“קראתי את זה באינטרנט”

בשנים האחרונות מתרחשים בכלי התקשורת ובאינטרנט שני תהליכים שמשפיעים בצורה עמוקה על התנהלותנו בעולם. מצד אחד כולנו מסתמכים יותר ויותר על מידע שאנחנו צורכים דרך האינטרנט והרשתות החברתיות. במקביל, חלק ניכר מהמידע שמתפרסם, אפילו בכלי תקשורת ותיקים ומכובדים, נהיה פחות בדוק ופחות אמין.

עד לפני שנים מעטות למידע שפורסם בעיתונות הכתובה או המשודרת הייתה מעין חותמת איכות, שנבעה מתהליכי סינון ובקרה שהמידע עבר לפני פרסומו. העורכים, ופרקטיקות העבודה והפרסום, שימשו מעין “שומרי סף” שקבעו מה יתפרסם ובאיזו צורה. הרשתות החברתיות שינו את המצב הזה מהיסוד. כיום כל אחד ואחת יכולים להשתמש בהן כפלטפורמה לפרסום כל מה שעולה בדעתם, בלי מסננת של בדיקת עובדות ולפעמים בלי כל מחויבות לאמת.

את ההשלכות של המצב הזה אנו רואים סביבנו מכל עבר: הן נוכחות במערכת הפוליטית, משפיעות על המארג החברתי ומערערות את האמון במוסדות חברתיים מרכזיים כמו הממסד המדעי ובתי המשפט. במצב הזה, אין פלא שגם מערכת הבריאות נפגעת, ונוצרת סכנה של ממש לבריאות הציבור עקב הסתמכות גוברת והולכת של חלקים גדולים מהציבור על מידע לא מבוסס שמתפרסם ברשת האינטרנט.

סוכנים של בוּרוּת והבנה כוזבת

מידע רפואי כוזב עלול במקרים רבים ליצור סכנה ישירה ומיידית לבריאות הציבור. ברמת הפרט הוא עלול לדרבן אנשים לקבל החלטות בריאותיות וטיפוליות מזיקות, כמו סירוב להתחסן, שתיית אקונומיקה (אל תעשו את זה! אפילו לא בצחוק) או צריכת תרופות לא מתאימות. ברמה הציבורית, הפצת מידע כוזב עלולה לערער את האמון בממסד הרפואי ובמוסדות הבריאות.

הבעיה גדלה והולכת ככל שהרשתות החברתיות גדלות ומרחיבות את השפעתן העולמית. שילוב של מאפיינים טכנולוגיים, כלכליים ופסיכולוגיים הופך אותן לבמות מרכזיות בתהליכי הפצת המידע הכוזב. יש סיבות רבות לכך, והראשונה שבהן היא פשוט הזמינות והקלות של יצירת התוכן בהן. פלטפורמות כמו פייסבוק, X (לשעבר טוויטר) או טיקטוק, אם נמנה רק כמה מהגדולות והמשמעותיות ביותר, מאפשרות לכל משתמש לפרסם תכנים מידיים בנושאים מגוונים, בלי סינון משמעותי ובלי לבדוק אם יש ברשותו מידע אמין או מומחיות בנושא. כך מידע שגוי עלול להתפשט במהירות, להפוך ויראלי, להשפיע על עמדות ולגרום נזק חסר תקנה.

בעיה נוספת היא “תיבת התהודה” של הרשתות החברתיות. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתמחים בהתאמת התכנים שהן מציגות להעדפותיהם ולדעותיהם של המשתמשים, על בסיס התנהגותם בעבר. כך נוצרת תמונת מציאות חלקית שבה רוב המשתמשים אינם נחשפים כמעט לדעות שונות מדעתם או למידע שעלול לאתגר את הנחות היסוד שלהם. בדרך זו נוצרת אשליה כאילו “כולם חושבים כמוני” ונוצרים מעין “חדרי הדהוד” (eco chambers) – קהילות סגורות של בעלי דעות דומות. בסביבות כאלה, מידע שגוי מתפשט בקלות רבה.

עוד מרכיב מרכזי בהפצת מידע שגוי הוא השימוש בבוֹטים – רובוטים אינטרנטיים שמתחזים לאנשים, פועלים באופן אוטומטי ומפיצים תכנים שגויים בצורה מאורגנת ומתוחכמת. כאן כבר מדובר במניפולציות בוטות של גורמים בעלי אינטרס, כמו מדינות, חברות מסחריות וארגונים אידיאולוגיים, שמשתמשים בבוטים הללו כחלק ממערכות תעמולה שמטרתן להשפיע על דעת קהל. לא פעם קשה מאוד לזהות אותם.

