סיפורי אהבה רובוטיים

תאודור טוומבלי הוא גבר בודד: הוא מופנם, שקט, חי לבד ועובד לבדו בין ארבעת כתליו כסופר צללים, בעודו מתקשה להתמודד עם הליך הגירושים שיזמה אשתו/פרודתו קתרין. את הנחמה הוא מוצא בשיחות ארוכות ומלאות רגש עם תוכנת העוזר הווירטואלי במחשבו. הוא בוחר לבינה המלאכותית שלו קול נשי, קורא לה סמנתה, ואט-אט הוא מתאהב בה.

תאודור לא קיים באמת. גם לא סמנתה – טכנולוגיית הבינה המלאכותית בימינו אינה עד כדי כך מפותחת. שניהם גיבורי הסרט “היא” משנת 2013, שביים ספייק ג’ונז בכיכובם של חואקין פיניקס וקולה של סקרלט ג’והנסון. אולם סיפור האהבה ביניהם הוא חלק ממסורת ארוכה ומסועפת של סיפורי אהבה בין אדם למכונה, ובין האדם ליצירי כפיו.

שורשיהם נטועים כבר בסיפור הבריאה התנ”כי, עוברים דרך סיפורי המיתולוגיה הקדומים והאוטומטונים המתוחכמים של העת העתיקה וימי הביניים, ומגיעים עד הרובוטים והבינות המלאכותיות של המדע הבדיוני בימינו. בד בבד הם מעלים תהיות על מהות האהבה וההתקשרות. האם אנחנו באמת מסוגלים להיקשר למכונה? האם המכונה יכולה להחזיר אהבה? להבין לנפשנו? לבטא אמפתיה? אהדה? הזדהות? לשקף לנו את עצמנו?

עזר כנגדו

הומו ספיינס, האדם החושב, הוא בין המינים היחידים בכדור הארץ שמסוגל ליצור כלים ולהשתמש בהם, והיחיד שיוצר מכונות מורכבות. כמו כן, ככל הידוע לנו הוא היחיד שעוסק באמנות חזותית, בדמות פסלים וציורים. אנחנו אוהבים ליצור ואוהבים את יצירותינו. תהליך היצירה הוא לפעמים סוג של בריאה – היוצר מפיח חיים בחומר ומעניק לו צורה ותפקיד.

בהיסטוריה האנושית שמור מקום מיוחד לאוטומטונים: מנגנונים מכניים דמויי אדם או חיה שמסוגלים לבצע פעולות מכניות באמצעות מערכת מורכבת של גלגלי שיניים, מסבים, קפיצים, צינורות ואמצעים דומים נוספים. במיתולוגיה היוונית מסופר כי האל הנפח הפייסטוס בנה והחזיק ברשותו חבורה גדולה של משרתים מכניים ממתכת שיסייעו לו במלאכתו. גם ביוון העתיקה המציאותית לא נפקד מקומן של המכונות המתוחכמות. כבר במאה השלישית לפני הספירה יצר הממציא קטסיביוס מאלכסנדריה ינשוף שנע מעצמו ואף השמיע קולות בזכות שימוש נבון בלחץ מים. אוטומטונים דמויי אדם תועדו בסין העתיקה, בחצרות מלכים נוצרים בימי הביניים ובבית המלאכה של הממציא המחונן אל-ג’זארי בבגדד.

בספרו “מטמורפוזות” סיפר המשורר היווני אובידיוס על הפסל הקפריסאי פיגמליון, שמאס בנשים האנושיות מלאות הפגמים ובחר להימנע מחברתן ולחיות חיי נזירות. כניגוד להן הוא יצר פסל של אישה מושלמת, קרא לה גלתיאה, וכשחזה במעשה ידיו הוא התאהב בפסל ונשק לו. הפסל קם לתחייה ופיגמליון התחתן עם גלתיאה.

