האסטרונאוט שלא זכה לנחות על הירח

האסטרונאוט האמריקאי ג’ים לאבל (Lovell), הלך לעולמו בגיל 97. לאבל טס לחלל ארבע פעמים, במשימות היסטוריות ופורצות דרך. הוא היה אחד משלושה בני אדם שטסו פעמיים לירח, והיחיד משלושתם שלא זכה לנחות עליו. לאבל השתתף במשימת אפולו 8, הפעם הראשונה שבה טסה חללית מאוישת סביב הירח, ופיקד על משימת אפולו 13, שכמעט הסתיימה באסון כשבחללית אירע פיצוץ בדרך לירח. 

“אנו גאים מאוד בחיים המדהימים שהיו לו ובהישגיו בקריירה, בראשם מנהיגותו האגדית בעידן החלוצי של טיסות חלל מאוישות”, נאמר בהודעה שפרסמה משפחתו. “אבל לכולנו הוא היה אבא, סבא, והמנהיג של המשפחה. חשוב מכך, הוא היה הגיבור שלנו. נתגעגע לאופטימיות הבלתי מתערערת שלו, לחוש ההומור, ולדרך שבה הוא גרם לכל אחד מאיתנו לחוש שאנו יכולים לעשות את הבלתי אפשרי. הוא באמת היה יחיד במינו”. 

“נאס”א שולחת את תנחומיה למשפחתו של קפטן ג’ים לאבל, שחייו ועבודתו העניקו השראה למיליוני בני אדם במשך עשורים”, כתב ממלא מקום ראש נאס”א, שון דאפי (Duffy). “דמותו של ג’ים ואומץ ליבו סייעו לנו להגיע לירח והפכו אסון פוטנציאלי להצלחה שלמדנו ממנה רבות. אנו מתאבלים על מותו גם בעודנו חוגגים את הישגיו”.

בזכות המילגה

ג’יימס ארתור לאבל נולד בקלינבלנד שבאוהיו ב-25 במארס 1928. כשהיה בן חמש נהרג אביו בתאונת דרכים, ואמו, בלאנש, גידלה אותו לבדה. לאחר נדודים הם השתקעו במילווקי שבמדינת ויסקונסין, שם סיים לאבל את לימודי התיכון. הוא היה תלמיד מצטיין, חניך בולט בתנועת הצופים, ומגיל צעיר התעניין בטילים ובנה דגמי מטוסים. כשהיה בן 16 בנה ושיגר טיל באורך של מטר, שהונע בין השאר באבק שריפה – לאחר שהצליח לרתום למיזם את אחד ממוריו ולהשיג את החומרים. הטיל התפוצץ בגובה 25 מטרים בערך – למרבה המזל. אם זה היה קורה על הקרקע או בגובה נמוך יותר, לאבל היה נהרג.  

לאבל למד הנדסה באוניברסיטת ויסקונסין בעזרת מלגה של הצי האמריקאי, וסיפר לימים כי בלי התוכנית הזו, שנועדה להכשיר טייסים תמורת הנחה בשכר הלימוד, לא היה לו שום סיכוי כלכלי לרכוש השכלה גבוהה. כדי להשלים הכנסה הוא עבד כשוטף כלים ומלצר במסעדה, ובמשרה נוספת טיפל בחיות מעבדה באוניברסיטה, זאת לצד חברות בנבחרת הפוטבול האוניברסיטאית. אחרי שנתיים באוניברסיטה החל את השלב המוקדם של קורס הטיס של הצי. ואולם, באותה תקופה היו קיצוצים בתקציב התוכנית, ורבים מהסטודנטים חששו כי לא יוסמכו לטוס בסופו של דבר. כדי לשפר את סיכוייו נרשם לאבל לאקדמיה של הצי האמריקאי באנאפוליס, ושם סיים את לימודי ההנדסה ב-1952. בעבודת הגמר שלו חזר לתחביב הישן, ועסק בדלק לטילים. ההחלטה לעבור לאנאפוליס הצילה כנראה את חייו, משום שרבים מחבריו לספסל הלימודים בוויסקונסין נשלחו למלחמת קוריאה, ולא כולם חזרו בשלום. הוא המשיך לקורס הטיס וב-1954 ענד את כנפי הטיסה. הוא הטיס כמה סוגי מטוסים, והשלים סבב שירות על נושאת מטוסים במערב האוקיינוס השקט. ב-1958 סיים בהצטיינות את קורס טייסי הניסוי של הצי. 