גם שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד משמעותי בתהליך הזה. יוצרי תוכן יכולים להרוויח כסף ממספר הצפיות בפוסטים שלהם ומהמעורבות של העוקבים. כך נוצר פיתוי להפיץ מידע שגוי – במיוחד כשהוא חדשני, פרובוקטיבי או מעורר רגש – וליהנות מתשומת הלב הרבה שהוא מושך. גם הפלטפורמות עצמן מרוויחות מפרסום וממכירת מידע על המשתמשים שלהן, כך שככל שהמשתמשים שלהן שוהים זמן רב יותר ברשת החברתית, החברה שעומדת מאחורי הרשת הזאת מרוויחה יותר. לכן יש להן אינטרס להמשיך להציג מידע שגוי שמעודד מעורבות.

ולבסוף, בני אדם נוטים להאמין למידע שמאשר את העמדות הקיימות שלהם, ובה בעת קשה להם להתמודד עם עומס המידע שזורם אליהם משלל כיוונים ומקורות. מאחר שלא תמיד יש לאנשים די זמן, כלים או רצון לבחון כל דבר לעומק, מידע שגוי חודר מבעד להגנות ולספקנות שלהם והם מפיצים אותו הלאה מרצונם החופשי. כאן גם המקום להבחין בין מידע כוזב (disinformation), שנוצר ומתפשט מתוך כוונה להטעות, לבין מידע שגוי (misinformation) שנוצר ומתפשט בלי יד מכוונת ברורה. שניהם קיימים בשפע ברשתות החברתיות, אך הראשון חמור יותר.

אמון עיוור

סקר מקוון שנערך באתרים Healthline Media ו-YouGov גילה כי עבור ילידי שנות השמונים והלאה, הרשתות החברתיות הפכו למקור המידע המרכזי שעליו הם מסתמכים בענייני בריאות – ונראה שהמגמה הזאת משפיעה לרעה על בריאותם. הסתמכות יתר על רשתות חברתיות בהקשרים בריאותיים עלולה לדרבן צעירים לוותר על בדיקות של רפואה מונעת, שנועדו לזהות מחלות בשלבים מוקדמים של התפתחותן ולטפל בהן במהירות ובלי סיבוכים מיותרים. בדיקות כאלה כוללות בין השאר ביקורים תקופתיים אצל הרופא פעם בשנה, בדיקות גינקולוגיות סדירות, בדיקות ממוגרפיה לנשים ובדיקות דם סמוי בצואה וקולונוסקופיה לשני המינים.

הסקר חשף כי בקבוצות הגיל הצעירות יחסית אכן נוטים לצרוך חלק ניכר מהמידע הבריאותי שלהם מהמדיה החברתית, ובמקביל רבים מהם מוותרים על בדיקות בריאות שגרתיות. השילוב המסוכן הזה עלול ליצור פער בעייתי ולעכב אבחנות רפואיות רבות חשיבות. למצב הזה יש השלכות לא רק על הבריאות, אלא גם על הצד הכלכלי, עקב העלות הגבוהה של טיפולים במחלת כרוניות ומחלות בנות מניעה שהתגלו באיחור.

על פי הסקר, פחות ממחצית מהנשאלים השיבו כי רופאת המשפחה שלהם או איש מקצוע אחר עם השכלה רפואית הם מקור המידע המועדף עליהם בנושאי בריאות. סגן מנהל בית החולים אסותא ברמת החייל, ד”ר מנור שפריץ, מסביר כי גם בישראל נראה שמתרחשת תופעה דומה. “לא פעם אנשים צעירים שמגיעים אלינו שואלים את הרופא מה דעתו בנוגע למידע שהם מצאו ברשת או שקיבלו ממקורות כמו צ’אט-GPT – וזאת מגמה שהולכת ומתרחבת”, הוא אומר.

