הוכחה חזקה נוספת לבטיחות החיסונים

מחקר ענק שנערך בדנמרק הפריך אחת מהטענות הנפוצות שעולות מדי פעם בנוגע לבטיחות החיסונים. הוא שלל את קיומו של קשר כלשהו בין קיומן של מנות קטנות של מלחי אלומיניום בחיסונים לבין שלל תופעות בריאותיות שיוחסו להם, כגון התפתחות של אלרגיות או של אוטיזם.

כבר יותר משבעים שנה נוהגים להוסיף מלחי אלומיניום לרבים מחיסוני השגרה שנוהגים לתת לילדים בשנים הראשונות לחייהם, כדי לשפר את יעילותם. הם נמצאים למשל בחיסונים נגד דיפתריה, טטנוס, שעלת, Hib (החיידק המופילוס אינפלואנזה), פנאומוקוק ודלקות כבד נגיפיות מסוג A ו-B. 

אף על פי שרוב החיסונים האלה ניתנים כבר עשרות שנים ויש אין ספור ראיות לבטיחותם, מתנגדי חיסונים טוענים שחשיפה בגיל הרך לאלומיניום שבחיסונים הללו עלולה להוביל למחלות כרוניות או להפרעות התפתחותיות. הטענות הללו מתבססות בעיקר על מחקרים שנעשו על בעלי חיים שנחשפו במשך זמן רב למינונים גבוהים מאוד של אלומיניום – הרבה מעבר לכמות הנהוגה בחיסונים – והצביעו על אפשרות לנזק עצבי או לעידוד של אלרגיות ושל מחלות אוטואימוניות בעקבות החשיפה.

חשש אחר עלה בעקבות מחקר גדול מ־2023, שמצא קשר אפשרי חלש בין כמות האלומיניום בחיסונים עד גיל שנתיים לבין התחלואה באסתמה בקרב יותר מ־300 אלף ילדים בארצות הברית. עם זאת, מדובר באפקט קטן, שהתבסס על מאגר נתונים מוגבל מאוד שלא כלל מידע על גורמים חשובים כמו עישון של האם במהלך ההיריון, נטייה משפחתית לאסתמה ואלרגיות או גודל ההכנסה המשפחתית. בתנאים האלה קשה להסיק אם הקשר שנמצא הוא אמיתי או מקרי, ונדרשו מחקרים נוספים לבדיקת הקשר המשוער הזה.

ניסוי טבעי

לפני כמה חודשים אכן פורסם מחקר נוסף, מקיף הרבה יותר. חוקרים מדנמרק בחנו את הסוגיה לפרטי פרטים בקנה מידה ענק, על סמך נתונים שנאספו על יותר מ-1.2 מיליון ילדים שנולדו בשנים 2018-1997. המעקב החל בגיל שנתיים – אחרי קבלת רוב חיסוני השגרה – ונמשך לפחות עד גיל חמש. מטרת החוקרים הייתה לבדוק אם כמות האלומיניום בחיסונים שניתנו לילדים קשורה לסיכון לפתח מגוון רב של מחלות.

הבדיקה כללה מחלות אוטואימוניות, שבהן מערכת החיסון של החולה תוקפת רקמות תקינות שלו, למשל סוכרת מסוג 1, דלקת מפרקים ומחלות מעיים, וכן מחלות אלרגיות (אסטמה, דלקות עור מסוימות ונזלת אלרגית) והפרעות עצביות התפתחותיות כמו אוטיזם או הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD). בסך הכול נבדקו חמישים אבחנות שונות. האבחונים נלקחו ממסדי נתונים רשמיים שפירטו בין השאר ביקורים בבתי חולים ומרשמים לתרופות שנרכשו. הניתוח הוגבל רק לאבחנות שהופיעו אחרי גיל שנתיים.

המחקר הצטיין לא רק בהיקף יוצא דופן, אלא גם נעשה בשיטה שמאפשרת להסיק מסקנות אמינות יותר מהמקובל במחקרים תצפיתיים רגילים. אחד היתרונות המרכזיים שלו הוא שהמחקר נשען על מנגנון של “ניסוי טבעי”: במהלך 24 שנות המעקב חלו מדי פעם שינויים מבניים במדיניות החיסונים בדנמרק – למשל נוספו חיסונים חדשים או הוחלף הרכב החומרים בחיסונים קיימים. כל ילד קיבל את החיסונים שהיו בתוקף בשנתיים הראשונות לחייו, כך שנוצרו באופן טבעי קבוצות ילדים עם רמות חשיפה שונות לאלומיניום – בלי החלטה פעילה של ההורים או קשר כלשהו לרקע הבריאותי של הילד.

השוני הזה, שנבע ממדיניות אחידה, יצר מצב שמזכיר הקצאה אקראית לקבוצות בניסוי. לכן הוא איפשר לבדוק איך כמות האלומיניום בחיסונים השפיעה על בריאות הילדים בלי שיהיה צורך לנטרל את ההשפעה האפשרית של משתנים כמו השכלה, רמת ההכנסה, גישה לטיפולים רפואיים או נטייה מוקדמת לבריאות טובה. כשמצרפים לזה התאמות סטטיסטיות שמתחשבות בגורמי סיכון ידועים כמו עישון ושימוש בתרופות במהלך ההיריון, לידה מוקדמת ועוד, החוקרים יכלו לקבל תמונה נאמנה במיוחד של הקשר בין מלחי האלומיניום בחיסונים לבין סיכון למחלות.

