המדען שהציל את פרחי הבר

ביום חמישי, 23 באוקטובר 2025, נפטר ד״ר עוזי פז, מחלוצי שמירת הטבע בישראל, איש חזון ומעשה. פז הגה את הסיסמה ״צא לנוף אך אל תקטוף״ במסגרת הקמפיין להצלת פרחי הבר אותו יזם והוביל, קידם חקיקה ושמורות טבע, וניהל אינספור מאבקים לשמירת הטבע והנוף בישראל. פז גם היה חלוץ בהנגשת המדע והטבע לציבור: הוא פתח והנגיש שמורות טבע בניגוד לעמדה המקובלת בזמנו, כתב למעלה מתריסר ספרים ומאות מאמרים פופולריים ומקצועיים, ואף ביים סרטי טבע ופרסם אינספור מצילומיו המרהיבים. רעיה שורקי, מנכ”לית רשות הטבע והגנים, ספדה לו: “עוזי עד יומו האחרון היה פעיל למען שמירת ערכי הטבע והנוף של ארצנו. מורשתו ממשיכה ללוות אותנו בעבודתנו יום יום”.

סקרנות טבעית

עוזי פז נולד בשנת 1935, וכבר בילדותו התעניין בעולם הטבע. הוא סיפר כי גר עם הוריו בדירה בת שלושה חדרים בסמוך לנמל תל-אביב בעת מלחמת העולם השנייה, והאזור היה נחשב מסוכן בהיותו יעד אפשרי להתקפות צבאיות. בימים אלו היה מקובל שמשפחות פועלים גרות בשני חדרים בלבד, ואת החדר השלישי בדירה משכירים. אך בשל הפחד מהתקפה לא היה ביקוש לחדר, ופז ניצל אותו ליצירת חדר טבע פרטי, אליו אסף ממצאים מהשדות הפתוחים, ובו גידל וחקר בעלי חיים שונים. 

בבית הספר היסודי למד פז טבע אצל המורה הידוע אוריה פלדמן, אשר הגדירו כתלמידו המצטיין. הוא היה מזמינו לביתו ומעניק לו כפרס חוברת של ירחון ״הטבע והארץ״, אותו ייסד וערך פלדמן. דמות נוספת שהשפיע עמוקות על אהבת הטבע של פז היה מדריכו ״אייבי״ בתנועת הנוער ״השומר הצעיר״. אייבי, שמוכר כיום כפרופסור אביתר נבו, היה לוקח את פז ויתר חניכיו אל פינת החי המפוארת של יהושע מרגולין, שם היו מטפלים בחיות, ולטיולים מרהיבים ברחבי הארץ. עם זאת, פז סלד מלימודי הביולוגיה בתיכון, שלדבריו היו מיושנים וטכניים, ובמקום זאת בחר ללמוד במסגרת המגמה הריאלית. 

בשנת 1952, לאחר סיום הלימודים, הצטרף פז לקיבוץ סאסא שבגליל העליון, שם עבד בגינון ובהמשך כרועה כבשים. ״הייתי יוצא יום יום עם העדר למרעה, אבל בניגוד לדימוי הרומנטי אני לא הייתי רועה עם חליל״ מספר פז. ״אני הייתי רועה עם משקפת ועם מגדיר צמחים. התשתית העיקרית שלי להכרת הטבע הייתה אותם טיולים עם הכבשים״. עם זאת, פז לא היה בטוח שזהו סגנון החיים המתאים לו, ונסע לאילת כדי לחשוב ולהכיר חבל ארץ שונה מהגליל שהכיר.