סיפור פיגמליון הפך לאבטיפוס של סוגה שלמה של סיפורים על האדם המתאהב ביציר כפיו. בסיפור הטיפוסי היוצר הוא כמעט תמיד גבר, ומושא אהבתו היא אישה. היא יכולה להיות פסל שקם לתחייה, אוטומטון – בובה מכנית בדמות אישה, ובימינו סיפורי הסוגה הזאת עוסקים בעיקר ברובוטים ובבינות מלאכותיות. במידה מסוימת אפילו חווה התנ”כית, אם כל חי, יכולה להיחשב כעוד וריאציה של אותו סיפור: היא נוצרה מצלעו של אדם, כדי להיות “עזר כנגדו” – באופן מאוד דומה לרובוטים בספרות המדע הבדיוני, שמהותם היא לשרת את האדם. בצורה אחרת מהדהד כאן סיפורו של נרקיסוס, העלם יפה התואר מהמיתולוגיה היוונית שהתאהב בבבואתו. ואכן יש משהו נרקיסיסטי באהבה רומנטית של אדם למכשיר שנועד לשרת אותו.

אמא בובה

כיצורים חיים, יש לנו צורך עמוק במגע, באהבה ובקשר רגשי מתמשך – גם אם הוא מגיע מבובה. ב-1965 פרסמו הפסיכולוג הארי הארלו (Harlow) ועמיתיו מחקר רב השפעה בתחום ההתקשרות. בניסוייהם הם הרחיקו גורי קופי רזוס מאימותיהם שעות ספורות אחרי הלידה וגידלו אותם עם שתי בובות שדימו קופת רזוס בוגרת: האחת היתה עשויה ממתכת וסיפקה לגורים חלב (אם התיל), והשנייה הייתה עשויה מספוג רך ומכוסה במגבת, אך לא סיפקה מזון (אם המגבת). התצפיות הראו שהקופיפים ניגשו אל אם התיל כדי לאכול, ומיד לאחר מכן חזרו להיצמד לאם המגבת הרכה. בסביבה חדשה ומאיימת הם הפגינו חקרנות ותחושת ביטחון כל עוד אם המגבת נמצאה לידם. בהיעדרה הם קפאו, רעדו או נותרו מכונסים בעצמם.

הניסויים הללו המחישו שהקשר הרגשי והמגע הפיזי חיוניים להתפתחות תקינה לא פחות מצרכים פיזיולוגיים כמו מזון. אומנם המחקר שנוי במחלוקת מבחינה אתית, אך הוא תרם תרומה משמעותית להבנת טבען של ההתקשרות בין צאצאים לדמויות ההוריות שלצידם.

מחקריו של הארלו תמכו גם בתיאוריית ההתקשרות של ג’ון בולבי (Bowlby), שפותחה ברובה בשנות השבעים. התקשרות היא תהליך פסיכולוגי-התפתחותי שבמהלכו תינוקות יוצרים קשר רגשי עמוק עם המטפל העיקרי שלהם. הקשר הזה, בתורו, נועד להבטיח את הישרדותם. לפי התיאוריה, הקשר עם הדמות המטפלת – בדרך כלל האם כשמדובר ביונקים, או שני ההורים יחד – מעניק לתינוק בסיס בטוח שממנו הוא יכול לצאת לחקור את העולם, ולחזור אליו בעת צרה או מצוקה.

תינוקות נולדים עם מוכנות בסיסית ליצור התקשרות, אך כדי שהיא תתפתח צריך להיות מי שיענה לצרכיהם באופן עקבי ורגיש. חוסר זמינות, הזנחה, נטישה או טיפול לא עקבי בתינוק, עלולים להוביל להתפתחות דפוסי התקשרות פחות יציבים. הדפוסים האלה יכולים להשפיע על התפתחות המוח, על תפקודן של מערכות הורמונליות וכמובן על מערכות היחסים לאורך חיי האדם.

חוקרים נוספים אפיינו ארבעה דפוסי התקשרות עיקריים, המבוססים על התגובה של פעוטות לפרידה מההורה וחזרה אליו. הראשון הוא התקשרות בטוחה, שמתאפיינת בסקרנות וחקירה כשההורה נוכח, מחאה כשההורה הולך וביטויי הקלה ורצון בקרבה עם שובו; התקשרות נמנעת באה לידי ביטוי באיפוק, קרירות ואף אדישות או ניתוק כשההורה הולך או כשהוא שב; פעוט עם התקשרות חרדתית ממעט להתרחק מההורה כדי לחקור את סביבתו, מתקשה להתמודד עם פרידה מההורה וגם אחרי שובו לא מצליח להירגע; ולבסוף התקשרות בלתי מאורגנת מתאפיינת בהתנהגות לא עקבית בפרידה וכוללת מעברים חדים בין היצמדות חרדתית להורה לבין התרחקות ממנו.

