הכניעה השקטה: כשטראומה מובילה להרמת ידיים

בשנת 1967 ערכו הפסיכולוג האמריקאי מרטין סליגמן (Seligman) ועמיתו סטיבן מאייר (Maier) ניסוי שהורכב משני חלקים. בחלקו הראשון של הניסוי החוקרים חילקו את הכלבים לשלוש קבוצות. לכלבים בקבוצה הראשונה הצמידו לזמן קצר רתמה שהגבילה את תנועתם, ואז שחררו אותם. כלבי הקבוצה השנייה נרתמו אף הם וקיבלו מכות חשמל, אך יכלו לעצור אותן בלחיצה על ידית. ולבסוף, הכלבים בקבוצה השלישית קיבלו גם הם מכות חשמל, אך לא הייתה להם שום דרך לעצור אותן. עבורם העינוי היה בלתי נמנע ובלתי נשלט.

בשלב השני העבירו את הכלבים לתיבה שבמרכזה מחיצה נמוכה שאפשר לקפוץ מעליה. הכלבים מכל הקבוצות קיבלו מכות חשמל מהרצפה בצד של התיבה שבה שהו בתחילה, אך בצד השני של המחיצה הרצפה לא הייתה מחושמלת וכלבים שדילגו לשם מעל המחיצה מצאו את עצמם במקום מבטחים. התברר שהכלבים  שבחלקו הראשון של הניסוי לא חושמלו כלל, או שחושמלו אך יכלו לשלוט בגירוי ולעצור אותו, למדו במהירות לקפוץ מעל המחיצה וכך להיחלץ בשלום מהמצב הלא נעים. לעומת זאת, כלבי הקבוצה השלישית, שלמדו שאין להם שליטה בגורלם, לא עשו דבר כדי להימלט ממכות החשמל ולא ניסו להימלט מהן, אף על פי שהיה להם מפלט קרוב.

זהו אחד המחקרים הראשונים שהגדירו את המושג “חוסר אונים נרכש“. מדובר במצב פסיכולוגי שבו אדם או בעל חיים, לומד שהוא חסר אונים ואינו שולט בגורלו. מבחינתו, אין ליכולותיו כל השפעה על נסיבות חייו והוא אינו יכול לשנות דבר.

סליגמן שיער שהכלבים מהקבוצה השלישית לא מנסים לקפוץ לצד השני מכיוון שהם מאמינים שמכות החשמל אינן ניתנות למניעה. כדי לעודד אותם לקפוץ, החוקרים הזיזו את רגלי הכלבים בצורה שמחקה את התנועות הדרושות לקפיצה מעל המחיצה, וחזרו על כך לפחות פעמיים. בעקבות ההתערבות, הכלבים החלו לקפוץ גם הם מעל המחיצה.

מודל להפרעות נפשיות

מאז הניסוי הראשון של סליגמן נעשו עוד מחקרים רבים, שהראו כי תופעת חוסר האונים הנרכש אינה מוגבלת לכלבים, ורואים אותה גם אצל מינים רבים נוספים, כגון חתולים, דגים וגם חולדות. כמו כן נמצא שהתופעה קיימת גם אצל בני אדם. ממצאי המחקרים מצביעים על כך שהתנהגויות המאפיינות את חוסר האונים הנרכש באות לידי ביטוי במגוון רחב של הפרעות נפשיות. על כן התופעה הפכה ​​למודל מחקרי מרכזי להבנת מנגנונים בסיסיים בחקר הדיכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ועוד.

לדוגמה, מחקר הראה שעכברים שנחשפו למכות חשמל בלתי נשלטות פיתחו התנהגויות דומות לאלו שמאפיינים בני אדם הסובלים מדיכאון. בין ההתנהגויות שנצפו: אובדן עניין בפעילויות שהיו מהנות בעבר וירידה ניכרת במגעים חברתיים. במחקר אחר, כשחשפו עכברים למצבי לחץ בלתי צפויים, הם פיתחו התנהגויות שמזכירות תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), כמו תגובת יתר לסכנה והימנעות מגירויים הקשורים לטראומה. שימוש דומה במודל חוסר האונים הנרכש נעשה גם בחקר הפרעות חרדה. כשחשפו עכברים למצבים קשים ובלתי צפויים הם פיתחו תסמינים דומים לאלה של חרדה כרונית, כמו רגישות יתר לגירויים סביבתיים וקשיים בהירדמות ובשינה.

המחקרים הללו ממחישים את יעילותו של השימוש בחוסר האונים הנרכש לחקר מגוון רחב של הפרעות נפשיות. התובנה הזאת עשויה לסייע לנו להבין את המנגנונים המעורבים בהתפתחותן של ההפרעות האלו, לזהות את ההשפעה של חוויות שליליות חוזרות עליהן, ולפתח אסטרטגיות טיפוליות הממוקדות במנגנונים הבסיסיים של ההפרעות.

מנגנונים ביולוגיים-עצביים

מבחינה מוחית, מחסור במוליכים עצביים מסוימים, כמו סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין, קשור להופעת חוסר אונים נרכש. סרוטונין ממלא תפקיד מרכזי בוויסות מצב הרוח, ולכן ירידה ברמות שלו עלולה לחזק תחושות של תסכול וייאוש. מחסור בדופמין פוגע במוטיבציה וביכולת לחוות תחושת סיפוק. רמות נמוכות של נוראפינפרין עלולות להוביל לירידה בעוררות וביכולת להתמודד עם אתגרים.

