זיכרון תחת אש: מה קורה לזיכרון בזמן טראומה?

לפעמים הפער בין “אני זוכרת הכול” לבין “אני לא זוכרת כלום” מתקיים באותו מוח ממש. אנשים רבים שחוו טראומה מתארים תופעה מבלבלת: זיכרונות מסוימים מהאירוע הטראומטי הם מציפים, חודרניים ומפורטים להכאיב, ואילו אירועים יומיומיים, כמו שיחה מאתמול או פגישה שהתרחשה בשבוע שעבר, מתפוגגים כאילו לא התרחשו. יובל רפאל, ששרדה את הטבח בפסטיבל הנובה, תיארה לאחרונה בריאיון ל”לאישה” תחושה דומה של חללים בזיכרון: “מאז 7 באוקטובר אני סובלת מניתוקים, יש לי בעיית זיכרון קשה”. מאחורי החוויה האישית הזו מסתתר מנגנון מוחי מורכב. כדי להבין אותו, הבה נבחן מה קורה במוח במפגש שבין טראומה, רגש וזיכרון.

איך המוח מארגן חוויה?

הזיכרון האנושי לא פועל כמו מצלמת וידאו. חוקרי מוח ותודעה רואים בו תהליך פעיל ודינמי, הכולל מידע שנקלט בחושים, מעובד במערכות השונות במוח, מקושר לזמן ולמקום, ומשולב בתוך הסיפור האישי שלנו.

אחד מאזורי המוח המרכזיים בתהליך עיבוד המידע הוא התלמוס. רוב המידע שמגיע מהחושים ומהקולטנים בגוף מגיע אליו. התלמוס מסנן ומנתב את האותות החושיים אל מערכות המוח שאחראיות על עיבוד המידע, בהן מידע נקלט, מסונן, מושווה למידע קיים, עובר הערכה רגשית ומעובד לכדי לקבלת החלטות. בין היתר, התלמוס מעביר מידע למערכת הלימבית, שבה נמצאת האמיגדלה, שתורמת להערכת המשמעות הרגשית של הגירוי; להיפוקמפוס, שפועל כמו מערכת תיוק שמשייכת כל זיכרון למקום ולזמן הנכונים לו; ולקליפת המוח הקדם-מצחית, שתפקידה לווסת את התגובות הרגשיות שלנו, לשמור עלינו קשובים, ולעזור לנו להבדיל בין עיקר לטפל.

באופן שגרתי, שיתוף הפעולה בין המערכות האלה מאפשר להפוך קלט חושי גולמי לחוויה מאורגנת יחסית, אירוע שאנחנו יכולים למקם בעבר, להבין את משמעותו ולשלב אותו ברצף הסיפור האישי שלנו. אולם במצב של סכנה קיומית, האיזון העדין הזה משתנה.

תגובת חירום: כשמערכות ההישרדות תופסות קדימות

כדי לאפשר תגובה מיידית לאיום, מערכת העצבים שלנו בוחרת במסלול המהיר מהתלמוס אל האמיגדלה. מהסיבה הזו אזור האמיגדלה מכונה לעיתים “מרכז הפחד”, שכן הוא מגיב במהירות לגירויים חושיים שמשמעותם עלולה להעיד על סכנה. התגובה הזו יכולה להתרחש עוד לפני שהמידע עבר עיבוד מודע ומלא באזורים המפותחים וה”גבוהים” יותר של המוח, ולפני שהספקנו להבין מה מתרחש. הפעילות המהירה של האמיגדלה בתגובה לאותות מסוכנים-בפוטנציה היא שגורמת לנו להגיב בבהלה לאופנוע שעובר, מתוך מחשבה שמא שמענו אזעקה, או להירתע מ”נחש” כשלמעשה מדובר בחתיכת חבל.

אחד התורמים המרכזיים להבנת המנגנון הזה היה ג’וזף לדו (Ledoux), שחקר את המנגנונים העצביים של פחד בעזרת התניית פחד פבלובית, והנגיש את עבודתו לקהל הרחב בספרו “המוח הרגשי”. במסגרת ניסויים שערך לדו בשנות ה-90 נחשפו חולדות לצליל ניטרלי, ולצידו הן חוו באופן עקבי גירוי לא נעים, כמו גירוי חשמלי חלש. לאחר מספר פעמים שבהן הצליל והשוק החשמלי הופיעו יחד, הצליל לבדו הספיק כדי לעורר אצל החולדות תגובת בהלה אוטומטית, מה שהעיד על למידת הפחד. בשלב הבא של הניסוי בחן לדו אילו אזורים במוח הכרחיים ליצירת התגובה. באמצעות פגיעות ממוקדות במסלולים עצביים שונים ובחינת ההתנהגויות שהושפעו מהן, הוא הראה שגם כאשר נפגעו המסלולים המובילים אל קליפת המוח, שאחראית כאמור לעיבוד מודע ומפורט של המידע, תגובת הפחד למשמע הצליל נותרה בעינה. לעומת זאת, פגיעה בקשרים בין התלמוס לבין האמיגדלה ביטלה את התגובה.

