אלה חיים אלה?

איך יודעים שמדוזה מתה? כשהיא שוחה, נודדת למרחקים ארוכים, צדה או צורבת את עורנו, ברור לנו שהיא חיה, אך כשאנו נתקלים בה על החוף, מחוץ למים, אנו מניחים שהיא מתה. אין לה לב, יש לה מערכת עצבים אך אין לה מוח, אי אפשר לבדוק לה דופק או לראות אם היא נושמת, אז איך אפשר לקבוע את מותה? 

כדי להבין איך מגדירים מוות של בעל חיים, אפשר להתחיל בהגדרה המוכרת של מוות אצל בני אדם. אותה אנחנו מכירים ואפילו יודעים להבחין בין שני סוגים של מוות. ראשית, מוות קליני הוא מצב שבו הלב מפסיק לפעום והנשימה נעצרת, אבל הפעילות המוחית עדיין נמשכת. מצב כזה יכול להיות הפיך אם ממהרים לעשות לאדם טיפול החייאה, שמסייע ללב לחזור לפעום. לעומת זאת, מוות מוחי הוא מצב בלתי הפיך שבו לא נותרת שום פעילות מוחית, כך שגם אם נפעיל את הלב מחדש בעזרת מכשור רפואי, האדם כבר מת ולא יקום מחדש לתחייה. זהו המוות המוחלט מבחינה רפואית, חוקית וביולוגית.

יש שני סוגים של מוות מוחי. מוות לבבי-נשימתי הוא מצב שבו הלב והריאות נכבים ראשונים והמחסור בחמצן גורם בתוך זמן קצר גם למוח להפסיק לפעול. במוות מוחי-נשימתי סדר הדברים הוא הפוך. תחילה המוח קורס, ואז הגוף מאבד את היכולת לנשום. בשני המקרים הגורם המכריע בקביעת המוות הוא סיום הפעילות של המוח, ולא עצירת הלב והנשימה. כך שאם נסיק מבני האדם על חיות אחרות, נגיד שמה שבאמת קובע את המוות הוא הפסקת הפעילות העצבית, ולא הפסקת פעילות הלב.

חיים בלי לב ומוח

בדומה למדוזה, גם בעלי חיים נוספים אינם תלויים בלב ובמערכת הדם כדי לחיות. בגופם של חרקים, לדוגמה, יש נוזל בשם המולימפה, שממלא תפקיד דומה לזה של הדם אצל יצורים גדולים יותר. שלא כמו הדם, הנוזל הזה לא זורם במערכת סגורה של ורידים ועורקים אלא ממלא את החלל הפנימי של החרק ובא במגע ישיר עם איבריו הפנימיים על מנת לספק להם חומרי מזון.

יצור אחר שחי בלי לב ובלי מערכת הובלה המקבילה למערכת הדם שלנו הוא ספוג הים. מדובר ביצור פשוט וקדום מבחינה אבולוציונית, שלא התפתחו בו איברים ומערכות מורכבות. הוא מסתמך על מי הים שיובילו אל תאיו חמצן וחומרי מזון בעיקר בדיפוזיה (פעפוע).

לא רק שספוג הים מתקיים בלי לב, דם או מערכת הובלה פנימית אחרת, אין לו אפילו מוח, או מערכת עצבים כלשהי. בניגוד לרוב בעלי החיים, תאי הגוף של הספוגים אינם נשלטים על ידי אותות עצביים, אלא מתפקדים בכוחות עצמם. למשל את זרימת המים בגופם מווסתים ישירות תאים מיוחדים שיוצרים זרם מלאכותי בעזרת שוטונים מיקרוסקופים שבולטים מדופנות התאים הפנימיים שלהם, ולא בעזרת שרירים.

מכיוון שאין לספוגים מוח ומערכת עצבים, קשה להגדיר באופן חד-משמעי מתי ספוג באמת מת. אצל יצורים נטולי מערכת עצבים מוות מוגדר כהפסקת חילוף החומרים בתאים המרכיבים אותו, או כחוסר יכולת לשמור על מבנהו ותפקודו של היצור החי.