לידה מחדש

כשעוזי פז הגיע לאילת, בהיותו בן 22, הוא אסף צמחים כהרגלו, אך לא ידע להגדירם. כששאל את חבריו, הם הפנו אותו אל פקח החברה להגנת הטבע, אוריאל ספריאל, אשר הגדיר את הצמחים בן רגע. החברה להגנת הטבע הייתה אז גוף חדש וקטן אשר הפעיל פקחים בודדים, וללא סמכות חוקית ברחבי הארץ. ספריאל, שעמד להתחיל את לימודיו באוניברסיטה, הציע לפז הצעה של פעם בחיים – להחליפו כפקח אילת. מיותר לציין כי פז הסכים להצעה באותו הרגע. בדיעבד, הגדיר פז את אילת כמקום בו ״נולד מחדש״. 

פז תיאר בראיון לעיתון ״בקהילה״ את אילת בתקופה זו כ״ארץ גזירה״ אליה הוגלו עבריינים שונים. לדבריו, ״מי שאיימו אז על שלומו של הים האדום לא היו החות’ים או מפגעים אחרים, אלא שודדי אלמוגים שנהגו לקצור אותם מהים ולמכור בטיילת. האלמוגים הולבנו בסודה קאוסטית ונמכרו כמזכרת לתיירים בדוכנים, בחנויות, על החוף ובכל מקום אפשרי. הייתי מתרוצץ על החוף ותופס עבריינים כשהם יוצאים מהים עם אלמוגים נוטפי מים, והגשתי נגדם תלונות למשטרה״. בתקופה זו לא היו עדיין חוקים להגנת הטבע, ופז וספריאל הסתמכו על פקודת דיג ישנה מימי המנדט הבריטי שהם הראו כי חלה גם על אלמוגים ולא על דגים בלבד. לדברי פז, העבודה הזו דרשה אומץ – שכן חלק מאותם שודדים היו אלימים במיוחד ואף איימו על פז וחבריו שוחרי הטבע. ״אך למרות זאת לא נרתעתי: באתי למוקדי המכירה שלהם עם המשטרה והחרמנו להם אלמוגים״.

״השוטים המשוטטים״

בשנת 1959 הבין אמוץ זהבי, שהיה המזכיר של החברה להגנת הטבע וממייסדיה, ששמירת טבע דורשת סמכויות ומשאבים ולכן מחייבת שיתוף פעולה מצד המדינה. זהבי שכנע את סמנכ״ל משרד החקלאות, עשהאל בן דוד, להקים במשרדו מדור לשמירה על הטבע, ושכנע את פז לנהל את המדור החדש. עד אז חוקי הגנת הטבע הסתכמו בכמה פקודות מימי המנדט הבריטי אשר הסדירו את תחומי הציד, הדיג ונטיעת היערות, ולמעשה איפשרו ציד חסר מעצורים שהחריב את אוכלוסיות חיות הבר בארצנו. שמורות טבע לא היו קיימות, ומקבלי ההחלטות לא הבינו את נחיצותן.

האווירה בציבור וברשויות המדינה הייתה כי יש ״לגאול״ את הארץ ולהלבישה ״שלמת בטון ומלט״, כדברי שירו של נתן אלתרמן. המדינה הצעירה עמלה במלוא המרץ על פיתוח תשתיות ו״כיבוש השממה״. לא הייתה אז תיירות מפותחת בישראל, ולא הייתה כל מודעות לצורך בשמירת הטבע. “הביטו עלינו, נושאי חזון שמירת הטבע, כעל תמהונים. כינו אותנו בכינויי גנאי שרק חיזקו את רוחנו: ‘מחבקי עצים’, ‘שוטים משוטטים’, ‘נטורי קרקע’ ואף ‘עוכרי הציונות’, אבל זה לא עזר להם”. סיפר פז. 