לדו ואחרים הסיקו מכך שיש מסלול עצבי ישיר ומהיר מהתלמוס לאמיגדלה, שאינו תלוי בעיבוד מלא בקליפת המוח. לדו כינה את המסלול הזה “הדרך הנמוכה” (the low road) – נתיב שעוקף את קליפת המוח ומאפשר תגובה רגשית מהירה לאיום.

כשהאמיגדלה קולטת איום, היא שולחת הוראה להיפותלמוס, אזור במוח שאחראי על ויסות חילוף החומרים ועל פעולות כמו אכילה, שתייה, שינה וטמפרטורה, שמגיב בתגובת “הילחם או ברח”, ומעודדת הפרשה של הורמוני לחץ כמו אדרנלין וקורטיזול. בטווח הקצר התגובה הזו עשויה לחדד את הקשב לאיום, אולם כשהעוררות גבוהה במיוחד או מתמשכת לאורך זמן, היא עלולה לפגוע ביכולת של ההיפוקמפוס ושל קליפת המוח לארגן את החוויה לכדי זיכרון קוהרנטי. פחות משאבים מוקדשים לעיבוד עדין של פרטים יומיומיים, ויותר מהם מופנים לזיהוי וניטור של סכנה אפשרית.

הפרדוקס של הזיכרון הטראומטי

ייתכן שהתגובות הללו עומדות בבסיסו של אחד המאפיינים המבלבלים ביותר של זיכרון טראומטי: מצד אחד, פלאשבקים וזיכרונות חודרניים – תמונות, קולות או תחושות שחוזרים בעוצמה כאילו האירוע מתרחש שוב. מצד שני, קיטוע או קושי לשחזר חלקים מהאירוע, ולעיתים גם קושי בזיכרון יומיומי.

אחד ההסברים לכך הוא שבזמן טראומה מרכיבים רבים של האירוע, כמו ריחות, צלילים או מראות, נרשמים בזיכרון האימפליציטי (המרומז): זיכרונות המבוססים על תחושות ורגשות שאינם מחייבים ניסוח מילולי ולרוב אינם נגישים לשליפה מודעת. במילים אחרות, הגוף “זוכר” גם אם אנחנו מתקשים לתאר את החוויה בעל-פה. החלק הזה של מנגנון הזיכרון גם מקשר בין תחושות גופניות לבין חוויות מהעבר, והוא עשוי להשפיע על ההתנהגות שלנו בצורה שלא תמיד תהיה מודעת.

מבחינת הפעילות של המוח, האמיגדלה עשויה “לצרוב” מרכיבים חושיים ורגשיים של החוויה בעוצמה גבוהה, בעוד אזור ההיפוקמפוס, שאמור למקם את האירוע בעבר ולשלב אותו ברצף החיים, מתקשה לעשות זאת בזמן לחץ. כך נוצרים זיכרונות שהם מצד אחד טעונים מאוד רגשית וחושית, ומצד שני פחות מאורגנים כסיפור ליניארי. על כן, פלאשבק הוא זיכרון חושי ורגשי עוצמתי ש”נלכד” במוח ללא חותמת זמן, וייתכן שזוהי הסיבה לכך שהוא נחווה כ”התרחשות מחודשת”, ולא כהיזכרות כאובה מהעבר.

“הטראומה פוגשת אותי לפעמים ברגע הכי לא הגיוני”

בריאיון תיארה רפאל סיטואציה שבה מפגש עם מעריצים בשדה התעופה הציף אצלה זיכרונות טראומטיים. המקרה ממחיש את מנגנון התניית הפחד, ואת האופן שבו הזיכרון המרומז יכול להשפיע על חיי היומיום. אפשר לדמיין איך קולות ההתרגשות של מעריציה הגבירו את העוררות הגופנית של רפאל: “ברגע שנגעו בי פיזית איבדתי את זה לגמרי, הרגשתי שאין לי שליטה ונכנסתי להתקף חרדה”. המגע הפיזי של קהל המעריצים פעל כטריגר חושי רב עוצמה. על אף שהייתה זו מחווה של חיבה ותמיכה, עבור מערכת הזיכרון המרומז הקולות העזים, המגע והלמות הלב ככל הנראה הפעילו אות גופני שהיה מקושר לאיום הקיומי שחוותה. התגובה הגופנית התעוררה במהירות, עוד לפני שהתרחש עיבוד מודע ומלא של המצב.

