המחקרים החדשים ביותר: מהנשמדע 30/1/2026

מה חדש?

השבוע גילינו שהאמוניטים שרדו את ההתנגשות שהכחידה את הדינוזאורים והתקיימו לפחות 68 אלף שנה לאחר מכן, למדנו שבני אדם השתמשו ברעלים על חיצים כבר לפני 60 אלף שנה, גילינו שתינוקות השימפנזים הם הנועזים ביותר כשמדובר בלקיחת סיכונים, קיבלנו ביסוס מדעי לכך שסוסים יכולים לזהות פחד דרך ריח, והתברר שכרישי הישנונן הגרינלנדי שומרים על ראייה חדה ומותאמת לחושך גם בגיל 130.

הישרדות הרכיכה

לפני כ-66 מיליון שנה התרסק אסטרואיד ענק בדרום מזרח מקסיקו של היום ופיזר כמות עצומה של אבק לאטמוספרה, שחסם את אור השמש למשך שנים. האסון הוביל להכחדתם של 75 אחוז מבעלי החיים בכדור הארץ, ביניהם רוב הדינוזאורים. כעת חוקרים מדווחים שאחד היצורים שעד כה חשבו שנכחד באסון שרד עשרות אלפי שנים לאחר מכן.

האמוניטים הם רכיכות ממחלקת הסילוניות (ראש-רגלאים), וקרובות משפחה של התמנונים. היו להן קונכיות ספירליות מרהיבות, שקוטרן נע בין סנטימטרים בודדים למטר וחצי. תנאי הסביבה הקשים ששררו באוקיינוסים בעקבות פגיעת האסטרואיד נחשבו הרסניים עבורן, אולם חוקרים שבחנו משקעי אבן סביב מאובני אמוניטים גילו שרובם נוצרו זמן רב אחרי ההתנגשות.

להערכת החוקרים האמוניטים שרדו לפחות 68 אלף שנה לאחר מכן, עד שהתנאים הקשים הכריעו גם אותם. “זה כמו לקרוא סיפור-פוסט אפוקליפטי על חבורת ניצולים מרופטת שמנסה לשרוד בתוך עולם חרב”, הגדיר את זה הגיאולוג אור ביאליק מהמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה בישראל, שלא היה מעורב במחקר, בריאיון למגזין Science.

לקריאה בהרחבה (באנגלית): https://bit.ly/4qtceBb. למאמר (באנגלית): https://bit.ly/4rp3U5R

אלכס אברוטין

כימיה על קצה החץ

שרידי חיצים עשויים עצמות מעידים שבני אדם למדו לצוד בחץ וקשת לפני יותר מ-65 אלף שנה. אך מה עשו הציידים כשהטרף נפגע מהחץ אך המשיך לרוץ? לפי הממצאים הארכיאולוגיים שהיו מוכרים עד כה, בני האדם למדו להרעיל חיצים כדי להאט גם טרף שנפגע קלות רק לפני כ-35 אלף שנה. מחקר חדש שבחן ראשי חץ קדומים מדרום אפריקה מגלה כעת שטכנולוגיית השימוש בראשי חץ מורעלים עתיקה מכפי שחשבנו.

בקצות חיצי אבן בני כ-60 אלף שנה זוהו שאריות זעירות של תרכובות אורגניות שמקורן בצמחים רעילים. בדיקת החוקרים העלתה שמדובר ברעל שהופק מהצמח _Boophone disticha_, צמח ממשפחת הנרקיסיים ששימש להרעלת חיצים גם בתקופות מאוחרות יותר. הרעל פועל לאט, אך לבסוף מאט את הטרף ונותן יתרון לציידים, שממשיכים לעקוב אחר בעל החיים ביש המזל.

הממצאים מעידים על שימוש מתוכנן ברעל לצורכי ציד זמן קצר אחרי שאבות אבותינו למדו לצוד בחץ וקשת. אפשר להסיק מכך שהם ניחנו ביכולות תכנון מרשימות והבינו כבר אז איך לרקוח נשק כימי מתוחכם. 