הממצאים העלו שאין כל קשר בין כמות מלחי האלומיניום בחיסונים שקיבלו ילדים לבין עלייה בסיכון למחלות הכרוניות שנבדקו. לא נמצא קשר בין כמות האלומיניום לבין הסיכון לפתח מחלות אוטואימוניות, אלרגיות או הפרעות עצביות-התפתחותיות. למעשה, בתסמונות מסוימות, כגון אוטיזם או ADHD, הסיכון דווקא פחת ככל שהחשיפה לאלומיניום הייתה גבוהה יותר. גם לגבי מחלות אלרגיה נפוצות כמו אסטמה, נזלת אלרגית ודלקות עור לא נראתה שום השפעה שלילית. לגבי חלק קטן מהמחלות הנדירות ביותר לא התקבלה מסקנה חד-משמעית, עקב מיעוט החולים, אך גם בהן לא נצפתה מגמה שתעיד על סכנה מוגברת.

מינון, משך וצורה

כשאנחנו מדברים על הטענות לפיהן אלומיניום עלול לפגוע במערכת העצבים, חשוב להבין באילו תנאים נצפו נזקים כאלה. הפגיעות שתועדו בבני אדם התרחשו במצבים של חשיפה כרונית וקיצונית – למשל אצל תינוקות שנולדו פגים וקיבלו הזנה תוך-ורידית ממושכת, או אנשים ששאפו הרבה אלומיניום לריאותיהם בזמן עבודתם בתעשיית האלומיניום. במקרים האלה, אנשים נחשפו לעשרות או מאות מיליגרמים בחודש של אלומיניום או תרכובות שמכילות אותו, לעיתים ישירות למחזור הדם.

לעומת זאת, המחקר הנוכחי עסק בקנה מידה שונה לגמרי, והרבה יותר קטן, של חשיפה לחומר. כמות האלומיניום המצטבר שאליה נחשפו הילדים בחיסונים שקיבלו במהלך השנתיים הראשונות לחייהם נעה בין אפס מיליגרם ל-4.5 מיליגרם. בנוסף היא ניתנה בזריקות לשריר שחולקו לכמה מנות בפער של כמה שבועות או חודשים ביניהן. כלומר אין כל מקום להשוואה בין החשיפה לאלומיניום בכל אחד מהמצבים: היא שונה מהותית גם בכמות החומר, גם במשך החשיפה אליו וגם בצורת החשיפה. לכן אי אפשר להסיק מחשיפה כרונית וקיצונית לאלומיניום שום דבר על קיומה של סכנה כלשהי מהחשיפה לאלומיניום בחיסוני שגרה.

במחקר השתתפו גם כ-15 אלף ילדים שלא קיבלו כלל חיסונים שמכילים אלומיניום עד גיל שנתיים – כ-1.2 אחוז מכלל הפעוטות בגילם. ילדים שלא חוסנו כלל נבדלים לא פעם מילדים מחוסנים בעוד דרכים. לדוגמה רובם באים ממשפחות עם יחס לא אוהד לרפואה המודרנית, משתמשים פחות בשירותי בריאות ציבוריים ולכן מאובחנים פחות – לא בהכרח כי הם בריאים יותר, אלא כי הם לא מגיעים להיבדק. כדי לבדוק אם ההבדלים האלה יוצרים הטיה שמשפיעה על תוצאות המחקר החוקרים ניתחו את הנתונים פעם נוספת, הפעם בלי לכלול את הילדים הלא מחוסנים. מסקנות המחקר לא השתנו.

אחת הדרכים לזהות אם חומר כלשהו באמת מזיק לגוף היא לבדוק אם קיים קשר תלוי מינון בינו לבין בעיות בריאותיות, כלומר ככל שמקבלים ממנו יותר, כך עולה הסיכון לנזק. אם האלומיניום שבחיסונים היה מזיק לבריאות, היינו מצפים לראות עלייה בתחלואה ככל שהחשיפה גבוהה יותר. בפועל זה לא קרה: גם ברמת החשיפה הגבוהה ביותר האפשרית דרך חיסונים לא נראתה שום מגמה של עלייה בתחלואה. העדר מוחלט של קשר תלוי-מינון הוא ממצא חזק מאוד, ששולל במידה רבה אפשרות של קשר סיבתי בין החשיפה לאלומיניום בחיסונים למחלות ולתסמונות שנבדקו.

חיזוק חשוב נוסף למסקנה המרגיעה הזאת מגיע ממאמר נוסף משנת 2025, שסקר את ממצאיהם של מחקרים העוסקים בבטיחות של הוספת מלחי אלומיניום לחיסונים לאורך קרוב למאה השנים האחרונות, כולל המחקר מדנמרק. ממצאי החוקרים העלו שאף על פי שהיו כמה מחקרים קטנים שהצביעו על קשר אפשרי בין אלומיניום בחיסונים לאלרגיות או אוטיזם, מחקרים גדולים ואיכותיים לא תמכו כלל בטענות האלה, ולא מצאו כל קשר בין האלומיניום בחיסונים לנזק כלשהו לבריאות.

יתרה מזאת, מלחי האלומיניום בחיסונים מגבירים את התגובה החיסונית, ולכן מאפשרים לצמצם את מספר מנות החיסון הנחוצות כדי להשיג הגנה טובה ממחלות, וגם את כמות החומרים האחרים שיש בתרכיבי החיסונים. כך שחיסונים שמכילים אלומיניום אינם מעלים את הסיכון למחלות כרוניות או ללקויות התפתחותיות בילדים, ולפעמים נראה שאפילו להפך. המחקר הדני, שמבוסס על מידע גדול ועשיר במיוחד, נותן תשובה חזקה ומבוססת היטב לאחת מהטענות החוזרות ונשנות שנשמעות בשיח הציבורי סביב בטיחות החיסונים ומכריע, שוב, לטובת הטיפול הרפואי הפשוט ומציל החיים הזה.