הטבע האיראני: קרוב-רחוק

מי יודע, אולי עוד בימינו נזכה לבקר באיראן ולהנות מהנופים המרהיבים שלה. עד אז וכהכנה מוקדמת, החלטנו לערוך לכם היכרות קצרה עם הטבע הפראי והמיוחד של המדינה היפה הזאת. בחרנו לספר לכם דווקא על בעלי חיים שאנחנו חולקים, או חלקנו, עם איראן. היא אולי נראית רחוקה, אבל יש לנו לא מעט טבע משותף. 

בדומה לישראל, באיראן יש מגוון של בתי גידול: מחורשות אלונים ויערות יחודיים המוכרים כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו ועד לדיונות חול, מדבריות מלח ורמות מושלגות. כמו ישראל, איראן נמצאת באזור הפָּלֵאַרְקְטִי. זהו אחד משמונת האזורים הביו-גיאוגרפיים, שנקבעים על פי הפיזור הגיאוגרפי של מינים ביולוגיים בכדור הארץ. האזור הפלארקטי הוא הגדול ביותר, וכולל את אירופה, אסיה שמצפון להימלאיה, צפון אפריקה וחלקים מהמזרח התיכון ומחצי האי ערב. 

איראן נמצאת בצומת בין המזרח התיכון, הקווקז ומרכז אסיה. גם ישראל נמצאת באזור דמדומים כזה, בין אסיה לאפריקה, ואכן יש מינים שניתן למצוא גם בישראל וגם באיראן. הרשימה הזו כוללת, לדוגמה, את קיפוד החולות, הצבוע המפוספס, הקרקל, הזאב האפור, שועל הנגב, החוברה, שועל החולות, צב-היבשה המצוי, הנשר המקראי ואפילו הציפור הלאומית שלנו, הדוכיפת.  בנוסף יש מינים שונים של עופות נודדים שמבקרים בשתי המדינות. 

הטורף הנדיר ביותר

גולת הכותרת של הטבע האיראני, ובעל החיים שהוא כנראה הכי נדיר כיום במדינה, הוא הברדלס האסיאני (Acinonyx jubatus venaticus). בעבר ברדלסים חיו לא רק באפריקה אלא גם באסיה, צפונה עד הים הכספי ומזרחה עד הודו. היום נותרו שלושה תתי מינים שחיים באפריקה בלבד, ותת מין אחד אסיאני שחי אך ורק באיראן. בעוד שסטטוס סכנת ההכחדה העולמי של הברדלס הוא “עתידו בסכנה – VU“, תת המין האסיאני מוגדר כ”בסכנת הכחדה חמורה – CR”.  

הברדלס האסיאני קטן יותר מהאפריקני והפרווה שלו בהירה יותר, אך לשניהם יש פס שחור אופייני מהעיניים לפה, שמכונה לעתים “פס הדמעות”. בעבר נפוץ הברדלס האסיאני מחצי האי האיברי במערב ועד פקיסטן והודו במזרח, אך במאה ה-19 הוא החל להעלם. הסיבות להכחדה כוללת אובדן וקיטוע בתי הגידול, הידלדלות הטרף הטבעי וציד. כמו כן, אנשי אצולה נהגו להשתמש בברדלסים בציד של בעלי חיים אחרים: הם נלכדו ואולפו לציד צבאים או איילים. גם המהפכה בשנת 1979 ושמונה שנות המלחמה עם עיראק לא היטיבו עם הברדלסים. 

עד שנות התשעים של המאה העשרים הברדלס האסיאני נעלם מ-98 אחוזים מאזור תפוצתו. היום הוא נמצא אך ורק באיראן, בשלושה אזורים שונים: בצפון-מזרח המדינה, במרכזה ובשמורת הטבע קביר. 

המידע על הברדלסים באיראן דל מאוד, ומידע עדכני מהשנים האחרונות קשה במיוחד להשגה. מסקירה שפורסמה בשנת 2017 עלה שהאוכלוסייה הולכת ונעלמת, וגודלה הוערך אז בפחות מחמישים פרטים. סיכוייו של המין לשרוד קיבלו מכה אנושה כאשר ב-2018 אנשי שמירת טבע שפעלו באיראן למען שמירה על הברדלסים הואשמו בריגול ונידונו ל 4-10 שנות מאסר. היו ניסיונות מצד המחלקה הסביבתית האיראנית לשמור על האוכלוסייה, להעלות את המודעות ואף לאכוף ציד בלתי חוקי, וגופים בינלאומיים כמו הקרן לשמירה על ברדלסים ניסו לעזור. אבל בשל האמברגו שהוטל על איראן לא היה ניתן להעביר תקציבים גם לא למטרות אלו. הברדלס יכול היה להיכלל ברשימת בעלי חיים שחיים גם בישראל וגם באיראן, כי תת המין האסיאני חי בעבר גם בישראל. אך לצערנו הוא נכלל ברשימת המינים שנכחדו מישראל. הברדלס נצפה לאחרונה בישראל בשנת 1959, בערבה. 