באותה שנה ניגש לאבל למיונים לקבוצת האסטרונאוטים הראשונה שגייסה סוכנות החלל של ארצות הברית, שזה עתה הוקמה. המיונים היו פתוחים רק לטייסי ניסוי צבאיים. לאכזבתו הוא לא התקבל, בגלל רמת בילירובין גבוהה בדם – ככל הנראה תוצאה של מחלה זמנית. לאבל המשיך לשרת בצי כמנהל פרויקט מטוסי הפנטום F-4, כמדריך טיסה וכקצין בטיחות. 

ב-1962 ניגש שוב למיוני האסטרונאוטים, והפעם התקבל. הקבוצה השנייה של האסטרונאוטים כללה בין השאר את פיט קונרד (Conrad), עמיתו מבית הספר לטייסי ניסוי של הצי, ניל ארמסטרונג (Armstrong) וג’ון יאנג (Young). תשעת האסטרונאטים החדשים, לצד השבעה הוותיקים יותר, שגויסו לתוכנית מרקורי, היו אמורים להיות עמוד השדרה של נאס”א בתוכנית אפולו שתביא בני אדם לירח. כהכנה לטיסת לירח הפעילה נאס”א את תוכנית ג’מיני – חלליות לשני אסטרונאוטים שנועדו לאפשר לסוכנות החלל ללמוד ולפתח היבטים רבים של טיסת חלל שיידרשו במשימות הירח: עגינה בין חללית, תמרון בחלל, משימות חלל ממושכות וביצוע פעילות בחליפה מחוץ לחללית.

שבועיים בחיפושית

הצבתו הראשונה של לאבל הייתה לצוות הגיבוי של משימת ג’מיני 4 – המשימה המאוישת השנייה בתוכנית, שבה עשה אסטרונאוט אמריקאי ראשון “הליכת חלל”, כמה חודשים לאחר שהרוסים הקדימו את האמריקאים גם בכך. הנוהג שהתגבש אז בנאס”א היה שצוות גיבוי של משימה משובץ להיות הצוות הראשי שלוש משימות אחר כך, ואכן לאבל שובץ כטייס למשימת ג’מיני 7 ב-1965, לצד המפקד פרנק בורמן (Borman), שהיה גם הוא חבר במחזור השני של האסטרונאוטים. המשימה העיקרית שלהם הייתה להראות שמשימת חלל של שבועיים היא דבר אפשרי – עד אז לא נוסתה טיסת חלל כה ארוכה. זה היה אתגר גדול במיוחד בחלליות ג’מיני הזעירות והצפופות, או כמו שלאבל הגדיר זאת פעם: לבלות שבועיים עם עוד אדם במושבים הקדמיים של מכונית “חיפושית” של פולקסווגן, בלי אפשרות לפתוח חלון. 

למרות הקשיים והאתגרים, בורמן ולאבל עמדו במשימה. במהלכה הם גם השתתפו בטיסת המבנה הראשונה  בחלל. חללית ג’מיני 6 הייתה אמורה לבצע חבירה עם חללית לא מאוישת, אך זו התפוצצה בשיגור. בנאס”א החליטה לשגר את ג’מיני 6 בכל זאת, אחרי ג’מיני 7, ולתת לה לבצע את תמרון החבירה עם ג’מיני 7. שתי החלליות התקרבו בהצלחה למרחק של כמה עשרות סנטימטרים, אך לא הייתה להן מערכת מתאימה לבצע עגינה בפועל. עם זאת, הם הוכיחו שהתמרון אפשרי, ביצעו אותו בהצלחה רבה, וסללו את הדרך לעגינה מוצלחת כבר במשימת ג’מיני הבאה. 

התפקיד הבא של לאבל היה מפקד צוות הגיבוי של משימת ג’מיני 10. ואולם, הוא הוקפץ לצוות הגיבוי של ג’מיני 9, לאחר ששני אנשי הצוות המקוריים של המשימה נהרגו בתאונת טיסה. זה הציב אותו בעמדה לפקד על משימת ג’מיני 12 – האחרונה בתוכנית הזו. הטייס לצדו היה באז אולדרין (Aldrin), בטיסת הבכורה שלו לחלל. המטרה העיקרית של המשימה, בנובמבר 1966, היתה לרכוש יכולת מתקבלת על הדעת בביצוע הליכות חלל, תחום שנאס”א התקשתה בו מאוד עדיין. אולדרין יצא לשלוש הליכות חלל בארבעת ימי המשימה, ועמד בהצלחה בכל היעדים לאחר שהכניס שיפורים רבים בטכניקות להליכת חלל. הם גם ביצעו בהצלחה עגינה נוספת לחללית לא מאוישת, ונעלו בצורה חיובית את תוכנית ההכנה למשימות מאוישות לירח. הגיע הזמן לדבר האמיתי.