לדבריו, מידע לא מוסמך עלול להביא לתוצאה לא רצויה מבחינה רפואית, כלומר לנזק רפואי. “זה בסדר גמור שאנשים נעזרים בחוכמת ההמונים ובחוות דעת נוספות. יש לברך על כך שמטופל רוצה להיות מיודע ומעורב ולהשתתף בקבלת ההחלטות על מצבו הרפואי. עם זאת, מומלץ לפנות למקורות מוסמכים עם מידע אמין, כמו אתרים של בתי החולים או מאגרי מידע רפואיים אחרים, ולא להסתמך רק על המידע הזמין ברשת, שלא פעם מגיע ממקורות לא אמינים”.

המגמה הזאת, של צריכת מידע רפואי לא אמין מהרשת החברתית, במקום לבטוח באנשי מקצוע מתחומי הרפואה, עלולה לשנות את התנהלותו של הדור הצעיר בקשר לבריאותו. “עלול להיווצר מדרון חלקלק – כפי שראינו גם בנושא של החיסונים. קל מאוד לייצר ‘פייק ניוז’ ולהפחיד אנשים ללא הצדקה על ידי פריטה על המיתרים של הרגש, במקום על השכל”, הוסיף. 

הבעיה הגדולה היא שבימינו האמת נזילה. אם מספיק אנשים אוהבים משהו, משתפים אותו או בוחרים להאמין בו, יהיו מי שיקבלו אותו כאמת לאמיתה. הדרך הזאת של קביעת הנכונות של עובדות אינה כרוכה בשיטות מדעיות של מדידה אובייקטיבית, אימות ושחזור. במקום זה היא מסתמכת על “חוכמת ההמונים”, שמטבע הדברים יש לה חשיבות רבה בחברה דמוקרטית.

הבעיה היא שחוכמת ההמונים אינה שקולה כלל למדידה, ועל אחת כמה וכמה לא למדידה מדעית מדויקת. היא לא תקבע עבורנו אם בניין יקרוס, אם הבלמים יעצרו את המכונית, או אם תרופה או חיסון ממלאים את תפקידם ומגינים עלינו. בשאלות כאלה איננו יכולים לבטוח בדעת הרוב, אלא עלינו להיעזר בידע ובהבנה שיש לאנשי מקצוע שמסתמכים על עובדות שנחקרו והוכחו בשיטות מדעיות.

ואז אנחנו נתקלים בבעיה נוספת – גם אנשי מקצוע הם בסך הכול בני אדם, וגם ביניהם אפשר למצוא טעויות, הטיות, מחדלים ואפילו שרלטנות לשמה. איך עלינו להגיב להצהרות של רופאים ברשתות החברתיות שאינן נתמכות בראיות ועלולות לפגוע בחולים? ויווק מרת’י (Murthy), שעמד בראש שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית הכריז ב-2021 כי מידע רפואי שגוי הוא אחד האיומים העיקריים על בריאות הציבור במדינה. איגודים מקצועיים רבים בתחום הצטרפו לקריאתו לצאת נגד התופעה.

בימים אלה מתנהלים דיונים רבים בכתבי עת רפואיים ובבמות אחרות של רופאים ומשפטנים בנוגע לגבולות האתיים של ההשתתפות של אנשי רפואה בדיונים בנושאי בריאות ברשתות החברתיות. המטרה היא למצוא את האיזון הנכון בין חופש הביטוי ובין חובות “הדיבור המקצועי”, שבאות לידי ביטוי בהסדרות ובאיסורים המרכיבים את מנגנוני הרישוי הרפואי.

יתרה מכך, לא ברור מתי התבטאות של רופאים במדיה חברתית נחשבת ל”עיסוק רפואי”. בארץ מוכר היטב סיפורו של ד”ר אריה אבני, שמשרד הבריאות שלל לצמיתות את רישיונו לעסוק ברפואה לאחר שקרא לציבור להימנע משימוש בתרופות קונבנציונליות ובחיסונים, הסית את הציבור לא לשתף פעולה עם הוראות משרד הבריאות להתמודדות עם מגפת הקורונה, ואף שידל לזנות ולהטרדה מינית. האם כשאדם כזה, בעל השכלה רפואית, מפרסם את דעותיו ברשתות, עדיין מוצדק להתייחס לפרסומיו כ”דעת מומחה”?

מה אפשר לעשות?

