ילדים – משאב מתכלה

כאזרחים בעולם צפוף שהמשאבים בו מוגבלים, ודאי יעניין אתכם לדעת שבעשורים האחרונים קצב הגידול באוכלוסיית העולם הולך ופוחת. מגמת הירידה בילודה ניכרת בכל רחבי העולם, אם כי לא באותם רמה או קצב. בכל המדינות המפותחות זולת ישראל, נמדד בשנת 2024 שיעור פריון נמוך מרמת התחלופה – כלומר, נולדים פחות תינוקות ממה שנחוץ כדי לשמור על גודל אוכלוסייה קבוע. מדוע זה קורה?

בחקר הדמוגרפיה מבחינים בין כמה מדדים שנחוצים כדי לעקוב אחרי שינויים בגודל האוכלוסייה. הראשון מביניהם הוא שיעור הילודה, או פשוט ילודה: מספר הלידות בשנה נתונה שהסתיימו בלידת תינוק חי, לכל אלף איש באוכלוסייה בממוצע. מדד דומה הוא שיעור הפריון, שמייצג את מספר הלידות בשנה נתונה שהסתיימו בתינוק חי, אך לא מכל האוכלוסייה אלא רק מכלל הנשים בגיל הפריון. ולבסוף, שיעור הפריון הנמוך ביותר שדרוש כדי לשמור על גודל אוכלוסייה מאוזן במעבר מדור לדור נקרא רמת התחלופה.

כלומר, אם נביט שוב בפסקת הפתיחה נגלה שכמעט בכל המדינות המפותחות נולדים פחות ילדים ממה שדרוש כדי לשמור את האוכלוסייה בגודלה הנוכחי. כשרואים את המחסור הגובר במשאבים בעולם, ובתשתיות המתיישנות נדמה שזה רעיון לא רע לצמצם את גודל האוכלוסייה האנושית בעולם, אך לתהליך כזה נלווה מחיר כואב. אם כמות הצעירים העובדים תרד מתחת לרמה הנחוצה, כלכלת העולם עלולה להיפגע ואפילו לקרוס, וזה כבר רעיון רע מאוד.

למה אנשים מביאים פחות ילדים לעולם?

צאצאים מילאו כמה וכמה תפקידים לאורך ההיסטוריה האנושית. הם שימשו כוח עבודה זמין בחברות החקלאיות הקדומות, תרמו לפרנסת המשפחה בתקופת המהפכה התעשייתית, ולקחו על עצמם את תפקידי הטיפול והתמיכה בהורים המזדקנים בכל החברות ובכל התרבויות. בעבר רק כמחצית מהילדים הגיעו לבגרות, והצורך בעובדים הוביל משפחות ללדת יותר ילדים ממה שהם באמת צריכים, כדי להבטיח שמספיק מהם יישארו בחיים. 

בתקופה שקדמה למהפכה התעשייתית באירופה, המשק החקלאי נשען על המשפחה הגרעינית, ולכן גודל המשפחה הושפע ישירות מגודל המשק. ככל שהיו לך יותר דונמים של שדות, נזקקת ליותר ידיים עובדות – כלומר יותר ילדים. בהמשך, עם התפתחות התעשייה ותהליכי העיור שהתרחשו במקביל באירופה ובארצות הברית, ילדים עברו לעבוד כשכירים במפעלים וכל ילד הכניס למשפחתו כסף. העבודה במפעלים הייתה קשה ואינטנסיבית, וגבתה מהפועלים מחיר כבד, בדמות תאונות עבודה ומחלות. כך נוצר לראשונה לחץ ציבורי להגבלת עבודת ילדים, מסיבות הומניטריות ומעשיות כאחד. במקביל התגבשה עמדה שלפיה חינוך ציבורי יכול לשרת את הכלכלה, דרך הכשרת עובדים משכילים ומיומנים שיהיו יעילים ויצרנים יותר.

לאורך המאות ה-18 וה-19 נחקקו במדינות אירופה ובארצות הברית חוקי חינוך חובה, ובעקבותיהם  עבודת הילדים הצטמצמה ונשים תפסו את מקומם. כך חלה מהפכה ביחס לילדים, שכבר לא נתפסו כמבוגרים קטנים. הילדות התעצבה כתקופה שאמורה להתמקד בהתפתחות, בלימוד ובמשחק, והתבססה תפיסה שלפיה החברה נדרשת להגן על ילדיה.