משימה היסטורית

תוכנית אפולו נפתחה באסון, כששלושת אנשי הצוות של משימת אפולו 1 נספו בינואר 1967 בשריפה על כן השיגור, בעת אימון שגרתי שבועות אחדים לפני המשימה המתוכננת. בעקבות האסון הכניסה נאס”א שינויים רבים בתכנון ועיצוב תא הפיקוד של החלליות, ולאבל – עם שני אסטרונאוטים נוספים – נאלץ לעשות את אחת הבחינות הפחות נעימות לתא הפיקוד החדש: לבלות לא פחות מ-48 שעות בהיטלטלות על הגלים, לדמות מצב של נחיתה הרחק מספינת איסוף ולבחון את עמידות החללית. תא הפיקוד תפקד היטב, אבל קיבותיהם של האסטרונאוטים – פחות. 

שיבוצו הראשון של לאבל בתוכנית אפולו היתה טייס רכב הפיקוד בצוות הגיבוי של משימת אפולו 9. ואולם, מכיוון שהאסטרונאוט מייקל קולינס (Collins) נאלץ לעבור ניתוח בצווארו, לאבל הוזנק להחליפו בצוות הראשי של משימת אפולו 8 – הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח, לצד מפקדו מג’ימיני 7, פרנק בורמן, והאסטרונאוט הטרי ויליאם אנדרס (Anders). אפולו 8 הייתה משימה חלוצית בהיבטים רבים: זו היתה הפעם הראשונה שבני אדם יצאו משדה הכבידה של כדור הארץ, ונכנסו לשדה הכבידה של גוף אחר. היא היתה הראשונה שבה בני אדם הגיעו למרחק של יותר מכמה מאות קילומטרים מכוכב הלכת שלנו, והראשונה שבני אדם היקפו בה את הירח. ניל ארמסטרנג עצמו אמר לימים כי זו היתה משימה פורצת דרך יותר מאפולו 11 – הראשונה שהנחיתה בני אדם על הירח. יתרה מזו, אפולו 8 גם היתה השיגור המאויש הראשון של טיל סטורן 5 האימתני. 

המשימה המאתגרת עברה בלי תקלות מיוחדות, ובערב חג המולד של 1968 היו בורמן, לאבל ואנדרס לאנשים הראשונים שנכנסו למסלול סביב הירח, וראו אותו מקרוב במו עיניהם. הם בילו כ-20 שעות במסלול סביב הירח, עשו משם שידור טלוויזיה היסטורי, וגם צילמו את התמונה הראשונה המרהיבה של זריחת כדור הארץ מעל אופק הירח. לצד ההנאה, הם עשו עבודה חשובה במיפוי וצילום של אתרי נחיתה אפשריים. כטייס רכב הנחיתה לאבל היה אחראי גם על הניווט בדרך לירח: משימות אפולו לא סמכו לחלוטין על המחשב הפשוט של החללית, וגיבו את חישובי המיקום שלו בתצפיות בטלסקופ מיוחד, ומדידת הזווית לכמה כוכבים כדי לחשב את מיקום החללית. את הפעלת המנועים שתחזיר אותם הביתה הם נאלצו לעשות בזמן שהחללית הייתה מעל הצד הרחוק של הירח, ולכן מנותקת קשר עם כדור הארץ. כשהתחדש הקשר, בבוקר חג המולד, נשמע קולו של לאבל, שנודע גם בחוש ההומור שלו, מודיע “דעו לכם שסנטה קלאוס אכן קיים”.

משימת אפולו 8 סללה את הדרך למשימות הבאות אל הירח, והנחיתות המאוישות על פניו. לאבל עצמו אמר לימים כי “אפולו 8 הייתה שיא הקריירה שלי. למעשה היא הייתה נקודת השיא של תוכנית החלל המאוישת. לאו דווקא בגלל ההיבטים הטכניים, אלא מנקודת מבט רגשית”. חשיבותה של המשימה גם משתקפת בבחירתם של אנשי הצוות ל”אנשי השנה” של מגזין “טיים” ב-1968. 

