האם הזאבים יצילו את ילוסטון?

בינואר 1995 הגיעה משאית לפארק ילוסטון שבארצות הברית, נושאת מטען ייחודי: שמונה זאבים ישֵנים. הזאבים האפורים (Canis lupus), שהובאו מפארק בקנדה, היו הראשונים לשוטט בפארק האמריקאי מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, אז ניצודו האחרונים מבני מינם. עד סוף 1996 הובאו לפארק 31 זאבים, ומאז התבססו היטב בביתם החדש. ב-2024 נספרו בפארק 108 זאבים, בתשע להקות.

כבר בשנות ה-30, עשור לאחר היעלמות הזאבים, החלו מדענים לשים לב שיש לכך השפעות שליליות על הצמחייה באזור, בשל גידול באוכלוסיית האיילים הקנדיים (Cervus canadensis). באותן שנים הידלדלו מאוד גם האוכלוסיות של הטורפים האחרים בפארק, פומת הרים (Puma concolor) ודוב גריזלי (Ursus arctos horribilis), מאותה סיבה: ציד. הדבר כמובן רק תרם לפיצוץ האוכלוסין של האיילים.

שבעים שנה מאוחר יותר, יחד עם שיקום אוכלוסיית הזאבים, גדלו גם האוכלוסיות של הפומה ודוב הגריזלי. במקרה זה לא מדובר בהחזרה מכוונת של בעלי החיים אל הפארק, אלא בגידול טבעי בעקבות העברת תקנות שאסרו על ציד של הטורפים הגדולים. האם זה יוכל להשיב את המצב לקדמותו?

הטורפים כאדריכלי המערכת האקולוגית

באפריל השנה התפרסם מחקר שבו טענו החוקרים שהתשובה היא: יש מצב. השבת הזאבים לפארק, אמרו החוקרים, הובילה לשרשרת של השפעות, שהתבטאו בסופו של דבר בעלייה בנפחם של צמחי הערבה המאפיינים את האזור. התאוששות הצמחייה השפיעה גם על מינים רבים נוספים.

“הממצאים שלנו מדגישים את הכוח שיש לטורפים כאדריכלים של מערכות אקולוגיות”, אמר ויליאם ריפל (Ripple), שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. “שיקום האוכלוסיות של הזאבים והטורפים הגדולים האחרים שינה חלקים של ילוסטון, והיטיב לא רק עם הערבות אלא גם עם צמחים אחרים כמו צפצפות, עצי אלמון ושיחי פטל. זו תזכורת חשובה לכך שטורפים, טרף וצמחים הם חלק מאותה רשת”.  

החלקים השונים של המערכת האקולוגית אכן תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה – בכך אין כל ספק. אך האם השבת הזאבים לפארק אכן שינתה את אותה מערכת במידה משמעותית? ויותר חשוב מכך – האם היא תחזיר אותה לימים שלפני היעלמות הטורפים?

בנובמבר התפרסם מאמר תגובה למאמר מאפריל, שטען כי באותו מאמר קודם נפלו פגמים רציניים, והנתונים למעשה לא תומכים במסקנות החוקרים. ההשפעה של חזרת הטורפים, אומרים כותבי מאמר התגובה, אינה חזקה כפי שהחוקרים האחרים טוענים, והפארק לא בהכרח נמצא בדרכו לחזור אל המצב שבו היה בעבר. 

חשיבות הבונים

ב-2024, שנה לפני המחקר של ריפל ועמיתיו שמצא השפעה ניכרת של חזרת הטורפים על המערכת האקולוגית, התפרסם מחקר אחר, עם תוצאות הרבה פחות אופטימיות. תומפסון הובס (Hobbs) ועמיתיו בחנו את אורך הגזעים של עצי הערבה משנת 2001 ועד 2020. הם מצאו שהעצים נהיו גבוהים יותר בזמן זה, לאחר חזרת הטורפים לפארק, אך הגובה שלהם הגיע רק למטר ו-78 ס”מ – בעוד עצי ערבה בריאים בסביבה מתאימה יכולים להגיע ליותר מארבעה מטרים. העובדה הזו מעידה על כך שהמערכת האקולוגית לא חזרה לעצמה. בנוסף, עצים בגובה של יותר משניים וחצי מטרים נהנים מהגנה מסוימת מרעיית יתר: האיילים פשוט לא מגיעים לענפים הגבוהים שלהם. כל עוד העצים לא מגיעים לגובה הזה, הם עדיין פגיעים מאוד. 

המסקנה של הובס ועמיתיו הייתה שהחזרת הטורפים “לא הצליחה להפוך את ההשפעה של אובדנם על שרשרת המזון”, כפי שכתבו במאמר. בזמן ההיעדרות הממושכת של הטורפים, משערים החוקרים, המערכת האקולוגית השתנתה ועברה למצב יציב אחר, שונה מזה שהיה לפניו. יהיה קשה מאוד – וייקח זמן ארוך מאוד – להחזיר את המצב לקדמותו, אם זה בכלל אפשרי.

איך היעדרות הטורפים הובילה לשינויים מרחיקי לכת כל כך? 

ללא גורם טבעי שיגביל את הגידול באוכלוסייתם, האיילים הקנדיים התרבו ואכלו את הצמחייה עד שהשמידו חלק גדול ממנה. בתגובה לירידה במספרם של עצי הערבה נראתה גם ירידה במספר הבונים הקנדיים (Castor canadensis), שזקוקים לערבות, ובעיקר לגזעים, כדי לבנות את הסכרים המפורסמים שלהם. 