לפעמים, כשתנאי הסביבה של הספוג מקצינים, למשל עקב טמפרטורת מים גבוהה במיוחד, הוא עשוי להפסיק להזרים מים דרך גופו. כתוצאה מכך חלק מתאיו עלולים למות, ולבסוף כל המבנה שלו יתפרק. עם זאת, תאים ששרדו יכולים לפעמים להתארגן מחדש לספוג חדש. כך שבמובן מסוים הספוג ממשיך להתקיים גם אחרי שהתפרק. מכאן עולה השאלה: האם הפרט המקורי מת ונוצר פרט חדש, או שמא מדובר באותו יצור?

השאלה הזאת זו מזכירה את פרדוקס ספינת תסאוס – רעיון פילוסופי שמבוסס על המיתולוגיה היוונית. הוא עוסק בזהותם של חפצים המורכבים מפרטים רבים ותוהה – אם כל חלקיהם הוחלפו, האם הם עדיין אותם חפצים? ואם החלקים הישנים חוברו מחדש, מהו החלק המקורי?

להיות או לא להיות

חזרה לשאלה המקורית – איך יודעים שמדוזה מתה? בניגוד לספוגי הים, למדוזות יש רשת עצבית פשוטה, והן מתפקדות ומגיבות לסביבה כל עוד הפעילות העצבית הרשתית שלהן נמשכת. כשהפעילות העצבית פוסקת, והן אינן מגיבות לסביבה, הן נחשבות מתות.

צורתה המוכרת של המדוזה, שמזכירה גוש של ג’לי לבן ורוטט, היא רק שלב אחד במעגל חיים מחזורי. במעגל הזה, תא זרע זכרי מפרה תא ביצית נקבי שהופרש אל המים. מהתא המופרה בוקעת תולעת שטוחה זעירה (פלנולה), שמתפתחת לפוליפ – מבנה נייח שנצמד למצע כלשהו. משם, בתהליך של רבייה אל-מינית, הפוליפ יוצר מדוזות צעירות שמתפתחות למדוזות בוגרות, וחוזר חלילה.

אך יש מין אחד יוצא דופן של מדוזה שמציג מחזור חיים שכביכול מערים על המוות. כשהמדוזה בת האלמוות Turritopsis dohrnii חווה לחץ סביבתי חמור, פציעה או מחלה, היא עוברת תהליך שנקרא טרנסדיפרנציאציה (transdifferentiation; מילולית: בידול חוזר). בתהליך הזה התאים הבוגרים של המדוזה נעלמים ובמקומם נשארת מסה של תאי גזע (ציסטה) שיכולים להפוך לכל סוגי התאים. בהמשך, תאי הציסטה מתפתחים מחדש לתאים עם התמחויות ספציפיות הדרושים לשלב הפוליפ. משם יתפתחו שוב מדוזות צעירות, כמו במחזור ההתפתחות הרגיל. התהליך הזה יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, כך שלהלכה המדוזה יכולה לא להזדקן לעולם ולחיות לנצח, או לפחות עד שתיטרף.

על כן, המוות אינו מושג אחיד בעולם החי. אצל בעלי חיים בעלי מוח, הפסקת פעילותו היא זו שקובעת את מותם, משום שהמוח הוא מרכז הבקרה של הגוף. לעומת זאת, אצל יצורים ללא מוח הפסקת הפעילות של מערכת עצבים היא זו שמסמנת את המוות. אצל יצורים שאין להם אפילו מערכת עצבים המוות מוגדר אחרת – הפסקת חילוף החומרים, אובדן מבנה ותפקוד, או התפרקות מוחלטת של הגוף.

ההבדלים האלה בהגדרת המוות קשורים לאבולוציה. יצורים פשוטים כמו ספוגי ים ומדוזות קדמו לבעלי חיים מורכבים יותר, והם משמרים צורות חיים שהתקיימו כבר לפני מאות מיליוני שנים. העובדה שהם עדיין קיימים מעידה שהמבנים הפיזיולוגיים הפשוטים שלהם, השונים כל כך מאלה שלנו, מצליחים לשרוד ולהתקיים לאורך האבולוציה.

בעולם החי אין הגדרה יחידה וברורה של המוות. כמו החיים עצמם, ההגדרה אינה זהה לכל היצורים, והיא מותאמת למבנה הגוף שלהם ולצורת התפקוד שלהם בעולם.