בזמן שהאסטרונאוטים של אפולו 8 שהו בחלל, בחרו בנאס”א רשמית בצוות הגיבוי שלהם להיות הצוות הראשי של אפולו 11, שאם הכל יתנהל כשורה יהיו הראשונים לנחות על הירח. ניל ארמסטרונג היה מפקד הצוות, מייקל קולינס טייס רכב הפיקוד ואדווין “באזז” אולדרין – טייס רכב הנחיתה. בגלל חשיבותה ההיסטורית של המשימה, החליטו בנאס”א לאפשר לארמסטרונג לבחור את הצוות ולהחליף את אולדרין, שהיה “פה גדול” ולא מאוד ממלכתי, בג’ים לאבל הייצוגי יותר. ארמסטרונג שקל זאת, והחליט לוותר על ההחלפה משום ש”הגיע ללאבל לפקד על משימה משלו”.

תקלה בדרך לירח

לאבל אכן מונה לפקד על משימת ירח משלו, אפולו 14. הוא היה אמור לנחות על הירח עם טייס רכב הנחיתה, פרד הייז (Haise), בעוד טייס רכב הפיקוד, קן מטינגלי (Mattingly), ממשיך להקיף את הירח בחללית. 

באותם ימים התאמן האסטרונאוט הוותיק אלן שפרד (Shepard), האמריקאי הראשון בחלל, לפקד על משימת אפולו 13, לאחר שחזר לסטטוס טיסה, בעקבות שנים ארוכות של השבתה מסיבות רפואיות. ואולם, בנאס”א חששו מרמת כשירותו, והפשרה היתה החלפת משימות. כך הוקדמו לאבל וצוותו למשימת אפולו 13, ואילו שפרד הועבר לפקד על אפולו 14. הצוות היה אמור לנחות ברמות פרה-מורו (Fra Mauro), ולחקור את ההיסטוריה הגעשית של הירח. ימים אחדים לפני המשימה עלה חשש שאנשי הצוות נחשפו לחולה אדמת ונדבקו. לאבל והייז היו מחוסנים כי חלו באדמת בילדותם, אבל הרופאים לא הצליחו לקבוע אם מטינגלי מחוסן, ובסופו של דבר החליפו אותו באיש צוות הגיבוי, ג’ק סוויגרט (Swigert). 

שלושת אנשי הצוות שוגרו לירח ב-11 באפריל 1970. לאבל, שזו היתה טיסתו הרביעית לחלל, יהיה האדם הראשון שטס לירח פעמיים. עוד לפני השיגור הוא הודיע כי בכוונתו לפרוש מנאס”א אחרי המשימה, ולפנות את הדרך לאסטרונאוטים אחרים. המשימה התנהלה על מי מנוחות באופן כללי, ואפילו התקשורת האמריקאית איבדה עניין בטיסות לירח, ולא טרחה להעביר את השידור של האסטרונאוטים מהחללית. ואולם, ביום השלישי למשימה, כשהצוות כבר במרחק של כ-50 אלף קילומטרים מהירח, החריד פיצוץ עז את החללית, ומערכות רבות החלו להשתבש. 

“בהתחלה חשבנו שמטאור פגע בחללית”, סיפר לאבל לימים. “ידענו שפגיעה כזו יכולה לנקב את החללית, כך שכל האוויר ידלוף במהירות ואנו נמות תוך דקות. כשהבנו שזה לא היה מטאור, התחלנו מהר מאוד לנסות להבין מה כן קרה ואיך אנו יכולים לשוב הביתה”. 

בהמשך התברר כי אחד ממיכלי החמצן של החללית התפוצץ עקב קצר חשמלי במערכת הערבול, והרס גם את המיכל הסמוך. החמצן בחלליות אפולו לא נועד רק לנשימה, אלא גם לייצור חשמל מהתגובה שלו עם מימן, מה שהניב גם מים שהיו דרושים למשימה. בלי חשמל ועם מחסור בחמצן, הועברו האסטרונאוטים לרכב הנחיתה על הירח ששימש “סירת הצלה”, בתקווה להחזיק את הצוות בחיים עד שיצליחו לחזור לכדור הארץ. הנחיתה על הירח בוטלה כמובן. 

כדי להציל את מה שנשאר מהחשמל של תא הפיקוד ולשמור אותו לנחיתה בכדור הארץ, נאלצו האסטרונאוטים לכבות את כל המיכשור בשתי החלליות. הם קפאו מקור בלי חימום, נאלצו לאלתר שיטות ניווט בלי מחשב פועל, וליישם אלתורים של צוותי הקרקע כדי להציל את חייהם, למשל כשהתברר שמערכת סינון האוויר ברכב הנחיתה לא תואמת את זו של תא הפיקוד, ורמת הפחמן הדו-חמצני עלתה לריכוז מסוכן. 