השילוב של כל השינויים הללו, לצד עוד גורמים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, הובילו לירידה דרסטית בשיעור הפריון במאתיים השנים האחרונות: מ-ממוצע של שבעה ילדים למשפחה לפני המהפכה התעשייתית, לארבעה-חמישה ילדים למשפחה במהלכה, ועד לירידה מתחת לרף של שני ילדים למשפחה בעשורים האחרונים.

אם בעבר גידול ילדים היה כורח המציאות, היום אפשר לראות בהם מותרות. וככל שחולף הזמן, זכות היתר הזאת הולכת ומתייקרת. יוקר המחיה המאמיר, תרבות השפע, הגישה הפסיכולוגית שמעמידה את הילדים במרכז והתבססות הלימודים הגבוהים כתחנה חברתית שכולם עוברים בה – כל אלה הופכים את גידול הילדים לפרויקט יקר.

פחות ילדים, יותר גמלאים

דמוגרפים וכלכלנים חוששים כי הירידה בפריון תעבור בעשורים הקרובים סף קריטי, שיוביל לירידה דרמטית בכוח העבודה: מספר העובדים שמניעים בפועל את גלגלי הכלכלה. כך יאבד האיזון בין כמות הגמלאים, שמסתמכים לקיומם על כספי ציבור, לכמות העובדים – שמספקים למדינה את ההכנסות הנחוצות לה, בין השאר למימון הגמלאים, בדמות מיסים. ככל שההכנסות ממיסים יפחתו, המדינה תתקשה לספק שירותים לתושביה.

למעלה משני שלישים מהאנושות חיים כיום באזורים ששיעורי הפריון בהם נמוכים מרמת התחלופה. בשנת 2024 עמד שיעור הפריון העולמי על 2.2 ילדים בממוצע לאישה בלבד, לעומת 3.3 בשנת 1990. ב-37 מ-38 מדינות ה-OECD נמדד ב-2024 שיעור פריון נמוך מרמת התחלופה, שנע בין 1.91 ילדים לאישה במקסיקו ל-0.72 ילדים לאישה בדרום קוריאה. המדינה המפותחת היחידה ששיעור הפריון בה גבוה מרמת התחלופה היא ישראל, וגם בה הוא מתכווץ בהתמדה ועומד כעת על רמה של 2.83.

לפי התחזיות הדמוגרפיות, בשנת 2100 שיעור הפריון ב-97 אחוז ממדינות העולם צפוי לרדת מתחת לרמת התחלופה, ומחצית מהתינוקות בעולם ייוולדו באפריקה שמדרום לסהרה – בהכללה, המדינות העניות ביותר והכי פחות מפותחות בעולם. מהשיקולים האלה לבדם רצוי להתייחס לירידה בשיעור הפריון בשני מישורים: ראשית, יש לנסות לעודד ילודה ולהעלות מחדש את שיעור הפריון במדינות המפותחות. ושנית, יש לעודד הגירה מבוקרת למדינות ששיעור הפריון בהן נמוך מרמת התחלופה, כדי להגדיל את כוח העבודה ולהוריד את הגיל הממוצע של  האוכלוסייה העובדת במדינות הללו. כמובן, הדרישה הזאת מתעלמת מכך שהגירה נוטה להיות חומר נפץ פוליטי.

איך מעודדים אנשים להביא ילדים לעולם? מחקרים מראים שהשכלה גבוהה ויציאה של נשים לשוק העבודה קשורות לירידה במספר הילדים. מאחר שלא יעלה על הדעת לשלול מנשים זכויות כלכליות ופוליטיות שהושגו בקשיים רבים, מוטב למצוא גורמי השפעה חיוביים. לשם כך אפשר להתמקד בגורמים חברתיים וכלכליים שמעורבים בהחלטה להביא פחות ילדים לעולם.

למשל אם במדינה מסוימת מצאו שהעול הכלכלי של גידול ילדים הוא גורם מרכזי בהחלטה להסתפק במשפחה קטנה, ייתכן שתמריצים כלכליים כמו קצבאות ילדים ישנו את המגמה. אם הגורם המוביל הוא אי-אמון במוסדות החינוך, הפתרון עשוי להיות השקעה נוספת בחינוך. אם הירידה נובעת משיקולי קריירה של נשים, אולי כדאי ליצור תנאים נוחים יותר לחופשת לידה בדמות חקיקה שתבטיח שאמא טרייה לא תאבד את מקום עבודתה.

