לחיצת היד ההיסטורית בחלל

קיץ 1975. למרות התקדמות בשיחות הנשק בין המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות עדיין מכוונות זו אל זו אלפי טילים בליסטיים גרעיניים. ארצות הברית מלקקת את הפצעים מהתבוסה בווייטנאם, שהסתיימה בנפילת הדרום ובשליטה קומוניסטית במדינה כולה. ברית המועצות מתמודדת עם משבר כלכלי מתמשך. מלחמות אזרחים פורצות בקמבודיה ובלבנון. העולם כולו אפוף תחושה של חוסר יציבות על רקע המלחמה הקרה ונגזרותיה. ודווקא בתקופה זו נפגשות בחלל שתי חלליות של האויבות המושבעות. אסטרונאוטים אמריקאים מדברים ברוסית ולוחצים ידיים עם קוסמונאוטים רוסים דוברי אנגלית. ולרגע קט אפשר לשכוח מהמלחמות ומהנשק הגרעיני שלמטה, ולקוות שהאירוע הזה בחלל מראה שעדיין יש תקווה לאנושות.

משנים את הכללים

המרוץ לחלל היה אחת הגזרות הלוהטות של המלחמה הקרה, לא דווקא בגלל העניין הציבורי בחקר סודות היקום או מערכת השמש, אלא יותר בגלל ההקשרים הצבאיים. היכולת לשגר לוויינים, שפותחה בסוף שנות ה-50, העידה על היכולת להשתמש בטילים האלה לשיגור פצצות אטום. הלוויינים עצמם פתחו אפשרויות ריגול ואיום חדשות, והחלל נתפס במידה רבה כזירת לחימה נוספת.

בשלבים הראשונים של המרוץ לחלל, ברית המועצות היתה המנצחת הבלתי מעורערת. היא שיגרה את הלוויין הראשון ב-1957, ובאותה שנה גם את היצור החי הראשון למסלול סביב כדור הארץ, עוד לפני שארצות הברית הצליחה לשגר לוויין זעיר משלה. היא שיגרה אדם ראשון לחלל ב-1961, והוא הקיף את כדור הארץ עוד לפני שארצות הברית הצליחה לשגר אדם לטיסה תת-מסלולית. הרוסים גם הקדימו את האמריקאים בשיגור אישה ראשונה לחלל; בשיגור חללית עם צוות, לא רק אדם אחד; בביצוע הליכת חלל ראשונה ועוד. 

ומה עושים פוליטיקאים כשהצד שלהם מפסיד במרוץ? משנים את הכללים. זמן קצר לאחר שברית המעוצות ניצחה במרוץ לשגר אדם לחלל, הציב נשיא ארצות הברית, ג’ון קנדי, יעד שאפתני: להנחית אדם על הירח עד סוף שנות ה-60. האמריקאים השליכו למרוץ הזה את מלוא כובד כלכלתם, סגרו בהדרגה את הפער, עקפו את הרוסים וביולי 1969 עמדו בחזון של קנדי (שנרצח בינתיים, ולא ראה את התגשמותו), והנחיתו בני אדם על הירח.

דווקא אחרי הניצחון האמריקאי במרוץ לירח, נרשמה הפשרה מסוימת בזירה המדינית. אולי זה קרה גם מכיוון שכעת כל מעצמה עסקה בדברים אחרים בחלל. האמריקאים המשיכו את תוכנית אפולו, עם שש נחיתות מוצלחות עד סוף 1972, בעוד הרוסים טענו בתוקף שמעולם לא תכננו לנחות על הירח ופנו להתמקד בתחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ. ההפשרה לוותה גם בכמה ביקורים הדדיים של אסטרונאוטים אמריקאים בברית המועצות וקוסמונאוטים סובייטיים בארצות הברית, לאחר כמה פגישות במקומות נייטראליים, כמו הסלון האווירי בפריז. פחות משנה לאחר שהיה לאדם הראשון שהלך על הירח, ניל ארמסטרונג הגיע ב-1970 לביקור מחווה בברית המועצות. הפגישות האלה סללו את הדרך למגעים בדרגים מדיניים גבוהים יותר, ובסופו של דבר הובילו להחלטה על משימת חלל משותפת.