בונים חשובים במיוחד למערכות האקולוגיות שהם חיים בהן, כי הבנייה שלהם משנה את זרימת המים בנחלים ויוצרת בריכות עמוקות, שמהן נהנים מינים רבים נוספים. אחד מהמינים האלו הוא הערבה: הסביבה שיוצרים הבונים מתאימה במיוחד לצמחים אלו. כך נוצר משוב חיובי, שבו הבונים זקוקים לערבות בשביל לבנות סכרים, והערבות זקוקות לבונים שייצרו עבורן סביבה מיטבית. 

מאז היעלמותם של הזאבים והטורפים האחרים פחת מאוד מספרם של הבונים, דבר שיצר תנאים קשים עוד יותר עבור הערבות. כיום אוכלוסיית הבונים משתקמת, בין השאר בזכות שחרור של בונים, שהובאו ממקומות אחרים, לאזור הפארק. אבל תנאי הסביבה, ובמיוחד הנחלים והבריכות, השתנו בינתיים. לדברי הובס ועמיתיו, המערכת האקולוגית עברה ממצב של “מערכת בונֶה-ערבה” למצב של “מערכת אייל-עשב”.

זה לא שהחזרת הטורפים לא שינתה דבר. בעשרים השנים שנבדקו במחקר בהחלט היו שינויים, אבל לדעת החוקרים אין בהם משום ראיות לשינוי ממצב אחד לאחר, אלא רק וריאציות בתוך המצב החדש. 

מפל טְרוֹפִי

כפי שראינו, המאמר של ריפל ועמיתיו, שפורסם השנה, הגיע למסקנה שונה לחלוטין – למרות שהחוקרים הסתמכו על אותם נתונים. חוקרים אלו מצאו ראיות חזקות ל”מפל טרופי” (trophic cascade), תופעה שבה שינוי ברמה אחת של המערכת האקולוגית – במקרה זה הטורפים – משפיע על המערכת כולה. 

“בשנים הראשונות של המפל הטרופי הזה, הצמחים רק החלו לגדול גבוה יותר, אחרי שנים של רעיית יתר של האיילים”, אמר רוברט בשטה (Beschta), אחד החוקרים החתומים על המאמר, בהודעה לעיתונות. “אבל החוזק של ההתאוששות, כפי שאפשר היה לראות מהגדילה הדרמטית בנפח של צמרות הערבה, נהיה ברור יותר ויותר בשנים הבאות”.

איך הגיעו שתי קבוצות חוקרים, שהסתמכו על אותם נתונים, למסקנות כה שונות? חלק מהתשובה טמון במדדים שהם השתמשו בהם. בעוד הובס וצוותו מדדו את גובהם של עצי הערבה, ריפל ושות’ השתמשו בהערכה של נפח הצמרות שלהם. אלא שהם לא מדדו את הנפח ישירות, אלא הסיקו אותו ממדדים אחרים – בעיקר גובה העצים. 

במאמר התגובה שהתפרסם לאחרונה, שביקר את המחקר של ריפל ועמיתיו, טענו הכותבים שאותו מדד של נפח הצמרות הוא בעייתי, גם בשל פגמים בדרך שבה הוא מחושב, וגם משום שהחוקרים מניחים שהצמרות הן סימטריות ואחידות. זה לא תמיד המצב, במיוחד באזור שסובל מרעיית יתר: האיילים אוכלים את העלים ומותירים צמרות בצורות משונות. זוהי רק אחת הטענות שמוצגות במאמר התגובה. אחרות כוללות השוואה לא נכונה בין חלקות של עצי ערבה, כלומר החלקות שנבדקו ב-2001 הן לא אותן חלקות שנבדקו עשרים שנים מאוחר יותר; וצילום סלקטיבי שנועד לתמוך במסקנות, במקום לספק ראיות אובייקטיביות.

“ריפל ועמיתיו טענו שהשבת הטורפים יצרה אחד מהמפלים הטרופיים החזקים ביותר שנראו אי פעם”, אמר דני מקנלטי (MacNulty), החתום ראשון על מאמר התגובה, בהודעה לעיתונות. “אבל ניתוח מחדש של הנתונים הראה שהמסקנות שלהם אינן תקפות, משום שהן נסמכות על טענות מעגליות, והפרות של הנחות בסיסיות בבניית המודל”. 

המסקנות שמקנלטי ועמיתיו הגיעו אליהן דומות לאלו של הובס, והרבה פחות אופטימיות מאלו של ריפל. לדבריהם, הנתונים לא מראים שהייתה גדילה משמעותית ונרחבת של עצי הערבה. “במקום זאת, הנתונים תומכים בתגובה צנועה יותר ושונה ממקום למקום, שמושפעת ממאזן המים, מרעייה, ומתנאים מקומיים”, סיכם דיוויד קופר (Cooper), חוקר נוסף החתום על מאמר התגובה. 

אז האם החזרת הטורפים לפארק ילוסטון השיגה את מטרתה? כל החוקרים מסכימים שהיא הביאה לשינוי, והיטיבה עם מינים רבים – כולל הערבות והבונים. השאלה היא עד כמה. “המטרה שלנו היא להבהיר מה הראיות אומרות, לא להפחית בחשיבותם של הטורפים”, אמר מקנלטי. “ההשפעה של טורפים בילוסטון היא אמיתית, אבל תלויה בהקשר – וטענות חזקות דורשות ראיות חזקות”. 

נראה שרק עוד זמן, ועוד מחקרים, יוכלו לומר לנו עד כמה השבת הטורפים הצליחה בהחזרת הפארק למצבו המקורי.