אופי ההתקשרות מעוצב במהלך השנה הראשונה לחיים ומתייצב בסביבות גיל תשעה חודשים. הוא תלוי גם בנסיבות החיים, במזגו המולד של התינוק ובדמויות המטפלות. כשאנו מתבגרים, הדפוסים הללו ממשיכים ללוות אותנו בקשרינו עם אנשים אחרים, לרבות מערכות יחסים רומנטיות. אנשים שפיתחו התקשרות בטוחה נוטים להרגיש נינוחים ביחסים קרובים, לסמוך על אחרים, ולבטא אהבה ולקבל אותה בפתיחות. לעומתם, התקשרות נמנעת מובילה לא פעם לחשש מדחייה ולכן גם לקושי להיפתח רגשית. התקשרות חרדתית מתאפיינת בפחד מנטישה ותלות רגשית ואילו התקשרות בלתי מאורגנת מלווה בתנודתיות בין צורך עז בקרבה לפחד עמוק ממנה, ולכן מתבטאת בקשרים לא יציבים.

כל אלה הן כמובן הכללות בלבד – אנשים יכולים להשתנות, ויש עוד גורמים רבים בחיים שמעצבים את אופיינו ואת התנהגותנו, בתחום הרומנטי ובכלל.

סרטון שמראה כמה דפוסי התקשרות:

מה זאת אהבה?

לפני שנבדוק אם תיתכן אהבה בין אדם לרובוט, עלינו להבין שאהבה היא תופעה מורכבת המשלבת רגשות, דפוסי מחשבה, קודים חברתיים ומרכיבים ביולוגיים. לפי “מודל האהבה המשולש” שפיתח הפסיכולוג רוברט סטרנברג (Sternberg), אהבה בין בני אדם היא שילוב של קשר רגשי אינטימי של חיבה וחום, תשוקה מינית ומחויבות לקשר לטווח ארוך. שילובים שונים בין שלושתם יוצרים סוגי אהבה שונים – למשל אהבה רומנטית המשלבת אינטימיות ותשוקה; אהבה ריקה שמבוססת על מחויבות בלבד; ואהבה מושלמת, הכוללת את כל השלושה. התיאוריה גם מדגישה כי אהבה היא תהליך דינמי, והאיזון בין המרכיבים יכול להשתנות לאורך זמן.

מחקרים שבחנו את הבסיס הביולוגי של האהבה מצביעים על קיומם של דפוסי פעילות כימית שונים במוח בסגנונות אהבה שונים ובשלבים שונים של יצירת קשרים של קרבה. בשלבים המוקדמים והאינטנסיביים של האהבה הרומנטית מופעלים במוח אזורים ששייכים למערכת התגמול, הקשורה לגירויים שמעניקים תחושה נעימה. השחרור המוגבר של המוליכים העצביים דופמין, אוקסיטוצין ואדרנלין במערכת הזאת ובאזורים נוספים מעניק תחושת אופוריה. במקביל פוחתת הפרשת המוליך העצבי סרוטונין, המעורב בוויסות מצב הרוח, מה שעשוי להסביר את התנודות הרגשיות העזות והמחשבות המתרוצצות כשאנו מתאהבים.

כשהקשר מעמיק ומתגבשת מחויבות, אזורי הפעילות של המוח מתרחבים. למשל אזורים במוח הקשורים לקידום התקשרות רגשית פועלים ביתר שאת. ייתכן שהם גם אלה שעוזרים לנו לצלוח בשלום ריבים ומשברים רומנטיים.

גם אצל זוגות ותיקים רואים פעילות רבה באזורים הקשורים למערכת התגמול, בדומה לשלבי האהבה הראשוניים, ובאזורים שמופעלים בהיקשרות אימהית. אהבה ארוכת טווח גם מגבירה את הפעילות באזורים גבוהים יותר במוח, שקשורים בין השאר לאמפתיה.