במסגרת תפקידו החדש, פז הכין את ההצעה הראשונה לשמורות הטבע בארץ, אשר כללה 87 שמורות כולל הר מירון, הכרמל, נחל שורק ועין גדי. הוא היה מעורב בכל שלבי הכנת חוק ״גנים לאומיים ושמורות טבע״, כולל היוזמה לכלול בו פרק על ״ערכי טבע מוגנים״ אשר אפשר בהמשך להגן על פרחי הבר. המדור היה גם הגוף הסביבתי הרשמי הראשון אשר התערב בעבודתם של מוסדות המדינה השונים שפעלו במרץ ״לגאול את הקרקע״. כך למשל הוביל פז, עם המדור לשמירה על הטבע, מאבק תקדימי במסגרתו בפעם הראשונה הושבו מים אל הטבע במדינתנו הצמאה. לפי בקשתו, בוטלה התכנית להרוס את נחל כזיב כדי להעביר בתוואי שלו צינור, והושבו חלק ממי המעיינות שנשאבו לטובת שמירה על עצי הדולב המרשימים בתוואי הנחל. מאז, השבת מים לטבע הפכה לדבר שבשגרה.

״צא לנוף אך אל תקטוף״

בשנת 1964, לאחר אישור חוק ״גנים לאומיים ושמורות טבע״, הוקמה רשות שמורות הטבע ופז מונה באופן טבעי למנהלה. פז וחבריו עמדו על כך שתקום רשות עצמאית שמטרתה שמירת טבע, והתנגדו להצעתו של בן גוריון להכילה בתוך רשות הגנים הלאומיים, אשר מטרתה הייתה לטפח גנים מלאכותיים, בעיקר לצורכי בילוי ושמירה על עתיקות. בניגוד לשומרי טבע אחרים, פז עמד על כך שיש להנגיש את שמורות הטבע למטיילים, וכך למשל נפרצו שבילי הטיול אל מפל ״התנור״ בשמורות הטבע נחל עיון, הכוללים חציבת מדרגות סלע והצבת גשרים. באופן דומה הונגשו גם שמורות תל דן, מערת פער, ״המסרק״ ונחל תנינים, עוד בשנותיה הראשונות של הרשות.

אחד האיומים הקשים על הטבע בארץ באותם השנים נבע מקטיף פרחי בר. יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) היטיב לתאר את התופעה בנאומו מעל דוכן הכנסת: ״רבים מדי בינינו אנשים, שלא די להם לשוב מטיולם בפרח או בשניים-שלושה פרחים, ותאוותם לא תנוח עד שנמלקו ויתלשו מלוא חופניים ומלוא זרועות, ועמוסי נובלים ונובלות החנוקים באגרוף יחזרו לבתיהם. ומי לא ראה את המטיילים היקרים הללו, במשפחות וביחידים, בהטילם שללם המעיק עוד קודם שובם למקומם, אלומות-אלומות של בזוזים ומתים, ובמיטב ימי החורף וביפות שבשבתות תוכלו לראות מחזות השמדה כאלה, לקיטה כזו בחטפנות ובתאווה, והשלכה כזו בעייפות ובלא-אכפת עוד כלום״.

החוק החדש הגדיר שורה ארוכה של פרחים כערכי טבע מוגנים אותם אסור לקטוף, ותיקון חוק אף אסר על מכירת הפרחים, שהייתה אז רווחת מאוד. עם זאת, פז עמד בפני דילמה. ״שאלה הרבה יותר קשה הייתה איך ליידע את הציבור. איך כולם ידעו שיש פרחי בר מוגנים, ומיהם פרחי הבר המוגנים?״ סיפר בסרטו של אורי רוזנברג המתאר את המסע לשמירה על פרחי הארץ, בו פז גם מסביר על הפרחים עצמם. פז התייעץ עם מיטב הפרסומאים, אך הצעותיהם השבלוניות של פרסום בעיתון ובבית הקולנוע לא נראו לו. אז הגיע עוזי פז לתחנת הרכבת בחיפה, וחווה התגלות. הוא ראה כמה שלטים עם איורי פרחים מקסימים והכיתוב ״אל תקטפו אותנו״, והבין כיצד עליו לפעול. הוא קיבל אישור להשתמש באיורי הפרחים הרבים של ברכה לוי אביגד, אשר הופיעו גם באותם השלטים, והכין שלט יפהפה המסביר מיהם אותם הפרחים המוגנים ומהו האיסור. באופן חסר תקדים, פז הדפיס את הפוסטר ב-27 אלף עותקים ושלח אותו לכל גופי הממשלה, וחשוב מכך גם לכל בתי הספר וגני הילדים. הגננות הסבירו לילדים כי אסור לקטוף פרחים, והם שמרו על הוריהם שיעמדו בכללים החדשים. קמפיין זה נחשב לאחד המוצלחים בתקשורת הישראלית עד היום.