משימה דו-לשונית

במאי 1972 חתמו נשיא ארצות הברית, ריצ’רד ניקסון, ומנהיג ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, על מסמך לשיתוף פעולה בחלל למטרות שלום. המסמך שנחתם בוועידה במוסקבה כלל גם החלטה על פיתוח מערכת עגינה שתאפשר חיבור של חללית אמריקאית לחללית רוסית בחלל, ותוכל לשמש למשל במקרה שיהיה צורך בחילוץ. כמו במקרים אחרים, גם כאן ההסכם המדיני הגיע בעקבות עבודה של אנשי המעשה. במחצית השנייה של 1971 נפגשו צוותים אמריקאים ורוסים במוסקבה וביוסטון לסירוגין, והגיעו להסכמות רבות על תכנון של מתאם עגינה דו-צדדי, ששיאפשר לכל אחת מהחלליות להיות האקטיבית או הפסיבית בתהליך העגינה.

החתימה הרשמית על הסכם שיתוף הפעולה הובילה כעבור כמה שבועות להסכם כללי על המשימה המשותפת, שבה ייפגשו חללית “אפולו” אמריקאית וחללית “סויוז” רוסית בחלל, בשנת 1975. אבל ההסכמה על תכנון מתאם עגינה הייתה רק שלב ראשון בהתמודדות עם שורה ארוכה של אתגרים. למשל, בחלליות סויוז נשמו תערובת של חמצן וחנקן בלחץ של 14 PSI, בעוד באפולו נשמו חמצן טהור בלחץ של 5 PSI בלבד. מעבר בין הפרשי הלחצים והרכבי הגזים השונים היו עלולים לסכן את בריאות אנשי הצוות. הצדדים היו צריכים להחליט איך יתבצעו החבירה והעגינה, באיזו מהחלליות ייפגשו הצוותים, מה יעשו יחד, ואפילו – באיזו שפה ידברו. בסופו של דבר הצליחו להתגבר על כל הפערים: מהחלטה להוריד את לחץ האוויר בחללית הרוסית, דרך בחירת ניסויים מדעיים ועד הבחירה שכל צד ינסה לדבר בשפה של הצד השני. כלומר – הרוסים ידברו אנגלית והאמריקאים ידברו רוסית.

ב-1973, לאחר שהצוותים נבחרו רשמית, הם החלו להתאמן לקראת המשימה. האסטרונאוטים, הקוסמונאוטים וצוותי הגיבוי שלהם התאמנו לסירוגין בברית המועצות ובארצות הברית, במקביל לתיאומים של הצוותים ההנדסיים, צוותי הבקרה ושאר הגורמים המעורבים, וכמובן ללימודי שפות אינטנסיביים בשני הצדדים.

לא הכל היה ורוד, כמובן. בשני הצדדים היתה לא מעט ביקורת על הצד אחר והתנהלותו. הגישה הרוסית דגלה בחלליות שבהן הצוות צריך לעשות כמה שפחות, ואפשר להפעילן מהקרקע במידת הצורך, בעוד החלליות האמריקאיות דרשו הרבה יותר עבודה מהצוותים. האמריקאים גם הביעו חשש מבטיחות החללית הרוסית, שהיו בה פחות מערכות גיבוי ממה שהיה מקובל בחלליות אמריקאיות. הרוסים מנגד טענו שהחלליות האמריקאיות מסובכות מדי לתפעול, מה שהופך אותן למסוכנות. הם גם האשימו לא אחת את האמריקאים ביהירות.

בסופו של דבר שיתוף הפעולה חייב את שני הצדדים לצאת מאזורי הנוחות שלהם. בארצות הברית היו מי שהביעו מורת רוח משיתוף שוויוני עם הרוסים וחששו שזה יביא לגניבת ידע מארצות הברית. הרוסים נאלצו לוותר על החשאיות שאפיינה את תוכנית החלל שלהם, ובפעם הראשונה לפתוח את ההכנות למשימה לצוותים מארצות הברית, וגם להיפתח לתקשורת ולהסכים לשידור חי של השיגור, החבירה ומרכיבים נוספים במשימה.