הנמר ששב אל הטבע

טורף אחר שחי באיראן הוא הנמר הפרסי (Panthera pardus tulliana). זהו אחד משמונת תתי המין של הנמר, שיש לו תפוצה עולמית רחבה מאוד. הנמר הפרסי חי היום גם באפגניסטן, ארמניה, אזרבייג’ן, עיראק, פקיסטן, רוסיה וטורקיה, אך חלק משמעותי של האוכלוסייה שלו נמצא באיראן. מעריכים שכל האוכלוסייה מונה כ-500 פרטים בוגרים, ותת המין מוגדר כ”בסכנת הכחדה- EN“. 

הנמר הפרסי הוא הגדול ביותר מבין שמונת תתי המינים, וצבע פרוותו בהיר יחסית לנמר האפריקני. אם תרצו לראות אותו, אתם מוזמנים לבוא ולבקר בספארי ובגני חיות אחרים בישראל. למה בעצם גני חיות בישראל מחזיקים דווקא את תת המין הזה? כי גם הוא בעל חיים שחי פעם בישראל ונכחד ממנה. אל תתבלבלו עם נמר המדבר (Panthera pardus nimr), שחי במדבר יהודה וברמת הנגב. המפגש האחרון בארץ עם הנמר הפרסי, או כמו שקראו לו בישראל נמר הגליל, היה ב-1965. אב ובנו מהכפר הבדואי ערב-אל-ערמשה שעל גבול הלבנון נתקלו בנמר בנחל בצת. תוצאות המפגש היו עגומות. הנמר תקף אותם, וכמו שראינו לאחרונה, נמר בוגר מסוגל בהחלט להרוג אדם בוגר. בניסיון להציל את עצמם הם דקרו אותו, ולבסוף הנמר הגוסס נורה למוות על ידי שוטר שגאל אותו מיסוריו.

אוכלוסיית הנמרים הפרסיים התחילה להדלדל במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שרוסיה הקיסרית כבשה את הקווקז. המרחב שבין הים השחור והים הכספי הפך לאזור צייד של האצולה. הקיסרות אף עודדה אנשים להרוג את הנמרים משום שהם טרפו צאן ובקר, והציעה פרסים תמורת עורות. גם היום הציד עדיין נמשך, והנמרים, במיוחד כאלה שלא נמצאים בשמורות, חשופים לסכנה מציד בלתי חוקי.  

כמו הברדלס גם הנמר – טורף גדול שזקוק לשטחי מחייה עצומים – סובל מהרס בית הגידול שלו וקיטועו. מאז המאה ה-18 איבד הנמר 84 אחוזים מאזור התפוצה שלו. בעקבות זאת האוכלוסייה שלו מתפצלת בין אזורי מחייה שונים, ונוצרות תתי אוכלוסיות מבודדות שאין ביניהם קשר – מתכון בטוח להכחדה. 

כדי למנוע את ההכחדה הוקם בשנת 2007 המרכז הרוסי להשבת נמרים לטבע בקווקז. מטרת הארגון היא להשיב לטבע נמרים שגודלו בגני חיות ואוקלמו במרכז מיוחד בשמורת הטבע בסוצ’י. במיזם שותפים בין היתר הקרן העולמית לשימור חיות הבר WWF, האגוד הבין-לאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע IUCN, ארגון גני החיות האירופי EAZA והמוסד לאקולוגיה ואבולוציה ע”ש סברטסוב.

בשנת 2012 הועברו זוג נמרים פרסיים מגן החיות בליסבון למרכז שימור בסוצ’י, ובשנת 2013 נולדו להם שני הגורים הראשונים. ב-2016 שוחררו אל הטבע שלושה נמרים: ויקטוריה, אקהון וקילי. הנמרים צויידו בקולרי GPS, שמדווחים לחוקרים על מקום הימצאותם. באזור הוצבו גם 24 מצלמות שביל, ויחידת פקחים בכוננות לאתר את הנמרים במקרה ויהיו במצוקה. 

