איך נקבל החלטות בעולם מוצף מידע

כפי שראינו בסדרת הכתבות הנוכחית, אנו חיים בעולם מוצף מידע ונחשפים כל הזמן לשיטפון עצום של מידע ונתונים בשלל ערוצים, ובראשם ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט והרשתות החברתיות. המידע הזה עובר שלל שינויים ומניפולציות בדרכו אלינו, וגם הדרכים שבהן מוחנו חושב על הנתונים ומנתח אותם משפיעות על הסקת המסקנות שלנו ועל ההחלטות שאנו מקבלים. חלק מהמידע שאנו נחשפים אליו מדויק ומהימן ברובו, אך חלקים ניכרים אחרים כוללים מידע לא אובייקטיבי, מוטה, ולעיתים אפילו כוזב מיסודו.

כל הדברים הללו מקשים עלינו לדעת על מי ועל מה לסמוך, למי להאמין ואיך להחליט מה לעשות. בסדרת הכתבות הזו ניסינו לעשות סדר בנושאים האלה על ידי התמקדות בהטיות חשיבה (הטיות קוגניטיביות): באגים שקיימים במוחנו וגורמים לנו, בצורה הניתנת לחיזוי, לקבל החלטות לא אופטימליות או להאמין בכזבים ובשגיאות.

התמקדנו בשורה לא ארוכה של הטיות חשיבה ותופעות פסיכולוגיות בולטות: הטיית האישוש, הטיית הזמינות, הטיית העיגון, מערכת 1 ו-2, הטיית ההישרדות, הטיות זיכרון, הטיות הסתברותיות ועוד. אך אלה אינם אלא דוגמאות ספורות מתוך מגוון רחב של הטיות ודפוסים שהתגלו בעשרות השנים האחרונות.

למרות זאת, אל לנו להרגיש מיואשים או אבודים בעולם מוצף המידע שבו אנו חיים. די אם נזכור שהאינטואיציה שלנו לא תמיד נכונה ונקפיד לחשוד בכל דבר שנשמע פשוט מדי, חד-צדדי, או תואם לחלוטין את עמדותינו באופן מוחלט. באנגלית קוראים לזה “Too good to be true”. וכפי שלימד אותנו סוקרטס, גדול הפילוסופים היוונים בעת העתיקה – עלינו להיות ספקנים תמיד, לשאול שאלות ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו בלי שחקרנו אותו לעומק.

חשיבה פעילה וביקורתית

העיקר בסדרת הכתבות היה לערב אתכם, הקוראים. בתחילת רוב הכתבות הופיעה שאלה שנועדה להדגים את ההטייה הקוגניטיבית שבה הכתבה דנה. המטרה לא הייתה להוכיח שרובנו חושבים בצורה שגויה, אלא להמחיש שאנחנו מושפעים מההטיות הקוגניטיביות באופן די קבוע ובר-חיזוי.

ברוב המקרים קרה בדיוק מה שחזינו. בכתבה על הטיית האישוש כמעט 60 אחוז מהקוראים בחרו בתשובה הלא נכונה (“אי אפשר לדעת”). בכתבה על הטיית הזמינות כ-40 אחוז מהקוראים חשבו שיש יותר מדינות ששמן מתחיל באות י’ לעומת אלה שמתחילות באות ט’, אף על פי שבפועל מספר המדינות באות ט’ יותר מכפול מאלה שמתחילות בי’. בכתבה על הנטייה שלנו לזהות תבניות גם כשהן לא שם, רוב הקוראים (כ-90 אחוז) דווקא ידעו שההסתברות לקבל כל סדרת קלפים היא זהה באותה מידה – מה שמראה הבנה סטטיסטית טובה למדי מצידם. עם זאת, בכתבה על הטיות הזיכרון, כמחצית מהקוראים זכרו לא נכון את הציטוט מהסרט “מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית”  כך שיש לכולנו במה להשתפר. ותודה מקרב לב למאות הקוראים שלקחו חלק פעיל בסדרת הכתבות – אני מקווה שהיא תרמה, ולו במעט, לחשיבה ולהבנה שלכם על הדרכים בהן דפוסי החשיבה ומנגנוני קבלת ההחלטות שלנו ניתנים לחיזוי ולשיבוש.

קבלת החלטות בתנאי חוסר ודאות

סדרת הכתבות הזאת מוקדשת לשני חוקרי הפסיכולוגיה ההתנהגותית הישראלים, שבמידה רבה יצרו במו ידיהם את תחום המחקר המרתק של הטיות החשיבה וקבלת ההחלטות: דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. ביחד ולחוד הם התעמקו בכל אותם “באגים” שמלווים את צורת החשיבה ואת אופן קבלת ההחלטות שלנו. הם נעזרו לשם כך בשאלות פשוטות שגורמות לרוב האנשים לבחור באופן אינטואיטיבי בתשובה שגויה.