הטיסה מרובת התלאות הסתיימה בשלום, וב-17 באפריל צנחו לאבל ועמיתיו באוקיינוס השקט אחרי ארבעה ימים מורטי עצבים של מאבק על חייהם. סיפורה של אפולו 13 הונצח בסרט קולנוע מצוין מ-1995, על בסיס ספרו של לאבל על המשימה “ירח אבוד”. בסרט מגלם טום הנקס את דמותו של לאבל, מפקד המשימה. לאבל עצמו מופיע בתפקיד אורח זעיר, כקברניט של נושאת המטוסים איוו ג’ימה, שאספה את החללית וצוותה לאחר הנחיתה, ובסיום הסרט לאבל האמיתי לוחץ את ידו של לאבל הקולנועי. הסרט “אפולו 13” גם הפך  למטבע לשון את הביטוי “יוסטון, יש לנו בעיה”, אם כי במציאות דווקא סוויגרט דיווח ראשון על הפיצוץ, ואלה לא היו מילותיו המדויקות של לאבל, כשחזר על הדיווח לבקשת מרכז הבקרה. 

לאחר שהמשימה הסתיימה בשלום, נשיא ארצות הברית, ריצ’רד ניקסון, טס להוואי לפגוש את שלושת האסטרונאוטים ולהעניק להם את מדליית החירות הנשיאותית, אחד העיטורים הגבוהים בארצות הברית.

טלפונים ומסעדנות

ב-1973, לאחר סיומה של תוכנית אפולו, פרש לאבל מנאס”א ומשירותו בצי, פונה לעסקים פרטיים. הוא ניהל חברה לגרירת כלי שיט ביוסטון, ולאחר מכן עבר לנהל חברת טלפון מקומית. משם המשיך לתפקידים בכירים בתאגיד תקשורת גדול בשיקגו, ופרש ב-1991, לאחר שהיה סגן נשיא החברה. הוא גם היה חבר במועצות מנהלים של כמה חברות וארגונים, רובם לא קשורים לתחום החלל. 

ב-1952, בעודו צוער באקדמיה באנפוליס, נישא לאבל למרילין גרלך (Gerlach), ועם השנים נולדו להם ארבעה ילדים: ברברה, ג’יימס (ג’יי), סוזן וג’פרי. בהמשך הצטרפו 11 נכדים ותשעה נינים. ב-1999 פתחו בני המשפחה מסעדה בעיירה לייק פורסט ליד שיקגו, ובה הוצגו מזכרות רבות מהקריירה שלו כאסטרונאוט. ב-2015 היא נסגרה. ג’ים ומרילין עברו לדיור מוגן בלייק פורסט, שם הלכה מרילין לעולמה ב-2023, בגיל 93. באותה שנה נפטר גם פרנק בורמן, עמיתו הוותיק של לאבל, והפך אותו לאסטרונאוט לשעבר המבוגר ביותר. התואר הזה עבר כעת לבאז אולדרין, שחגג בינואר השנה יום הולדת 95. 

לאבל זכה לפרסים ואותות הוקרה רבים במהלך חייו, בהם מדליית החירות של הקונגרס שהוענקה לו ב-1995. ב-1970 נקרא על שמו מכתש קטן בצד הרחוק של הירח, לצד אסטרונאוטים ומדענים נוספים שזכו לכבוד. כמו כן קרוי על שמו מרכז רפואי גדול לוותיקי כוחות הביטחון האמריקאים בשיקגו, ומוזיאון מדע במילווקי. הוא גם הנציח את רעייתו על הירח, כשהעניק את השם “הר מרילין” לאחת הפסגות שבגבול “ים השלווה” במהלך משימת אפולו 8. 

לאחר התאונה באפולו 13, סיפר לאבל לימים לעיתון “ניו יורק טיימס”, שלא היה לאסטרונאוטים זמן לפחד או חרדה. “כולנו היינו טייסי ניסוי, והדבר היחיד שיכלנו לעשות היה לנסות לחזור הביתה. הרעיון של ייאוש בכלל לא עבר בראשנו, כי היינו אופטימיים כל הזמן שנשוב הביתה”. 

“הבנתי שלמרות שלא הגשמתי את החלום לנחות על הירח, והתאכזבתי מכך, זה היה ניצחון מכיוון אחר”, אמר לאבל. “כי הצלחנו להחזיר בשלום אנשים מאסון ודאי”. 

סרטון קצר של רשת NBC על לאבל: