המוח המבריק, המוזר והאלמוני

דצמבר 1987, העיירה הומה (Houma), לואיזיאנה. חייו של גבר אלמוני בן 60 נגדעו מפגיעת מכונית כאשר רכב על אופניו למשמרת לילה כמנקה ושרת במשרד התחבורה המקומי. היה איש ואיננו. בעיתונים המקומיים לא מופיעה אפילו ידיעה קטנה על האירוע, לא כל שכן הספד שיספק דבר מה על חייו הסוערים של האיש שהיה: פיזיקאי, פילוסוף, מדען מוח שהקדים את זמנו, עשיר כקורח, מי שהתיידד עם שועי האקדמיה וזכה לשבחיהם, אך בחר לעבוד במלאכות יומיומיות.

האיש הזה היה פיטר אנדרוז פטנאם (Putnam), שנולד ב-20 במאי 1927 בקליבלנד, אוהיו, כבנם הצעיר של ג’ון, עורך דין תאגידי, ושל מילדרד – אשת החברה הגבוהה. המשפחה התגוררה בבית ויקטוריאני גדול ולבן סמוך לימת אירי. 

יתכן שהיה זה עושרם היחסי של הוריו שהביא אותם לחנכו לאור סיפור משונה על ילד בשם איקי (Ikey): אביו של איקי הרים אותו והושיב אותו גבוה על מדף מעל האח. האב אמר לאיקי לקפוץ משם, וכשאיקי פחד לעשות זאת הבטיח האב שיתפוס אותו. לבסוף השכתנע איקי וקפץ, אבל במקום לתפוס אותו, אביו זז הצידה ונתן לבנו ליפול. כאשר איקי בכה והתלונן, אמרו לו הוריו כי אסור לו לבטוח באיש, אפילו לא באמו ובאביו. מילדרד פטנאם אף הגדילה לעשות וטענה שלאנשים יש מניעים נסתרים, כאלה שצריך להיזהר מהם.

בעוד שאחיו הגדול ג’וני נבעת מהסיפור, פיטר הצעיר פשוט הפנים אותו, אולי קצת יותר מדי. הוא גדל להיות נער צנום ושפוף, נחבא אל הכלים, שברח אל הספרים ונמנע ככל יכולתו מאינטראקציות חברתיות. על כך יש להוסיף גם את השלמתו עם נטייתו המינית, שהסבה לו ייאוש ובדידות רבה. אך בגיל 16 חל מפנה מסוים, כאשר החליט התגייס לצי האמריקאי עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא נשלח לבית הספר למקצועות המכ”ם – שם ניצתה חיבתו לפיזיקה ולחקר מסתרי המוח – בעיקר סקרנו אותם מניעים נסתרים שאמו דיברה עליהם.

ב-1944 פיטר והוריו ספגו מכה קשה כאשר הבן הבכור ג’וני – טייס תכול עיניים, בעל מבנה גוף אתלטי וביטחון עצמי גבוה – נפל בקרב. תקוותיהם של הוריו עבור הבן הבכור והמבטיח התנפצו כלא היו.

המוח של הדגים

שנתיים לאחר האסון עשה פטנאם צעד משמעותי להגשמת ייעודו כמדען ונרשם ללימודי פיזיקה בפרינסטון. לימודיו בתחום המכ”ם סייעו לו, והצלחתו היחסית בלימודיו קירבה אותו לאחד מהמרצים הנערצים: ג’ון ארצ’יבלד וילר (Wheeler), חוקר דגול של כבידה ויחסות. וילר הוא שטבע לימים מושגים כמו “חור שחור” ו”חור תולעת”, ועוד קודם לכן היה המנחה של ריצ’רד פיינמן (Feynman) בעבודת הדוקטורט. בגיל 19 בלבד, פטנאם היה לבן טיפוחיו של וילר, שלקח אותו לפגישות עם הגדולים מכולם – נילס בוהר (Bohr) ואלברט איינשטיין.

היה זה מעשה של אסרטיביות, נועזות או אולי חוצפה, לבקש מאיינשטיין לשאת נאום בדבר אפשרות כינונה של ממשלה עולמית. בימים שאחרי מלחמת העולם, כשהאו”ם עשה את צעדיו הראשונים, איינשטיין אכן השתעשע ברעיון הזה בעקבות פניות חוזרות ונשנות משועי  עולם. לא מן הנמנע כי דווקא המפגש עם הצעיר הדעתן עמד לנגד עיניו כשהחליט לשגר מכתב פתוח לוועידת האו”ם בנושא הזה בדיוק, שנה לאחר פגישתם.

זאת ועוד, פטנאם רותק במיוחד, שלא לומר – היה אובססיבי, לדמותו של ארתור אדינגטון (Eddington), האסטרופיזיקאי הראשון, שהתצפית שלו על ליקוי חמה ב-1919 סיפקה  אישוש ראשון ליחסות הכללית של איינשטיין. בפרט, פטנאם התעניין במשל הדייגים שיוחס לאדינגטון, ולפיו דייג חוקר את חיי האוקיינוס. הוא משליך את רשתו למים, דג אי-אלו דגים, בודק את שללו וקורא בחדווה ‘א-הא! עשיתי שתי תגליות מדעיות גדולות’. תגליתו הראשונה היא שאין דגים קטנים משני אינץ’. תגליתו השנייה היא שלכל הדגים יש זימים.

המשל נועד לחשוף כשלים לוגיים בתפיסה האנושית. התגלית הראשונה כמובן שגויה – זה לא שהדגים הם בגודל מינימלי של שני אינץ’, זה גודל החורים ברשתו של הדייג שמאפשר לתפוס רק דגים כאלה. זו מגבלה של כלי התצפית, במקרה זה הרשת, ולא מאפיין של הדגים או של העולם. התגלית השנייה נראית אמיתית דווקא, ולכאורה חושפת טפח מטבעו של העולם. אז היכן בדיוק הבעיה?

אדינגטון חשד שלא ניתן לדעת דבר על העולם האובייקטיבי עד שמבינים לאשורה את מבנה הרשת, כלומר לומדים את ההיבטים הסובייקטיביים של המוח. גם את פטנאם זה הטריד, והוא תהה כיצד מדענים חיים בשלום עם דיסוננס קוגניטיבי כה מובהק. כבר ב-1948 החל לטוות ברישומים ביומנו חלומות גדולים על יצירת מודל של מבנה המחשבה.

אפונים מאותו התרמיל

ב-1951, כאשר השלים את לימודיו בפרינסטון שינה פטנאם כיוון ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל, בכוונה להמשיך את דרכי אביו, המשפטן הכריזמטי. ואולם זמן קצר לאחר מכן חלה האב בלוקמיה חריפה, ועל ערש דווי דחק בבנו לנטוש את לימודי המשפטים ולהשתמש בכספי הירושה כדי להמשיך את דרכו במדע. לצערו הרב, לאחר מות אביו מנעה האם מהבן היחיד שנותר לה את כספי הירושה. הוא נשר מלימודי המשפטים ואחרי אפיזודה קצרה במחלקה לפילוסופיה של הרווארד, שם החל לעסוק בביוגרפיה של אדינגטון – הוא פרש מהאקדמיה.

פטנאם עבד כמה שנים בחברת אלקטרוניקה בניו המפשייר, אך בסופו של דבר שב  לאקדמיה והחל ללמד פיזיקה באוניברסיטת מסצ’וסטס באמהרסט (Amherst). ב-1956 התחדש הקשר האקדמי שלו עם וילר והוא מונה לעוזר המחקר שלו. בשנה שלאחר מכן, לאחר שהתייצב כלכלית במידה מספקת, החל בלימודי דוקטורט בהנחיית וילר. באותה עת גם החליט להתנתק מהשפעת אמו והודיע לה שלא יסכים לקבל ממנה אף סנט בימיו חייו.

בפרינסטון החל פטנאם לרכוש לעצמו חברים ועמיתים, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לחקר מבנה המוח. בצעד של צניעות שאין כדוגמתו, הוא מכר את מכונית הקאדילק שלו והחליף אותה באופניים; את יתרת הסכום תרם לפרינסטון, עם מניות שצבר בתקופת עבודתו בניו המפשייר.

אחד מחבריו הטובים בפרינסטון היה הפיזיקאי והפעיל החברתי רוברט פולר (Fuller), שהלך לעולמו לפני כשבועיים, בגיל 88. באחד הימים שאל פולר את פטנאם על מה הוא עובד. בדרכו האופיינית, פטנאם השיב לו: “אתה באמת רוצה לדעת?” ומשנענה בחיוב, שטח בפני חברו נאום ארוך וחוצב להבות על המחקר שלו, דבר שלא עשה כמעט בשום הזדמנות אחרת. קנאותו למחקר שלו ולתיאוריה שפיתח גברה כמעט על כל דבר אחר. פולר ראה בפטנאם את אחד הפילוסופים הגדולים של המאה ה-20, והגדיל לומר כי פטנאם, המתמטיקאי קורט גדל (Gödel) ואבי מדעי המחשב אלן טיורינג (Turing), היו “אפונים מאותו התרמיל”. אלא שבניגוד לשני האחרים, פטנאם בחר להישאר בתוך התרמיל.

תיאולוגיה ואפליה

טיורינג נודע בזכות מודל המחשב שהגה ואשר נקרא על שמו, מכונת טיורינג. הוא טען שמכונות אלה מבוססות על לוגיקה דדוקטיבית: הן פועלות לפי סט כללים פורמליים שנקבעו מראש, כך שהתוצאה נגזרת מהקלט ללא חריגות וללא ניחושים מעבר למה שהוגדר. לעומת זאת, פטנאם גרס שהמוח האנושי שונה בתכלית מהמחשבים שהאדם בונה. לדבריו, המוח פועל בהתאם למודל של מכונה אינדוקטיבית – מכונה ששואפת לחזור על עצמה, או להישאר זהה. באמצעות אינטראקציה עם הסביבה ותגובה להפרעות, המערכת לומדת, יוצרת כללים חדשים, פותרת סתירות לוגיות ומסתגלת.

בעידן שבו חקר המוח היה רחוק ממה שמוכר לנו היום – מדע סדור ששואף לתאר את הפעולה האנטומית והנוירולוגית של האובייקט המסובך ביותר ביקום – פיטר פטנאם רצה לספק תיאור לוגי ויותר הוליסטי, או כלשונו, “חשבון מוח” (Brain Calculus). הוא טען כי תאי העצב, הנוירונים, הם יחידות בינאריות מקבילות שמתחברות ללולאות כדי להזיז את הגוף. רעיונותיו על גמישות המוח, חשיבות ההתניה העצבית והתפקיד המרכזי של ההתנהגות המוטורית בקוגניציה ובתפיסה, הקדימו בעשרות שנים תפיסות בנות-זמננו, אלא שבזמן אמת כמעט אף אחד לא ידע עליהן. פשוט כי פטנאם לא רצה לפרסם אותן. הטקסטים שכתב נערמו במגירות.

בעקבות פולר, שמונה למרצה באוניברסיטה קולומביה בניו יורק, הגיע גם פטנאם לניו יורק ב-1963. הרצאות הקיץ שלו במחלקה לפיזיקה תובלו בפילוסופיה ומשכו אפילו את הסטודנטים לתאולוגיה מסמינר יוניון הסמוך. הם החלו לצטט משפטים שלו, בסגנונו הייחודי שזכה לכינוי “פטנאמזית” (Putnamese). עד מהרה הוא הפך למרצה קבוע ביוניון.

בניו יורק הוא החל לתת דרור לאהבתו לג’אז, ובאופן לא שגרתי אף הגיע למועדוני לילה שיועדו לשחורים בלבד. ב-1971 הוא הכיר שם את מי שהפך לבן-זוגו לחיים, קצין לשעבר בשם ג’ון “קלוד” דה-ברו (DeBrew). מילדרד פטנאם לא תמכה בקשר ביניהם, ואף ניסתה לשחד את קלוד בעשרות אלפי דולרים כדי שיעזוב את בנה. הוא סירב.

ב-1972 הרימה מילדרד ידיים, לפחות בעניין הכספי, ושחררה את ירושת אביו של פיטר. הוא הקים בכסף קרן שבאופן אבסורדי נקראה על שם האם, ונועדה לממן הקמת פסלים ציבוריים בעיר ניו יורק ובמדינת אוהיו, כור מחצבתו. שנתיים לאחר מכן וילר הגיש הצעה לספר המבוסס על התיאוריה של פטנאם לאחת מהוצאות הספרים הגדולות באמריקה, אך ברגע האחרון סירב פטנאם לחתום על חוזה, לאחר שחשד כי אמו היא שמשכה בחוטי העסקה. 

בשנה לאחר מכן הופתע פטנאם לגלות שאיבד את משרתו בסמינר יוניון, ושוב, חשד במעורבות של אמו. וילר כתב לו מכתב שבו הבטיח מפורשות כי אמו אינה מעורבת בקריירה האקדמית שלו, אך פטנאם לא בטח גם בחברו ובמורו הוותיק. ביוני 1975 החליט לוותר על הקריירה שבנה בעמל רב ונטש את האקדמיה.

פיטר וקלוד הצטרפו לארגון מתנדבים בשם VISTA, ששלח אותם להומה שבלואיזיאנה. שם, בדרום העמוק של ארצות הברית, נחשף פטנאם מקרוב לעוולות הגזענות והקים עם קלוד  עמותה לקידום זכויות השחורים. כדי להתפרנס ולממן את פעילותו הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות כמו תיקון מכשירי רדיו, שטיפת צדפות מאכל, שמירה ותחזוקה – עבודות שכמובן לא הסגירו מאומה את עושרו ואת עברו.

בתחילת שנות ה-80 הידרדר מצבה הבריאותי של מילדרד. למרות התנגדותה לזוגיות שלו עם קלוד, היא עברה להתגורר עמם והם טיפלו בה עד מותה ב-1984. פטנאם, בתבונה כלכלית ובהשקעות חכמות, הגדיל את הקרן על שמה ל-40 מיליון דולר, אך לא לקח פרוטה לעצמו. ב-1986 עוד הספיק וילר לבקר את פטנאם בביתו ולהפציר בו לפרסם את עבודתו, אך לשווא. 

בסוף 1987 נגדעו כאמור חייו של פטנאם בתאונה. כתביו וחייו נותרו עלומים, ורק לאחרונה נחשפו במלואם בכתבה נרחבת באתר Nautilus, ששימשה בסיס לכתבה זו. לצד סיפור חייו שהועלה על הכתב בזכות חברים ותיקים שטרחו לשמור כל פיסת תכתובת ומידע על האיש. מדעני מוח התבוננו בטקסטים הישנים כמוצאי שלל רב, לצד תחושת החמצה, על המוח שלא שמעתם עליו.