השאלה המופיעה בתחילת הכתבה הזאת, “הבעיה של לינדה”, פורסמה לראשונה במאמרם משנת 1972 והיא דוגמה מייצגת לסוג השאלות הפשוטות אך הערמומיות שכהנמן וטברסקי המציאו. התשובה הנכונה היא שמבחינה סטטיסטית סביר יותר שלינדה היא פקידה בבנק, מפני שהאפשרות השנייה היא חיתוך של שתי אוכלוסיות, הנשים הפמיניסטיות מתוך כל הנשים שהן פקידות בנק. כלומר, היא מצמצמת את גבולות תנאי האפשרות הראשונה. היא אומרת שלינדה היא גם פקידה בבנק וגם פעילה בתנועה הפמיניסטית. כך שהאפשרות השנייה כוללת רק נשים שנכללו באפשרות הראשונה, אך לאו דווקא את כולן: ייתכן מאוד שיש פקידות בנק שאינן פמיניסטיות, ובמקרה זה יותר נשים נכללות בתשובה הראשונה מאשר בשנייה. 

למרות זאת, קרוב לוודאי שרבים מקוראי השאלה בחרו באפשרות השנייה. הם עשו את זה בעיקר מפני שהנתונים הרבים על לינדה שניתנו בתחילת השאלה עודדו אותנו לחשוב שמתאים מאוד ללינדה להיות פעילה בתנועה הפמיניסטית. לכשל הזה קוראים “כשל החיתוך” (conjunction fallacy), והוא מציג עוד דוגמה להטיה בחשיבה הסטטיסטית-הסתברותית שלנו, בדומה לאחרות שתוארו בכתבה קודמת בסדרה.

בשנת 2001 היה כהנמן שותף למחקר המשך, שבחן אם שינוי נוסח השאלה כך שתדבר על תדירויות (“מתוך 100 נשים כמו לינדה, כמה מהן יהיו……”) במקום לשאול ״מה יותר סביר״, יקל על אנשים לענות עליה כהלכה. כהנמן חשב שהניסוח לא אמור לשנות דבר, כיוון שההטיה היא בצורת החשיבה עצמה, בעוד שעמיתיו למחקר סברו שגם המינוחים חשובים. בפועל הממצאים היו מעורבים ולא הכריעו בין שתי הגישות.

אך מה שמעניין במחקר הזה הוא שהפעם השתמשו בגישת מחקר חדשה שנקראת “שיתוף פעולה לעומתי” (Adversarial Collaboration). לפי הגישה הזאת, כשמבקשים לבחון שתי השערות מנוגדות, יש למצוא חוקר מתווך ניטרלי שישתף פעולה עם חוקרים שמייצגים כל אחת מההשערות. ביחד השלושה מתכננים, מבצעים ומנתחים את ממצאי הניסוי שנועד לקבוע מהי ההשערה הנכונה ביותר. ברוב המחקרים שנעשו כך התשובה נמצאה אי שם באמצע – כל אחת מההשערות מסבירה את הממצאים באופן חלקי.

אין פתרון פשוט שיכול לעזור לנו להתגבר על הטיות החשיבה שלנו. כהנמן היה פסימי במיוחד בנוגע לזה – הוא האמין שהמנגנונים הללו מקובעים עמוק בתוך החיווט המוחי שלנו, עד כדי כך שאיננו מסוגלים לגבור עליהם אפילו אם אנחנו מודעים לקיומם. חוקרים אחרים מחזיקים בדעות קצת פחות פסקניות, ונראה שהדיון בנושא יימשך גם בשנים הבאות.

מה שברור הוא שכדי לנווט בהצלחה בעולם מוצף המידע שלנו, מוטל עלינו לפתח כמיטב יכולתנו את החשיבה הביקורתית ולהבין מהם הכשלים וההטיות שמשפיעים עלינו, ואילו מניפולציות אנשים עושים במידע שזורם אלינו כדי להטעות אותנו ולפתות אותנו לחשוב, להאמין ולפעול בדרכים מסוימות ולא באחרות. רק מודעות וחשיבה ביקורתית יעניקו לנו סיכוי להבין כהלכה את הסביבה רווית המידע שבה אנו חיים, ולקבל בה החלטות מושכלות יותר.

האם הכתבות שלנו עזרו לכם להבין קצת יותר טוב איך אתם חושבים? האם נתקלתם בדוגמאות יומיומיות נוספות למצבים שבהם אתם או אחרים מושפעים מהטיות חשיבה? האם יש הטיות נוספות שתרצו לשמוע עליהן? אשמח לשמוע את רעיונותיכם ואת דעותיכם בתגובות לכתבה.

לכל הכתבות בסדרה