ארגון הבריאות העולמי מציע להתמודד עם מידע שגוי ברשתות החברתיות מתוך גישה של בריאות הציבור. הגישה הזאת אמורה לכלול שלוש רמות שונות של אסטרטגיות מניעה שמשלימות זו את זה. במניעה ברמה הראשונה, נמצאות פעולות חקיקה בינלאומית ושינויים מערכתיים להסדרת כל תחום הפרסום הרפואי ברשתות החברתיות. מניעה בדרגה שניונית כוללת צעדים שמטרתם לחזק את העמידות של הציבור למידע שגוי בכלים חינוכיים ובפרסומים שמצביעים על הסכנה הטמונה במידע שגוי או כוזב. ולבסוף, מניעה שלישונית מתמקדת בפרסומים עצמם וכוללת ניטור פרסומים ברשתות החברתיות, חשיפת מידע שגוי ופרסום תגובות לפוסטים המתריעות כי קיים חשש שהמידע שמופיע בהם כוזב. בכל רמות המניעה האלה, שיתוף פעולה של החברות המנהלות את הרשתות החברתיות יוכל לתרום מאוד להצלחת המהלך. מוטל על העוסקים בבריאות הציבור, וכן על חוקרים, ארגונים והקהילה הרפואית הרחבה, לעשות כל שביכולתם כדי לדרבן את תעשיית הרשתות החברתיות לנקוט צעדים משמעותיים נגד מפיצי מידע כוזב. כמו כן, יש להעלות לראש סדר העדיפויות המחקרי את פיתוחן של אסטרטגיות מערכתיות לטיפול במידע שגוי או כוזב.

ומה אצלנו? המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על השפעה ניכרת שיש לרשתות החברתיות על השיח הציבורי, ולכך שהן נהיות תחליף מקובל לתקשורת הממוסדת כמקור למידע אקטואלי. לכן גם כאן קיים חשש מפני שימוש מניפולטיבי שיעשו גורמים בעלי עניין במידע המופץ ברשתות החברתיות בישראל.

המכון מציע לפעול בנושא בכלים חינוכיים, דרך הפעלת תוכניות לימודים שיעניקו לילדים כלים לצריכה ביקורתית של תכנים מקוונים. תוכניות כאלה לאוריינות דיגיטלית מופעלות כבר כעת במקומות רבים בעולם ומותאמות למשתמשים בטווח גילים ורקעים נרחב. מאחר שהשימוש ברשתות חברתיות מתחיל כיום כבר בילדות הדי מוקדמת, תוכניות כאלה צריכות להתחיל לפעול כבר בכיתות הנמוכות של בתי הספר היסודיים, כדי להכשיר את הילדים מבעוד מועד להתמודד עם שטף המידע שעימו יתמודדו כשיתחילו להשתמש בעצמם ברשתות הללו. לשם כך חשוב מאוד גם להכשיר מורים להתמודד עם מידע כוזב ועם פוסטים מכפישים שמופנים כלפי תלמידיהם ברשתות.

בגמר תחרות האירוויזיון 2025 הייתה למארגנים מבוכה גדולה כשהתברר הפער העצום בין המומחים להמונים בחלוקת הקולות. במוקד המחלוקת ניצבה, גם הפעם, ישראל. הציון לשירים המתחרים מתחלק שווה בשווה בין דירוגים של שופטים מקצועיים מתעשיית המוזיקה והשידור הציבורי לבין הצבעת הקהל בבית. הרעיון הוא לשלב כך בין הערכות של מומחים לבין טעם הקהל. והנה, הצבעות השופטים הציבו את השיר הישראלי בתחתית הרשימה, עם 60 נקודות בלבד. הקהל, לעומת זאת, גילה אהדה עצומה לנציגה הישראלית, הזמרת יובל רפאל, והעניק לשיר בביצועה 297 נקודות שהציבו אותה במקום השני בתחרות בסיכום ההצבעות הכולל.

תחרות שירים כמובן אינה מקבילה כלל להחלטות שאנשים מקבלים לגבי בריאותם. תחום הבריאות צריך מטבעו להתבסס על מידע המבוסס על ראיות, ואילו תחרות זמר משקפת טעם בלבד. כמו כן סביר להניח שהיו הטיות פוליטיות בשתי שיטות ההצבעה בתחרות. כך שהפער במקרה הזה לא משקף את אובדן הסמכות המקצועית, אלא תהליכים אחרים. אך דמיינו לעצמכם שכך היינו מקבלים החלטה בנוגע לבחירות משמעותיות בחיינו. במקרה חירום רפואי, האם הייתם פונים למומחים בתחום או מסתמכים על המלצות שכתבו זרים חסרי כל השכלה רפואית?