(השימפנזים) הצעירים והנועזים

בני נוער לא תמיד מתנהגים באופן רציונלי. הם אוהבים מוזיקה מוזרה, צופים בסרטונים חסרי היגיון, ואומרים “שש שבע” במרווחים אקראיים וללא כל סיבה. והם גם לא רציונליים בכל הנוגע לניהול סיכונים. ספציפית, הם לוקחים הרבה סיכונים: מחקרים הראו שפציעות של שבירת עצמות הגיעו לשיא סביב גיל הבגרות המינית, והתרחשו בעיקר כתוצאה מהתנהגות פזיזה של בעלי העצמות, בשעת משחק או ספורט אתגרי. נראה שבני נוער, ובעיקר נערים, פחות מודעים לסכנה שבפעולות האלו, או שפחות אכפת להם.

מדוע הנטייה להסתכן עולה דווקא בגיל הזה, ויורדת לאחר מכן? כדי לבדוק זאת, חוקרים מאוניברסיטת מישיגן בארצות הברית פנו לקרובינו השימפנזים, ובדקו אם לקיחת הסיכונים שלהם תלויה בגיל כמו זו שלנו. במחקר חדש הם מראים שבניגוד אלינו, שימפנזים מתנהגים בפזיזות כבר מגיל צעיר מאוד, ונוטים לקחת פחות סיכונים ככל שהם מתבגרים. ייתכן, אומרים החוקרים, שזה בעצם גם המצב אצלנו – ורק פיקוח הורי גורם לכך שבני נוער מסתכנים יותר מילדים.

מסתכנים בין העצים

החוקרים צילמו 119 שימפנזים שחיים בטבע באוגנדה בגילאי שנתיים עד 65, כשהם נעים בין צמרות העצים. הם התמקדו בשתי תנועות של קופי האדם הללו: הראשונה היא קפיצה (leap), שבה השימפנזה מדלג מענף אחד לאחר; השנייה היא צניחה, שבה השימפנזה עוזב את הענף ונופל מטה אל ענף אחר או אל האדמה.

תנועת הקפיצה מוצגת בסרטון הראשון ותנועת הצניחה בסרטון השני:

בשני המקרים השימפנזים עוזבים את הענפים ונשארים למשך כמה רגעים באוויר ללא תמיכה, ושניהם לפיכך עלולים להוביל לנפילה ולפציעה. ואומנם, שימפנזים תועדו נופלים מהעצים ונפצעים, ובחינה של עצמות השלד של שימפנזים שמתו הראו שכשליש מהם סבלו משברים, ככל הנראה כתוצאה מנפילה. 

מעקב אחר הפעולות הללו יכול לתת לנו מידע על הנטייה של הפרטים השונים להסתכן. היות שכולם צריכים לנוע בין העצים, כולם, מדי פעם, גם קופצים וצונחים – השאלה מתי, וכמה. 

החוקרים בחנו את הצילומים ותיעדו לא רק את הגיל של השימפנזה שקופץ או צונח, אלא גם את מינו ואת המרחק מהקרקע. המשתנים הללו, עם זאת, התבררו כחסרי השפעה על ההסתברות של שימפנזה מסוים לקחת חלק בפעילות המסוכנת. זכרים ונקבות קפצו לאוויר באותה תדירות, ועשו זאת בצמרות העצים הגבוהות לא פחות מאשר מטר מעל האדמה. 

הנטייה להסתכן כן הייתה תלויה בגיל. החוקרים הגדירו את התקופות השונות בחייו של שימפנזה: תינוק (infant) מגיל אפס עד חמש; צעיר (juvenile) מגיל חמש עד עשר; מתבגר (adolescent) מגיל עשר עד 15; ובוגר (adult) מעל 15 שנים. הם לא עקבו, עם זאת, אחרי תינוקות שהיו בני פחות מכשנתיים, שכן אלו לרוב הוחזקו על ידי האם או רכבו על גבה, ולא הסתובבו לבד.