אפשרות אחרת היא להתמודד ישירות עם ההשלכות של הירידה בפריון, בלי לנסות להעלות אותו. במדינות רבות נוטים לדחות את גיל הפרישה לגמלאות, וכך להגדיל את כוח העבודה. גם השקעה ברפואה מונעת תוכל לצמצם את ההוצאות הציבוריות הגבוהות על הטיפול במחלות כרוניות של זיקנה.

המקרה המוזר של ישראל

ישראל היא חריגה בעולם המפותח במה שנוגע לילודה: בשונה מכל שאר מדינות ה-OECD, שמתמודדות עם שיעור פריון נמוך מרמת התחלופה, בישראל הפריון נע סביב שלושה ילדים בממוצע לאישה, והוא יציב לאורך עשרות שנים. היציבות הזו נובעת משילוב מורכב של גורמים תרבותיים, דתיים, חברתיים, כלכליים וביטחוניים, שמבדילים את החברה הישראלית מחברות מפותחות אחרות.

ילדים תופסים מקום מרכזי בזהות האישית והקולקטיבית של יהודים במדינת ישראל. ההיסטוריה שלנו, ובכלל זה השואה והמאבק הבלתי פוסק על קיומנו במזרח התיכון, חיזקה את תחושת השליחות בין הדורות ואת הערך של המשכיות העם, והפכה את ההורות לנושא חברתי מוביל. גם ההיבט הדתי בולט מאוד בישראל, שכן הילודה בציבור הדתי, ועוד יותר מכך בחברה החרדית, גבוהה במיוחד. ההשפעה של הגורמים הללו על מספר הילדים למשפחה היא עצומה.

גם המבנה החברתי בישראל מעודד ילודה. קיומן של משפחות מורחבות עם קשרים חזקים בין חבריהן בתוך מרחב גיאוגרפי לא גדול, בצירוף רשתות קהילתיות פעילות, מעניק להורים תמיכה  רגשית ומעשית שמקילה עליהם לטפל במשפחה עם הרבה ילדים. לכך מצטרפת מדיניות ממשלתית שמעודדת ילודה: קצבאות ילדים, חינוך ציבורי מגיל צעיר, חופשות לידה, טיפולי פוריות ושירותי בריאות ציבוריים נגישים. כל אלה תורמים לכך שהבאת ילדים נתפסת לא רק כבחירה אישית, אלא גם כמעשה ראוי מבחינה חברתית תרבותית ולאומית.

גורם נוסף לשיעורי הפריון בישראל הוא מוסכמות חברתיות: בחברה הישראלית, ובעיקר במגזרים דתיים ומסורתיים, משפחות גדולות נחשבות לנורמה ולעיתים אף לדרישה חברתית. ילדים אינם נתפסים רק כעניין פרטי, אלא גם כגורם שמעצים קשרים חברתיים, מעניק תחושת שייכות ומעמד ומחזק את הקהילה.

לצד כל אלה, גם ההקשר הביטחוני מייחד את ישראל. לאורך השנים, אחרי אירועים ביטחוניים שגבו קורבנות בנפש, נצפו גלי “בייבי בום” – תגובות קולקטיביות של ילודה מוגברת. הילדים נתפסים כסמל לניצחון החיים על פני המוות, לאחדות לאומית ולחיזוק העם. סבתא שלי הייתה אומרת ש”כל זוג חייב ללדת שלושה ילדים: שניים להחלפת ההורים ואחד להגדלת העם היהודי”. חובת השירות הצבאי מחדדת את הצורך בכוח אדם צעיר, ומשפיעה על התודעה הציבורית, כך שילודה נתפסת גם כהשקעה בביטחון הלאומי.

אחרי טבח השבעה באוקטובר 2023 נרשמה עלייה של כשבעה אחוז במספר הלידות. זוהי דוגמה נוספת לנטייה של ישראלים לתרגם מצבי קיצון ביטחוניים להורות מוגברת, כמעשה של שליחות והמשכיות.