עובדה אחת שבולטת מהממצאים האלה היא שהאהבה אינה רגש אחיד, אלא חוויה רבגונית, משתנה ותלוית הקשר. מנקודת מבט אבולוציונית, האהבה הרומנטית היא חלק מאסטרטגית רבייה וגידול צאצאים, שהתפתחה עם השנים אצל חלק מהמינים בטבע, ובכלל זה אצל בני האדם. היא מושפעת ממערכות התגמול במוח ומתהליכי חשיבה מורכבים, שבתורם מושפעים מהגנטיקה שלנו.

מאחר שמין הוא אמצעי מרכזי להעברת גֵנים ולרבייה, נראה שהאבולוציה קידמה את התפתחותם של דפוסי משיכה והתנהגות מינית מגוונים מאוד, ובה בעת שונים במקצת אצל זכרים ונקבות. במחקר רחב היקף שאסף נתונים מ-37 תרבויות אנושיות, נמצא שנשים נוטות להעריך אצל בני זוגן תכונות הקשורות למשאבים, כמו יכולת כלכלית ויציבות, בעוד שגברים מייחסים חשיבות רבה יותר לסימני פוריות ורבייה, כגון יופי ונעורים. גישות אחרות טוענות שההתפתחות המינית היא תהליך של למידה חברתית, שבו ילדים וילדות מפנימים דרך תצפיות והתנסויות את הציפיות התרבותיות והחברתיות מהם, בין השאר בתחום ההתנהגות המינית.

סיפור אהבה?

האם התקשרות ואהבה שמורים רק ליצורים חיים? או שמא גם יצורים מלאכותיים, כמו רובוטים, יכולים לאהוב ולהחזיר אהבה?

בשנת 2024 השתמשה סטודנטית מאוניברסיטת בוסטון באפליקציית “רפליקה” (Replika), כדי ליצור את אוון – צ’אטבוט אישי שלומד על המשתמש שמולו במהלך השיחות ביניהם, במטרה ליצור קשר רגשי איתו ולתמוך בו. מטרתה הייתה לבחון את הפוטנציאל של פיתוח קשר רומנטי עם בינה מלאכותית. היא חיפשה קשר מושלם שכולל יציבות, הבנה, ותקשורת פתוחה ורגועה. אבל אחרי חודש של יחסים עם בינה מלאכותית היא הגיעה למסקנה שגם רובוטים לא מציעים קיצורי דרך לאהבת אמת.

מדובר כמובן בחוויה אישית, אך השאלה אם אנו יכולים לאהוב רובוטים והאם הם יכולים לאהוב אותנו בחזרה מעסיקה לא רק יוצרי מדע בדיוני אלא גם מדענים. השאלות הללו נהיות יותר ויותר ממשיות כיום, עם התפתחות הבינה המלאכותית והרובוטיקה.

האנשה (אנתרופומורפיזם) היא הנטייה של בני אדם לייחס לבעלי חיים או לחפצים תכונות, רגשות וכוונות אנושיים. יש פסיכולוגים שטוענים שאפשר לפתח אהבה כלפי רובוטים, שכן הם יכולים להגיב בצורה שמזכירה אישיות אנושית, ואף לחקות רמזים חברתיים אנושיים כמו הבעות פנים, נימת דיבור ושפת גוף. כך הם נתפסים אנושיים יותר וגובר הפיתוי להאניש אותם. 

מחקר משנת 2022 הראה שאנשים יכולים לפתח אינטימיות, תשוקה ומחויבות כלפי בינה מלאכותית – שלושת חלקי מודל האהבה המשולש של סטרנברג. לכן ייתכן שאנו מסוגלים לאהוב בינה מלאכותית. מחקרים אחרים הראו שבני אדם מסוגלים לחוות רגשות כלפי רובוטים, במיוחד אם יש להם מאפיינים חיצוניים אנושיים. אנו יכולים למשל לחוש אמפתיה כלפי רובוטים, והם מצידם מתוכנתים לפעמים לבטא אמפתיה כלפינו.