ותיקים וחדשים

משימת אפולו סויוז, שכונתה באנגלית Apollo Soyuz Test Project, או בקיצור ASTP, הייתה סוג של פיצוי לאנשי הצוות. בצד הרוסי היו אלה אלכסיי ליאונוב (Leonov) ועמו ולרי קובסוב (Kubasov). לאונוב עשה את הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה ב-1964, ואחר כך התאמן לטוס לירח, בבמשימה שבוטלה עוד בטרם הגיעה לשלבים מעשיים. קובסוב טס ב-1969 במשימת סויוז 6, שסבלה מקשיים טכניים רבים. שניהם שובצו ב-1971 למשימת סויוז 11, והיו אמורים להיות הצוות הראשון שיאייש תחנת חלל. אלא שברגע האחרון התגלה ממצא מחשיד בצילום חזה של קובסוב, והרופאים – שחששו משחפת – החליטו להחליף את הצוות כולו. זה כנראה היה לטובתם, כי הצוות ששוגר במקומם נספה כולו בטיסה חזרה. הצוות הרוסי כלל רק שני קוסמונואטים, ולא שלושה, עקב שינויים והתאמות של חללית סויוז למשימה הזו, כולל החלטה שהם ילבשו חליפות חלל מלאות בחלק משלבי המשימה, בשל חשש מאובדן לחץ בחללית, למשל במקרה שהחבירה תשתבש.

בצד האמריקאי הפיקוד נמסר לידי טום סטפורד (Stafford), שפיקד על משימת אפולו 10 – החזרה הגנרלית לפני הנחיתה הראשונה של בני אדם עם הירח. סטפורד הגיע עם רכב הנחיתה לגובה 15 קילומטרים מפני הירח, אך לא זכה לנחות עליו. שני שותפיו למשימה, ג’ון יאנג (Young) ויו’גין סרנן (Cernan) חזרו לירח כמפקדי המשימות האחרונות בתוכנית אפולו, וגם נחתו עליו.

אליו הצטרף דונלד (דיק) סלייטון (Slayton), שהיה אחד משבעת האסטרונאוטים הראשונים שנבחרו לתוכנית מרקורי – הטיסות המאוישות הראשונות של ארצות הברית. אלא שבטרם הספיק לטוס לחלל אבחנו הרופאים הפרעת קצב בלבו וקרקעו אותו. הוא נשאר בנאס”א, מונה לראש לשכת האסטרונאוטים, ובמשך שנים שיבץ לטיסות את עמיתיו ואת האסטרונאוטים שהצטרפו אחריהם, וחלם לטוס בעצמו. רק אחרי שנים ארוכות הצליח לייצב את מצב לבו, ולהשחיל את עצמו למשימת אפולו סויוז בגיל 51 – גיל מופלג לטיסת חלל בימים ההם.

איש הצוות השלישי בצד האמריקאי היה ונס בראנד (Brand), שנבחר לאסטרונאוט ב-1966, היה בצוותי תמיכה וגיבוי של משימות אפולו, ונועד לטוס במשימת אפולו 18, אך היא בוטלה משיקולי תקציב. בהמשך פיקד על שניים משלושת צוותי הגיבוי של משימות לתחנת החלל האמריקאית סקיילאב, אך לא זכה לטוס בהן. הוא חיכה תשע שנים לטוס לחלל בטרם שובץ למשימת אפולו-סויוז.