שימפנזים חסרי גבולות

הממצאים הראו שתינוקות בני שנתיים עד חמש נטו להסתכן בקפיצות ובצניחות יותר מאחרים, והנטייה הזו ירדה בהדרגה עם הגיל. “כל הילדים השימפנזים לוקחים סיכונים, והתינוקות והצעירים לוקחים אפילו יותר סיכונים מהמתבגרים”, סיכמה לורן סרינגהאוס (Sarringhaus), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בהודעה לעיתונות. “זה ראוי לציון, כי זה לא המצב אצל בני האדם”. אצלנו לקיחת הסיכונים עולה עם הגיל עד שהיא מגיעה לשיא אצל המתבגרים, ואז יורדת שוב. 

“ראינו שהשימפנזים הצעירים ביותר עושים את כל הקפיצות והצניחות המשוגעות האלו, ואז זה יורד עם הגיל”, אמרה לורה מקלצ’י (MacLatchy), חוקרת נוספת החתומה על המאמר. היא ועמיתיה ניסו להבין מדוע התבנית הזו כל כך שונה מזו שנראית אצלנו. בסופו של דבר, אמרה, “הבנו שהשימפנזים הקטנים ביותר לא היו מוגבלים בתנועות שלהם ברגע שהם היו מחוץ להשג ידה של האם, ולא נצמדו אליה או רכבו עליה”.

 כלומר, אולי אין הבדל גדול בנטייה לקחת סיכונים אצלנו ואצל השימפנזים, אלא שבני אדם פשוט ממש טובים בלהגביל את צאצאיהם ולמנוע מהם לממש את הנטייה הזו. חישבו על הפעם האחרונה בה שמרתם על ילדים קטנים, וכמה צריך להיות ערניים כדי למנוע מהם לפגוע בעצמם. אצל השימפנזים זה אפילו עוד יותר קשה. 

“לשימפנזים אין את היכולת שיש לנו להגביל התנהגות. זה מאוד שונה מאצל בני האדם”, הסבירה סרינגהאוס. “אנחנו לא מגדלים את הילדים שלנו בצורה שיתופית, אבל הילדים שלי כרגע בחטיבת הביניים, ומישהו אחר שומר עליהם ואחראי לוודא שהם לא עושים מה שהם רוצים בשיעור ספורט”. 

אמהות שימפנזים, לעומת זאת, הן אימהות יחידניות – במלוא מובן המילה. לא רק שהאבות לא שותפים בגידול הילד, הן גם לא יכולות לסמוך על הרבה עזרה מצד הסבתא או הדודות, שלא לדבר על גננות ומטפלות. בגיל שנתיים, כשתינוקות השימפנזים מסוגלים להתרחק מידה של האם, הם יכולים לעשות כמעט כל מה שבא להם.

סרטון שמראה אם שימפנזה מנסה לעצור את בנה התינוק – ונכשלת:

תפקיד ההשגחה

מה היו הילדים האנושיים עושים, לו הטיפול בהם היה דומה לזה שמספקים השימפנזים? “אנחנו משערות שאם הורים ומטפלים אחרים היו שומרים פחות על הילדים, ילדים צעירים היו לוקחים יותר סיכונים גם לפני גיל ההתבגרות”, כתבו סרינגהאוס ומקלצ’י באתר The Conversation. “המחקר שלנו על שימפנזים עוזר לנו להבין איך השגחה עשויה לעצב את לקיחת הסיכונים אצל בני האדם”. 

יש, כמובן, עוד הרבה שאלות פתוחות. אחת מהן היא מדוע הנטייה לקחת סיכונים יורדת עם הגיל. הסיבה לכך עשויה להיות שפצעים ושבירת עצמות מסוכנים יותר לשימפנזים (ובני אדם) בוגרים, שהם כבדים יותר ומחלימים לאט יותר. ייתכן גם שלקיחת הסיכונים של הצעירים, שנעשית פעמים רבות כחלק ממשחק, היא דרך ללמוד מה הם מסוגלים לעשות, ולפתח כישורים גופניים חשובים.

“היכולות שלך כבוגר תלויות בפעילות שעשית כשהיית צעיר. יכול להיות שמה שאנחנו רואים אצל הילדים האלו הוא משחק שמשמש כאימון”, אמרה מקלצ’י. “מצד שני, יכול להיות שפשוט אין מי שיעצור אותם”.