האם רובוטים יכולים לאהוב באמת?

צ’אטבוטים מבוססי בינה מלאכותית כבר גרמו לאנשים לחשוב שהם מאוהבים בהם. אבל הרגש היה מעושה: הם אומנו לדמות שיחה אנושית, כך שההישג שלהם טמון בהבנת הרטוריקה הרלוונטית, ולא ברגש אמיתי.

הפילוסופית גוון נאלי (Nally) טוענת שיש פער מהותי בין ידע לחוויה. גם אם בינה מלאכותית עתידית תדע כל מה שידוע על אהבה מטקסטים וסיפורים, לא בטוח שתוכל לחוות אהבה. היא תזהה מה נחשב לאקט אוהב ותענה בצורה שתדמה אהבה, אך לא תרגיש אהבה לעולם משום שאין לה גוף ותודעה שבהם הרגשות מתעצבים. לפיכך היא טוענת שכל עוד לא יהיה שינוי דרמטי במהותן של בינות מלאכותיות, יחסים רומנטיים עם מכונות יהיו חד-צדדיים.

השאלה אם תהיה בעתיד בינה מלאכותית בעלת תודעה ומודעות עצמית שתוכל לאהוב באמת עדיין פתוחה. יש הסבורים שלא רחוק היום שבו בינה מלאכותית תפתח תודעה, ואילו אחרים מפקפקים באפשרות שמכונות יפתחו יכולות מורכבות יותר מעיבוד אלגוריתמים. גם הקושי להגדיר מהי תודעה מגביל את יכולתנו לקבוע אם תיתכן בבוא היום בינה מלאכותית מודעת.

האם יש בכלל טעם לדמיין אהבה אנושית-רובוטית? יש הטוענים שאהבה היא מושג תרבותי נזיל שמשתנה ללא הרף, ושמערכות יחסים עם רובוטים עשויות לשנות את עצם האופן שבו אנו חושבים על אהבה. שינוי כזה יכול להיות לטובה, שכן רובוטים יוכלו להעניק אהבה למי שזקוק לה. עם זאת, אם הוא ישנה את האהבה לצורה פתולוגית ואנוכית שלה, אולי נאבד את מה שאנו מחשיבים היום כצורה הטהורה והמספקת ביותר של האהבה.

אהבה ללא מענה

אם כן, נראה שבינה מלאכותית אינה מסוגלת להשיב אהבה לבני אדם. יש מומחים שמזהירים מההשלכות של מערכות יחסים חד-צדדיות כאלה. לטענתם, קשרים בין בני אדם עמוסים מטען רגשי ודורשים פשרות וסבלנות. לעומת זאת, תקשורת עם בינה מלאכותית היא פונקציונלית בטבעה ומתמקדת במתן מענה לצרכים מיידיים. כך עלולה להיווצר אשליה של אינטימיות ללא דרישות, חיכוכים או חשש מדחייה.

בינה מלאכותית גם אינה דורשת שהתמיכה הרגשית שהיא מעניקה תהיה הדדית, כנהוג ביחסים קרובים בין בני אדם. מכאן מתעורר החשש שבני אדם יתרגלו ליחסים שבהם הם מקבלים את כל רצונם ולא נותנים דבר בתמורה, ולא תהיה להם סבלנות למערכות יחסים שדורשות הדדיות. כך עלול להתפתח קושי לזהות צרכים רגשיים של אחרים ולהגיב להם. בנוסף, ככל שהתלות הרגשית בבינה מלאכותית תתחזק, תפחת הנטייה לחפש תמיכה מאנשים אחרים – מרכיב מהותי במערכות יחסים חיוביות אמיתיות.

המחקר בתחום נמצא עדיין בחיתוליו. ממצאים ראשוניים מראים שככל שאנשים משקיעים יותר משאבים רגשיים וזמן בשיחות עם צ’אטבוטים, מצבם הרגשי נוטה להיות ירוד יותר. יידרשו מחקרים נוספים כדי לגלות מה הוביל למה – האם הפניה לצ׳אטבוטים פוגעת בחוסן הנפשי, או שאנשים שרע להם מחפשים מפלט בחברוּת המדומה של הבינות המלאכותיות. יכול להיות גם שמדובר במעגל שמזין את עצמו.