לוחצים ידיים

ב-15 ביולי 1975 שוגרה חללית סויוז 19 מבסיס החלל הסובייטי בקזחסטן. פחות משמונה שעות לאחר מכן שוגרה חללית אפולו האחרונה מקייפ קנוורל בפלורידה. שתי החלליות נעו במסלול שנקבע מראש, כשאפולו סוגרת בהדרגה את המרחק לסויוז. ב-17 ביולי ביצעה אפולו תמרון שהביא אותה למסלול פגישה עם החללית הרוסית. לאחר עוד תיקוני מסלול זעירים, שידר חדר הבקרה ביוסטון: “יש לנו שני מסרים בשבילכם. מוסקבה מאשרת עגינה. יוסטון מאשרת עגינה. זה בידיים שלכם. תהנו!”. סטפורד היה אחראי על ההיגוי הידני של העגינה, וכמה דקות אחרי שעת הצהריים בחוף המזרחי של ארצות הברית, בשעת ערב במוסקבה, נשמע ה”קליק” המיוחל, כששתי החלליות נצמדו בגובה 229 קילומטרים מעל האוקיינוס האטלנטי. “אפולו וסויוז לוחצות ידיים”, דיווח לאונוב בקשר, באנגלית.

לאחר קצת יותר משלוש שעות השלימו שני הצדדים של החללית המחוברת את הכנותיהם, כולל התאמת לחצי האוויר. טום סטאפורד פתח את הצוהר של מערכת העגינה ולחץ ידיים עם ליאונוב, רגע ששודר בשידור חי ברחבי העולם. הצדדים החליפו מתנות, חתמו על תעודות למזכרת, האזינו לברכה ממנהיג ברית המועצות ברז’נייב שהוקראה בטלוויזיה הרוסית, ולאחר מכן שוחחו עם נשיא ארצות הברית, ג’ראלד פורד, שהתקשר לברך אותם מהבית הלבן. בהמשך הם התפנו לעשות כמה ניסויים מדעיים משותפים וגם לאכול יחד. באף חללית לא היה מקום לחמשת אנשי הצוות יחד, כך שמדי פעם הם החליפו מקומות וכל אחד מהם בילה כמה שעות לפחות בחללית של הצד השני.

אחרי כיממה וחצי הגיע הזמן להיפרד. כל צוות חזר לחללית שלו, וב-19 ביולי קצת אחרי שמונה בבוקר בחוף המזרחי של ארצות הברית נפרדו החלליות, אך העבודה המשותפת לא תמה. אפולו התרחקה מהסויוז לכיוון השמש, יוצרת ליקוי חמה מלאכותי שאיפשר לרוסים לצלם את עטרת השמש. כעבור זמן קצר שוב בצעו החלליות תמרון עגינה, הפעם רק לצרכי תרגול, בלי חבירה של הצוותים, ואחרי כשעתיים וחצי נפרדו סופית. החללית הרוסית שבה לכדור הארץ למחרת, והאמריקאים נשארו במסלול עוד כמה ימים, ונחתו ב-24 ביולי.

זרעים של שיתוף פעולה

למרות ההפשרה ביחסים ושיתוף הפעולה המוצלח בין המעצמות היריבות, למשימה המשותפת לא היה המשך מיידי. המתיחות הצבאית נותרה בעינה, ואף התגברה בשנות ה-80 על רקע תוכניות “מלחמת הכוכבים” של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. לכך תרם גם החשש הסובייטי כי היכולות המתקדמות של מעבורת החלל האמריקאית החדשנית ינוצלו גם לצרכים צבאיים, מה שהוביל את הרוסים לפתח מעבורת כמעט זהה, אך היא הספיקה לטוס פעם אחת בלבד בתצורה לא מאוישת.

בסופו של דבר היתה זו התפרקות ברית המועצות שהובילה להמשך שיתוף הפעולה. הצדדים סיכמו על הקמת תחנת חלל בינלאומית, וכהכנה לכך החלו מעבורות חלל לבקר בתחנת החלל הרוסית “מיר”. אסטרונאוטים אמריקאים נשארו לתקופות ממושכות בתחנה הרוסית, וקוסמונאוטים רוסים הצטרפו למשימות של מעבורות החלל האמריקאיות. העובדה שהמשימות האלה עבדו באופן חלק יחסית, ושתחנת החלל הבינלאומית מאוישת ברציפות כבר כמעט רבע מאה, וממשיכה לתפקד היטב גם בתקופות של מתיחות מדינית, נזקפת לא מעט לזכות שיתוף הפעולה שנזרע בעיצומה של המלחמה הקרה. המשימה הזו הראתה ששיתוף פעולה בחלל לא רק אפשרי, אלא גם מועיל לשני הצדדים.