למאמר (באנגלית): https://bit.ly/4t0cfhM

אליסה קיסר

התינוקות הנועזים של השימפנזים

בני נוער מסכנים את עצמם, בספורט ובפעילות אתגרית, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. האם זה ככה גם אצל קרובי משפחתנו? חוקרים בדקו את התנהגות לקיחת הסיכונים של 119 שימפנזים באוגנדה, ובמיוחד עד כמה הם קופצים מענף לענף או עוזבים ענף כדי לצנוח לקרקע. הם גילו שאצל קופי האדם, הנועזים ביותר הם דווקא התינוקות בגיל שנתיים, ולקיחת הסיכונים הולכת ופוחתת לאורך הזמן. 

מה הסיבה להבדל? החוקרים משערים שאולי אין הבדל גדול בנטייה לקחת סיכונים אצלנו ואצל השימפנזים, אלא שבני אדם טובים יותר בהגבלת צאצאיהם ומניעה מהם לממש את הנטייה הזו. ילדים קטנים אינם חופשיים לקחת סיכונים ככל העולה על רוחם: הורים, מטפלות או מבוגרים אחרים מונעים זאת מהם. אמהות שימפנזות, לעומת זאת, מתקשות הרבה יותר לשלוט בצאצאיהן הקטנים. ללא השגחה, ייתכן שילדים קטנים היו מתבררים כלוקחי הסיכונים הגדולים גם במין שלנו.

לכתבה באתר: https://bit.ly/4sT6diS

יונת אשחר

ריח הפחד

רוכבי סוסים מתחילים לעיתים מתבקשים להירגע בטענה שהסוס יכול להריח פחד. עכשיו יש לזה ביסוס מדעי.

במחקר חדש, החוקרים הראו לאנשים קטעים מסרט אימה, ואספו את הזיעה שלהם בעזרת צמר גפן. בצורה דומה הם אספו זיעה של אנשים שצפו בקטעי וידאו חמודים ושמחים, כמו סרטון של פיקסאר. לאחר מכן הם נתנו לסוסים להריח את צמר הגפן הטבול בזיעה, או צמר גפן נקי כביקורת. תוך כדי כך החוקרים ערכו לסוסים מבחנים: הם נתנו לבני אדם להתקרב אליהם, פתחו מטרייה מעל ראשם והציבו חפץ זר בתא שלהם.

הסוסים שנחשפו לריח של אנשים מפוחדים נבהלו יותר מהמטריה בהשוואה לאלו שהריחו אנשים שמחים או צמר גפן נקי, והדופק המרבי שלהם היה גבוה יותר. הם גם פחות התקרבו לאנשים או נגעו בהם באפם, והסתכלו יותר על החפץ הזר – אך נגעו בו פחות. כל אלו מעידים על לחץ, שאצל סוסים יכול לנבוע מחישה של פחד. 

כשאנו מפחדים הגוף שלנו מפריש הורמונים שמשפיעים על ריח הגוף שלנו. כעת מתברר שסוסים מסוגלים לזהות זאת, גם ללא שום סימן חזותי או קולי. 

למאמר (אנגלית). לקריאה בהרחבה (אנגלית).

יונת אשחר

הראייה החדה של כריש המעמקים הזקן

עד לאחרונה העריכו מדענים כי ראייתו של כריש הישנונן הגרינלנדי, שיכול לחיות עד גיל 400, מידרדרת עם השנים בגלל תנאי הסביבה הקשים, הידבקות בטפילי עין ופגעי הגיל. כעת מתברר שזה לא המצב: חוקרים מצאו שכרישים עד גיל של כ-130 שנה שמרו על ראייה מתפקדת וחדה המותאמת לתאורה החלשה במעמקי הים.

ברשתית הכרישים נמצאו קולטני אור ארוכים וצפופים שאופייניים ליצורים החיים בחשכה, בלי ראיות למוות תאי מתוכנן שמצביע על התנוונות העין. בנוסף, למרות קיומו של טפיל שהתחפר בקדמת עינו של אחד הכרישים, הקרנית שלו – השכבה השקופה בקדמת העין – העבירה 100-70 אחוז מהאור. ריצוף גנטי הראה שהגנים והחלבונים החיוניים לראייה, כולל רודופסין, פעילים ושמנגנוני תיקון ה-DNA בתאי העין פעילים מאוד, מה שעשוי להסביר איך הכרישים שומרים על ראייה מתפקדת לאורך עשרות ואף מאות שנים.

לכתבה באתר: https://bit.ly/4bW0oer

אורי ברמן