בסוף שנת 1965 פרש פז ביוזמתו מניהול רשות הטבע והגנים ״כדי לאפשר את מינויו של האלוף במילואים אברהם יפה, שהשתחרר כשנה קודם לכן מצה״ל, עטור מוניטין ויוקרה״. הוא נשאר ברשות כמדען הראשי עד שנת 1980, ובהמשך היה חבר במליאת הרשות ויו”ר הוועדה המדעית-מקצועית עד שנת 2002. 

נתיב נדידה חדש

בנוסף לפועלו בשמירת הטבע והנגשתו, פז גם עסק במחקר. הוא השלים דוקטורט בהנחיית הזואולוג הנודע היינריך מנדלסון, במהלכו חקר את הפשוש והיה לצפר מומחה. במסגרת מחקריו ופעילותו לשמירת הטבע, התחקה פז אחר נדידת ציפור השליו אשר הייתה מגיעה בהמוניה לחופי הארץ וסיני, שם הייתה ניצודה באופן מסחרי ונשלחת למסעדות אירופה במאות אלפים. לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע אל צפון סיני וגילה לאורך החוף תוואי נדידה חדש למדע של עופות מים. הוא הקים עם ברוריה גל תחנת מעקב לעופות על החוף הצפוני של חצי האי, בסמוך ללגונת ברדוויל, שם צפו במאות אלפי עופות מים במשך כמה שנים. לפי השערתם, העופות חוצים את הים התיכון במעופן דרומה, וברגע שהן מבחינות בחופי צפון סיני הן סוטות אל החוף וממשיכות לאורכו מערבה אל עבר יבשת אפריקה. בנוסף, הם מצאו כי שלווים וציפורי שיר נודדים ישירות אל עבר חופים אלו ומשם חוצים אל תוך סיני.

פז אהב גם לחקור את ההיסטוריה של הטבע בארץ, מימי התנ״ך ועד ימינו. אחת התיאוריות שפיתח גורסת כי פרח השושן המוזכר 17 פעמים במקרא הוא למעשה איריס, והציע לכנות את פרחי האיריס הגדולים וההדורים של הארץ בשם ״איריסי השושן״. פז אף הפציר באקדמיה ללשון לשנות את השם ׳אירוס׳ ל׳איריס׳ כמקובל בשפות רבות, וזו הסכימה לקבל את שני השמות כנכונים.

מורשת של עשייה

עוזי פז הקדיש את חייו לשמירת הטבע בישראל, והירבה לספר כי ההצלחות שלו ושל חבריו עלו על כל חלומותיו. עם זאת, הוא נותר מודאג לעתיד הטבע בישראל ופעל להגנתו עד סוף ימיו. אורי רוזנברג, אשר הרבה לטייל עם פז בשנותיו האחרונות, סיפר בראיון לאתר דוידסון כי ״לכל נקודה בארץ אליה הגענו, היה לעוזי סיפור על מאבק סביבתי כלשהו בו לקח חלק״. פז הותיר אחריו מאות מאמרים וספרים ואינספור תצלומים המספרים כיצד ערכי הטבע בארץ השתנו לאורך השנים, איך המאבקים הרבים הצילו את הטבע בארצנו מכלייה, ומדוע חשוב להמשיך ולהגן על נכסי הטבע שנותרו לנו. אך אולי מעבר לכל, הם מעבירים את אהבתו הרבה לנופי הארץ ואת התפעלותו מאוצרות הטבע שלה. יהי זכרו ברוך.