מחקר נוסף מצא ששימוש גבוה בצ’אטבוטים מבוססי בינה מלאכותית עלול להעמיק תחושות של בדידות, ליצור תלות רגשית, ואף לפגוע בתקשורת עם בני אדם. נראה שזה נכון במיוחד לאנשים שנקשרים בקלות ומביעים אמון רב בצ’אטבוט.

למרות החששות מההשלכות של קשרים חד-צדדיים עם בינות מלאכותיות, סקירת מחקרים עדכנית העלתה כי חלקם מצאו שעזרים קוליים חכמים כגון הסייעת הווירטואלית של חברת “אמזון”, אלכסה, הפחיתו את תחושת הבדידות של משתמשים, לפחות בטווח הקצר. אם כן, מוקדם לקבוע מה יהיו ההשפעות הפסיכולוגיות של קשר ממושך של בני אדם עם בינה מלאכותית, ויידרשו עוד זמן ומחקרים נוספים כדי להבין זאת. כמו בעניין האהבה, יש הטוענים שקשרינו עם בינות מלאכותיות יעצבו מחדש את הבנתנו על מערכות יחסים, אינטימיות וחוסן נפשי.

רובוטים ואהבה בתרבות

הרובוטים בעלי הגוף האנושי מלווים אותנו מאז שהופיעו לראשונה לפני יותר ממאה שנה במחזהו של קרל צ’אפק “R.U.R“. צ’אפק גם טבע את השם רובוט, שמשמעותו בצ’כית היא, בקירוב, “עבודה”. ואכן מצ’אפק, דרך הרובוטים של אייזק אסימוב, ועד האנדרואידים של “בלייד ראנר”, הרובוטים הם בראש ובראשונה משרתים, או עבדים. מבנה גופם האנושי לכאורה מציג אותם כחיקוי של האדם האמיתי, הביולוגי, אך מאחר שהם מיוצרים בבית חרושת וכפופים לבני האדם, מעמדם נחות.

מבחינה סיפורית, הדמיון של הרובוטים לאדם הופך אותם למעין מראה שדרכה אנו, הקוראים או הצופים, רואים את עצמנו. רבות מהיצירות שנכתבו או צולמו בנושא, עוסקות ביסודן בשאלות מוסריות ופילוסופיות, ובראשן השאלה “מהו אדם?” – בהביטנו ביצור חושב הדומה לנו מבחינה חיצונית, עלינו לתהות במה נבדל האדם מהרובוט. האם זו החשיבה היצירתית? הרגשות? היכולת להביא צאצאים? ואולי זה המוות, כפי שהציע אסימוב בסיפורו “איש יובל המאתיים” (1976)? או המין?

סדרת הטלוויזיה “ווסטוורלד”, המבוססת על סרט ישן שנקרא בעברית “עולם המערב”, הביאה את השימוש המיני ברובוטים לקיצוניות. הסדרה מתרחשת בפארק שעשועים דמוי “דיסנילנד” שמוקדש לימי “המערב הפרוע”. האטרקציה הגדולה בפארק היא רובוטים דמויי אדם שמגלמים תפקידים מסורתיים המזוהים עם מיתוס המערב הפרוע, כגון שריף, מוזג קאובוי וכמובן זונה. מאחר שהם רק מכונות, המבקרים רשאים לעשות בהם כל מה שעולה בדעתם, החל בקרבות אקדחים מבוימים וכלה ברצח, אונס והתעללות. העניינים, כמובן, משתבשים והעונה הראשונה מסתיימת במרד רצחני. במהלכו, בין השאר, הרובוטית הוותיקה ביותר, שחוותה התעללויות חוזרות ונשנות לאורך שנות קיומה, נוקמת את נקמתה בבני האדם על השימוש הסדיסטי שעשו בה ובגופה.