חשוב להדגיש כי לא כל מי שעברו טראומה יחוו דפוסים כאלה באותה צורה. השאלה למי נשקף סיכון לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים מעסיקה רבות את הספרות המקצועית, והסיכון נקבע משילוב של גורמים ביולוגיים, סביבתיים ונסיבתיים, כמו סוג האירוע, חומרת החשיפה, חשיפה קודמת לאירועים טראומטיים, מערכות תמיכה, תפיסת חוסן ועוד.

דיסוציאציה: להתנתק ממה שאי אפשר להכיל

במצבים של עומס רגשי קיצוני עשויה להופיע גם דיסוציאציה – תחושת ניתוק מהגוף, מהרגש או מהסביבה. זהו מנגנון הגנה אבולוציוני מתוחכם שמאפשר לנו “להתנתק” מהחוויה כדי לשרוד, והוא קיים גם בקרב חיות בטבע. כך למשל, במהלך שהותה במיגונית המוות יכלה רפאל להעמיד פני מתה כמו שביקש ממנה אביה, כפי שהיא מתארת בסרט תיעודי שמלווה אותה ממיגונית המוות בבארי אל בימת האירוויזיון, ששודר בערוץ 11 (הסרט מכיל תכנים קשים לצפייה ולהאזנה).

לטווח הארוך, הדיסוציאציה עלולה להקשות על עיבוד מלא של החוויה ועל שילובה בזיכרון האוטוביוגרפי. אמה של רפאל מספרת כי בשעות הראשונות לאחר האירוע, בעודה שוכבת בבית החולים, היה חשוב לה שבתה תשחזר את מה שקרה לה מתחילת האירוע ועד לאותו רגע, על מנת לזכור את המאורעות כאירועים בעלי התחלה, אמצע וסוף. 

זיכרון תחת עומס: למה שוכחים את השגרה?

מעבר לזיכרון הטראומטי עצמו, רפאל ואחרים שחוו טראומה מספרים גם על קשיי ריכוז, בלבול ושכחה של פרטים יומיומיים. כאן נכנסים לתמונה התפקודים הניהוליים של המוח, שכוללים יכולות כמו תכנון, ארגון, קשב ושליפת מידע.

כאשר חלק משמעותי מהקשב מוקדש לסריקה מתמדת של הסביבה בחיפוש אחר איומים, נותרים פחות משאבים קוגניטיביים למשימות שגרתיות. זיכרון העבודה, סוג הזיכרון שמאפשר לנו להחזיק מידע בראש כדי לחשוב, להבין שיחה או לבצע משימה – נפגע, ולכן השמירה בזיכרון של מידע חדש כמו שמות, פגישות או שיחות עלולה להיות חלקית. בריאיון, רפאל מתארת זאת כמצב שמעלה בה תסכול ומבוכה: “אני פוגשת המון אנשים חדשים, ולא תמיד זוכרת שפגשתי אותם קודם. זה מביך, כי אני בן אדם חברותי מאוד”. חשוב להדגיש שלא מדובר בירידה באינטליגנציה, אלא במערכת שפועלת תחת עומס.

רפאל מספרת בריאיון שלקח זמן מה עד שמצאה מה פשר התסמינים שהיא חווה מאז השבת השחורה. לדבריה ניכר כי היא סובלת מפגיעת הדף מוחית (Blast Injury), מצב שבו החשיפה לגלי ההדף מהפיצוצים השפיעה על רקמת המוח מבלי שתהיה פגיעה חיצונית נראית לעין. פגיעה כזאת מכונה לעיתים “פציעה שקופה”, משום שהיא לא תמיד מתגלה בבדיקות הדמיה רגילות. פגיעת הדף מוחית עשויה לגרום שינויים מבניים מיקרוסקופיים בחומר הלבן, רשת הסיבים שמחברת בין אזורי המוח ומאפשרת תקשורת יעילה ביניהם. כאשר התקשורת נפגעת עלולים להופיע קשיים בזיכרון, בריכוז או בפענוח מידע, ואף כאבי ראש מתמשכים. האתגר הקליני נעוץ בכך שהתסמינים של פגיעת הדף חופפים במידה רבה לתסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD): פגיעה בזיכרון העבודה, קושי בקשב, עוררות יתר ועייפות קוגניטיבית. לעיתים שני המצבים מתקיימים במקביל ומזינים זה את זה.

שימוש במשני תודעה בזמן איום

אל המורכבות הזו מצטרף נדבך ייחודי שמאפיין חלק משורדי מסיבת ה”נובה”: שימוש בחומרים פסיכואקטיביים. שורדים רבים דיווחו כי היו תחת השפעה של אלכוהול או חומרים פסיכדליים בזמן המתקפה. החומרים האלה משנים בין היתר את אופן פעילות המוליכים העצביים במוח, והם יכולים להשפיע על עיבוד החוויה בזמן אמת. המצב הזה העלה שאלות מחקריות חדשות לגבי האופן שבו חומרים אלו עשויים להשפיע על יצירת זיכרונות, עיבוד רגשי והתפתחות תסמיני פוסט-טראומה.