גם שינויים במבנה המוח ממלאים תפקיד מרכזי בהתפתחות חוסר אונים נרכש. התופעה מקושרת לירידה בנפחו של ההיפוקמפוס, שאחראי על למידה ועל יצירת זיכרונות חדשים. קשר נוסף הוא לירידה בפעילותה של קליפת המוח הפרה-פרונטלית, שאחראית על קבלת החלטות. כשהפעילות שם דלה, נפגעת היכולת לקבל החלטות מושכלות, לווסת רגשות שליליים ולפתח חשיבה חיובית.

השפעותיהם של השינויים האלה הולכות ומתגברות במצבי מתח ולחץ ממושכים. מצבים כאלה מפעילים את ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה (HPA axis), וגם מעודדים הפרשת הורמונים שמגבירים את רמות הלחץ הנפשי, כמו קורטיזול (Cortisol). הפרשה מתמשכת שלהם עלולה לפגוע בתפקודי המוח האחראים על ויסות מצב הרוח והמוטיבציה, וכך להחמיר את תסמיני חוסר האונים הנרכש.

גמישות עצבית שלילית מחזקת את הסתגלותו של המוח לחוויות שליליות, ומארגנת מחדש את הרשתות העצביות באופן שמגביר את הרגישות לכאב ואת תחושת חוסר האונים. כך המצב הנפשי השלילי מתייצב ומתקבע, ומקשה עלינו להתגבר על משברים. חלק מהמחקרים מצביעים גם על גורמים תורשתיים, שמגבירים את הרגישות של אנשים מסוימים לפתח חוסר אונים נרכש, בעקבות הבדלים בדפוסי ההפרשה והעיבוד של מוליכים עצביים הקשורים לתגובה למצבי לחץ ושליטה רגשית. בעקבות זאת חוסר האונים הנרכש עלול להפוך למרכיב קבוע בתגובתם של אנשים מסוימים למצבי מצוקה וחוסר ודאות.

חוסר אונים נרכש אצל בני אדם

חוסר אונים נרכש יכול להסביר פעולות אנושיות רבות, ברמת הפרט והחברה גם יחד. הוא מופיע בקבוצות חברתיות כשחבריהן מפנימים שמאמציהם אינם מובילים לשיפור מצבם. בעקבות זאת רואים אצלם ירידה ביוזמה ובמוטיבציה לפעול. ברמה הרחבה יותר רואים גם “חוסר אונים נרכש חברתי” – מצב שבו קבוצות בחברה מפתחות תחושה של חוסר שליטה וחוסר יכולת לשנות את מצבן החברתי, הכלכלי או הפוליטי, בעקבות חוויות מתמשכות של דיכוי וכישלונות חוזרים ונשנים, אף על פי שיש להם די משאבים ויכולות להגיע להישגים. 

חוסר אונים נרכש מחליש את יכולתם של פרטים לזהות הזדמנויות ולנצל אותן, ולכן הם רגישים פחות לשינויים ומתקשים להגיב לאתגרים חדשים. ואכן נראה כי משטרים רודניים לא מעטים שוקדים לגרום לאזרחיהם להפנים את חוסר האונים הנרכש, ועל ידי כך לסכל מראש פעילות חתרנית או קריאות לשינוי המצב. עם הזמן, חוסר האונים הנרכש מוטמע בשורשי התרבות המקומית העוברת מדור לדור, ומנגנונים ומבנים חברתיים מחזקים את תחושת חוסר היכולת לשנות ומקבעים אותה.

איך מתגברים על חוסר אונים נרכש?

הטיפולים בחוסר אונים נרכש מגוונים. הם כוללים גישות פסיכולוגיות ותרופתיות, שמתמקדות בהחזרת היכולת לשלוט במציאות ולהגיב בצורה חיובית לאתגרים. אחת השיטות היעילות ביותר היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שעוזר לשנות את דפוסי החשיבה השליליים ולפתח מיומנויות התמודדות חיוביות. כך יכולים המטופלים לחזק את הביטחון העצמי שלהם ולהחזיר לעצמם את המוטיבציה לפעול ולשנות. לפעמים משלבים גם טיפול קבוצתי, שמאפשר למשתתפים לחלוק את חוויותיהם ולקבל תמיכה הדדית, כדי לחזק את תחושת השייכות.

פסיכיאטרים עשויים להציע למטופלים שסובלים מחוסר אונים נרכש טיפול תרופתי המבוסס על מעכבי ספיגה מחדש של סרוטונין (SSRIs), שמעלה את רמות המוליך העצבי סרוטונין במוח ולכן תורם לשיפור מצב הרוח ומפחית תחושות של חוסר אונים ופסיביות. כשנחוץ חיזוק נוסף למוטיבציה, אפשר להיעזר גם בתרופות שמעלות את רמות הדופמין.

בנוסף, התערבויות קבוצתיות שמתמקדות בחיזוק שיתוף הפעולה והגישה החיובית מסייעות להעצמת קהילות הסובלות מחוסר אונים נרכש. פעילויות קבוצתיות שמטרתן לפתח את החיבור הקבוצתי ואת היכולת ליזום, מאפשרות לשקם קשרים חברתיים שאבדו ולבנות תחושת כוח קבוצתית.