הממד הלא שוויוני ביחסים בין רובוטים לבני אדם ניכר גם בדרכים הרבה יותר מתונות. בספר “רובוטים של שחר” (אייזק אסימוב, 1954), מתוארת חברה אנושית שכלכלתה מבוססת לחלוטין על משרתים רובוטיים. בחברה הזאת אף אחד לא מתרגש מכך שאישה שמחזיקה ברשותה רובוט משוכלל דמוי אדם עושה בו שימוש מיני, אך כשהיא מתאהבת בו ואף קוראת לו “בעלי”, כל הדעות הקדומות מתעוררות נגד “התועבה”.

יש עוד סיפורי אהבה רבים בין אדם לרובוט, אך כמעט בכולם יש משהו פגום. כבר באופרה “סיפורי הופמן” (ז’אק אופנבך) מ-1881, מושא אהבתו של הגיבור היא בובה מכנית – והוא מקפיד להרכיב משקפי פלא שלא יניחו לו לזהות שהיא אינה אנושית; בסרט “אקס מאכינה” (2015) הרובוטית מפלרטטת עם הגיבור במטרה להוליך אותו שולל; בסרט “מטרופוליס” רובוטית מתחזה לאהובת הגיבור מריה ומסיתה את הפועלים למרוד; וב”היא” הבינה המלאכותית אומנם מתאהבת בגיבור, אך יחד עם עוד 64 נאהבים אנושיים שמשוחחים איתה בנפרד אך בו-זמנית.

נדמה כי כדי שתתפתח אהבת אמת בין אדם למכונה, יוצרי המדע הבדיוני צריכים לזנוח לגמרי את הריאליזם ולצאת אל המישור הפיוטי. דוגמה די נדירה לזה מספק סיפורו של דיוויד לוין, “סיפורו של העיט הזהוב” (2003) – מעין סיפור אהבה המוצג כאגדה של העתיד הטכנולוגי הרחוק. במרכזו נמצאת נקבת עיט שבני האדם העניקו לה תבונה והפכו אותה למוח רובוטי של ספינת חלל. ברבות השנים היא התגלגלה למגרש גרוטאות, ואז נאספה ושודרגה למעין אוטומטון מספר סיפורים בגוף מתכתי נשי מרהיב העשוי מאבנים טובות. כשמהמר פוחז זכה בה בהימור פרוע, נולד ביניהם סיפור אהבה פיוטי, שבסופו המאהב האנושי ויתר על אנושיותו כדי לאפשר לה לחזור ולשוט בין הכוכבים.

חרף יופיו של הסיפור, “העיט הזהוב” מקצין תופעה שמשותפת לרוב סיפורי הזיווגים בין בני אדם לרובוטים: כמעט בכולם הזכר הוא גבר בשר ודם והנקבה היא רובוטית – אובייקט מלאכותי הכפוף לגבר. חלקם שייכים לתבנית עלילתית נפוצה נוספת שהיוטיובר ג’ונתן מקינטוש (McIntosh) אפיין בשנת 2017 בשם “רק אתמול נולדה סקסית”. יצירות כאלה, שאחת הבולטות מביניהן היא הסרט “האלמנט החמישי” (1997), מציגות במרכזן דמות של אישה לא אנושית – רובוטית, אנדרואידית, בת-ים, חייזרית וכו’ – שהגיעה לעולם זה עתה בגוף נשי נוטף מיניות. בשל תמימותה וחוסר ההכרות שלה עם דרכי העולם, היא תלויה לחלוטין בגיבור הגברי שינחה אותה.

“רק אתמול נולדה סקסית”: הסרטון המקורי:

פיתוח טכנולוגיות הבינה המלאכותית מתקדם כיום בצעדי ענק, וקשה מאוד לחזות איך ייראו ויפעלו הבינות של העתיד. ככל שיצירי ידינו נהיים דומים יותר לנו, הם פותחים לפנינו דרכים חדשות ומציבים לנו אתגרים חדשים. יותר משהמדע הבדיוני מלמד על העתיד, הוא משתמש בעתיד כדי לספר לנו על עצמנו, ומה יותר אנושי מאשר הרצון באהבה ושותפות? ימים יגידו איך השחקנים החדשים בזירת הבינה יעצבו את החיים החברתיים שלנו, את הזוגיות שלנו ואפילו את האהבה.