במחקר שנערך במרכז הרפואי שיבא נמצא כי ניצולים שדיווחו על צריכת אלכוהול הציגו שיעורים גבוהים יותר של תסמינים נפשיים, ובהם חרדה, דיכאון ותסמיני דחק, בהשוואה לניצולים שלא דיווחו על צריכת אלכוהול. אחת ההשערות שהעלו החוקרים היא שהאלכוהול פוגע בתהליכים קוגניטיביים ופיזיולוגיים חיוניים להתמודדות עם אירוע טראומטי, וכי הדיסוציאציה הנלווית לשימוש בו משבשת את עיבוד הזיכרון הטראומטי. 

ממצאי מחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת חיפה, מחזקים את הטענה ומצביעים על קשר בין צריכת אלכוהול לבין החמרה בתסמינים של פוסט-טראומה, ועלייה בחוויה של ניתוק מהמציאות, בחרדה ובדיכאון. עם זאת, במחקר הזה גם נמצא כי ניצולים שדיווחו על שימוש בחומרים פסיכדליים, כגון LSD ו-MDMA, דיווחו על פחות תסמינים פוסט-טראומטיים בהשוואה גם למי שצרכו אלכוהול וגם למי שלא השתמשו כלל בחומרים משני תודעה. החוקרים משערים כי ייתכן שהתוצאות קשורות לכך שהשימוש בחומרים פסיכדליים מסוימים הפחית את תחושת הפחד והגביר התנהגויות חברתיות.

בשני המחקרים נמצא כי הקבוצה שהציגה את רמת התסמינים הגבוהה ביותר הייתה מי שדיווחו על שימוש משולב באלכוהול ובקנאביס. החוקרים מדגישים כי יש לפרש את הממצאים בזהירות, שכן מדובר במחקרים תצפיתיים שמבוססים על דיווח עצמי, בלי שלחוקרים הייתה שליטה במינונים ובתנאי השימוש, ויש פוטנציאל גבוה להטיות בבחירת המשתתפים. לפיכך, אי אפשר להסיק שקיים קשר סיבתי חד משמעי בין סוג החומר לבין חומרת התסמינים.

הדרך חזרה: המוח הגמיש

החדשות החשובות הן שהמוח גמיש, והמאפיין הזה מסייע לנו להתאושש ולהחלים מחוויות טראומטיות שמשפיעות עליו. אחת הפרדיגמות המרכזיות בחקר הטראומה גורסת כי ככל שאנחנו לומדים לחוות תחושת ביטחון יחסית בגוף ובהווה, קליפת המוח הקדם-מצחית, שאחראית כאמור על חשיבה, ניתוח והערכה של המציאות, יכולה לשוב ולמלא תפקיד מרכזי בניהול התגובה הרגשית להתעוררות הזיכרונות הטראומטיים. הזיכרונות אינם נמחקים, אך הם עשויים להשתנות: מחוויה חודרנית, גופנית ומקוטעת לסיפור בעל התחלה, אמצע וסוף, שנמצא בעבר ולא בהווה המתמשך.

ישנן שיטות טיפול שמכוונות בדיוק לתהליך הזה, ומבוססות על שילוב בין עיבוד הזיכרון הטראומטי לבין עבודה גופנית וויסות הנשימה. בין הגישות שנמצאו יעילות במיוחד נמנים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה וטיפול EMDR, המשלב עיבוד זיכרון לצד ויסות פיזיולוגי ותנועות עיניים. מחקר הסוקר מטא-אנליזות מצביע על כך שטיפולים כאלה עשויים להפחית לאורך זמן תסמינים פוסט-טראומטיים כגון חודרנות, עוררות יתר והימנעות.

עם זאת, הסקירה מחדדת גם את מגבלות הידע הקיים: קיימת שונות גדולה בין מחקרים ובין מטופלים, ונדרש מחקר איכותי יותר, המסתמך על פרוטוקולים אחידים ומפורטים יותר, כדי להבין לעומק האם התערבויות מסוימות מסייעות, מדוע, ולמה חלקן מסייעות לאנשים מסוימים יותר מלאחרים. לצד אי-הוודאות המדעית, מתגבשת הסכמה רחבה כי שינוי הוא אפשרי, וכי באמצעות תהליכי טיפול מותאמים, רבים מצליחים בהדרגה להשיב לעצמם את תחושת הביטחון, השליטה והחיבור להווה.