנה-תמידית”, אמר ויץ. “ראשית, הגידול והמיקרו-סביבה שלו משתנים יחד ככל שהגידול מתפתח. שנית, היא [המיקרו-סביבה; י”ב] מתנהלת כמעין יין-יאנג. בראשיתה, בכוחה לדכא התבטאות גֵנים שלילית, ובאחריתה היא תורמת להתבטאות הגֵנים הזו. שלישית, המיקרו-סביבה של הגידול העיקרי, וזו של אזורי הגרורה, נבדלות זו מזו. ורביעית, ישנם יחסים דו-כיווניים בין הגידול למיקרו-סביבה שלו, שבהם שני הצדדים מושפעים. כל אלה הם חלקים של הרציונל לחקור את המיקרו-סביבה”.  

מולדת ישנה ומולדת חדשה

ב-2018 סגרו ויץ ובני משפחתו מעגל חשוב, כשבטקס מרגש העניק לו נשיא אוסטריה אלכסנדר ון-דר בלן (Van der Bellen) תואר ד”ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת וינה, באירוע לציון שמונים שנה לאנשלוס – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. בנאומו באירוע אמר ויץ, “מוזיקה, אמנות, ספרות וצורות רבות נוספות של ההבעה האנושית, יש להן יכולת לגשר בין עמים, לאומים, קהילות ודתות. מדע עושה את אותו דבר בדיוק. אנו המדענים משתמשים באותה שפה ובאותה טכנולוגיה, מפרסמים באותם כתבי עת ושואפים להגשים את אותה מטרה – לחקור את הלא נודע. יש לנו עמיתים וחברים מכל רחבי העולם, ואנו יוצרים בינינו גשרים וקשרים”. 

בריאיון שהעניק לתאגיד השידור האוסטרי פנה ויץ לצופים הצעירים ואמר, “היו אנשים” (Sei ein Mensch). היה זה מסר שהדהד את ילדותו המוקדמת בצל משטר שונא-אדם, במדינה שלמרות רגשותיו הטעונים כלפיה על מה שעוללה לו, להוריו ולעמו, הוא קרא לה “מולדתי השנייה” וקיים קשרי מחקר וידידות פוריים עם מדענים אוסטרים.

גם אחרי שיצא לגמלאות בשנת 2003, המשיך ויץ להוביל את קבוצת המחקר שלו, שקיבלה חלק משמעותי מתקציבה מקרן חקר הסרטן על שם מרים ושלדון אדלסון. את המעבדה ניהלו תלמידותיו לשעבר אורית שגיא-אסיף וסיון יזרעאלי-בינו, שוויץ נהג לכנות אותן בחיבה “יד ימין ויד שמאל שלי”.

במהלך השנים הכשיר ויץ דורות של חוקרים. בין הבולטים שבהם נמצאים חוקרת סרטן השד עדית בן-ברוך, ויונה קיסרי, העוסק כיום ביישומי רדיותרפיה ומייסד חברת “אלפא טאו” יחד עם הפיזיקאי המנוח יצחק קלזון. תלמידתו הראשונה ושותפתו למחקר במשך שנים רבות, מאיה רן, הלכה לעולמה לפני יותר מעשר שנים.

עד גיל 90 הוסיף ויץ להגיע לאוניברסיטה שלוש פעמים בשבוע, והמשיך לחנוך בהנאה וברצון דורות נוספים של חוקרים וסטודנטים. ב-2023 היה לחוקר הישראלי הראשון שזכה בפרס סנט-גיורגי היוקרתי. לסטודנטים, שנהנו להאזין לסיפוריו על ראשית ימי אוניברסיטת תל אביב והמחקר בה, הוא המליץ לבחור תחום מחקר שיהיה קרוב למיינסטרים המדעי – אך עדיין מספיק רחוק ממנו כדי שהתחרות וההישגיות לא יאפילו על היצירתיות ועל חירות המחשבה.

לכל רעיו ומכריו, שאולי יהיה הכי מתאים לקרוא להם “המיקרו-סביבה”, בלטו לא רק חוכמתו וניסיונו, אלא גם קפדנותו היקית על הפרטים הקטנים, על תכנון יסודי וביצועי יסודי לא פחות של מחקריו, וגם על הכבוד והפרגון לעמיתיו. בעשורים המתקדמים לחייו נפרד ויץ מרעייתו חוה וחי בנס ציונה עם בת זוגו סמדר פישר, והשניים נהנו מטיולים בעולם, תרבות איכותית, יצירות אמנות ואוכל טוב. בלכתו, איבדה האקדמיה הישראלית את אחד מטובי בניה.