הזכרנו את גני החיות בישראל, שלא במקרה מחזיקים את הנמר הפרסי באוספים הזואולוגיים שלהם ואת ארגון גני החיות האירופי שתומך בתוכנית ההשבה לטבע בסוצ’י. ארגון גני החיות האירופי, אליו שייכים גם גני החיות הישראלים, מנהל תוכנית רבייה (EEP) לנמר הפרסי שמרוכזת על ידי גן החיות ליסבון. נכון למרץ 2026 משתתפים בתוכנית הרבייה 50 גני החיות המחזיקים ב-109 נמרים פרסיים. 

תחיית הנכחדים –  יחמור פרסי

לשם האיזון נעבור מהטורפים אל הטרף, כי ידוע כדי לקיים חברה בריאה צריך שיהיו נציגים של כל שרשרת המזון. אז אם אנחנו בבעלי חיים משותפים לאיראן ולישראל, אך טבעי שנעבור לספר לכם על היחמור הפרסי (Dama mesopotamica), אייל יפה שעל גופו הערמוני נקודות לבנות. אל תתבלבלו עם במבי, שצויר כאייל לבן זנב – מין שבו הנקודות על גופם של העופרים נעלמות בבגרותם. יחמורים לעומת זאת שומרים את הנקודות שלהם כל חייהם. כיאה לאיילים, לזכרים קרניים גדולות ומסועפות שצומחות בכל שנה לקראת עונת הרבייה ונושרות בסיומה. 

מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות עולה שהיחמור הפרסי היה נפוץ בעבר באיראן, עיראק, סוריה, לבנון, ירדן, טורקיה וישראל. הוא היה תמיד מטרה נחשקת לציד וכבר בשנת 1875 הוא נעלם מרוב אזור התפוצה המקורי שלו, כולל ישראל, ונותר רק באיראן. הסיבות להכחדה היו ציד והצטמצמות בית גידולו – החורש הים תיכוני הסבוך. 

ב-1950 הוא הוכרז כנכחד גם מאיראן, אך למרבה השמחה משלחת זואולוגית במימונו של הברון הגרמני פון אופל מצאה ב-1956 במחוז חוזסטאן שבדרום-מערב המדינה אוכלוסייה קטנה של כ-25 פרטים, ששרדה למרות הכל. שלושה פרטים נלכדו והועברו לגרמניה לגן החיות אופל, כדי להתחיל בתוכנית רבייה. תוכנית הרבייה אכן התחילה והשיבה את המין היפה הזה לתחייה, כך שאם אתם מטיילים היום בהרי יהודה או בנחל כזיב שבגליל אולי תוכלו לפגוש אותו. אבל הקדמנו את המאוחר. 

נחזור לשנת 1968, כאשר אברהם יפה, שניהל אז את רשות שמורות הטבע (היום רשות הטבע והגנים), הקים את חי בר כרמל וחי בר יוטבתה במטרה להשיב לארץ מינים שנכחדו. 

בדצמבר 1978, ערב המהפכה האסלאמית באיראן, הוטסו משם לארץ ארבע יחמורות שחברו לשלושה זכרים שהגיעו קודם לכן מגן החיות אופל. המבצע היה מחווה של ידידות בין אחיו של השאח הפרסי לאנשי שמורות הטבע בישראל. תוכלו להקשיב לסיפור המבצע המדהים ומורט העצבים הזה בהסכת Israel Story. 

גרעין הרבייה של היחמור הפרסי בישראל נמצא בחי בר כרמל ובגן החיות התנ”כי ומנוהל במשותף על ידי שני הגופים. בשנת 1996 החלו להשיב את היחמור אל הטבע הישראלי, כאשר מיזם ההשבה הראשון היה בנחל כזיב שבגליל המערבי. היום מספר היחמורים באזור מוערך בכ-200 פרטים, וזוהי האוכלוסייה הגדולה יותר בעולם של המין הזה בטבע. מאז הושבו היחמורים גם לנחל שורק שבהרי ירושלים. בסך הכל ההערכות הן שבישראל חיים כ-300 יחמורים. 

הנתונים על הטבע נכון להיום באיראן מאוד חמקמקים. נכון לשנת 2024 אוכלוסיית היחמורים באיראן מנתה יותר מ-300 פרטים ב-12 אתרים, כשהרוב המוחלט של הפרטים מוחזקים במתחמי אקלום ולא ממש בטבע.

שמה מקפץ לפניה

עוף יפה שאפשר למצוא גם בישראל וגם באיראן, וששמו מעיד על כך, הוא האִירַנְיָה (Irania gutturalis). האירניה היא ציפור שיר נודדת ממשפחת החטפיות. את האביב והקיץ היא מבלה בין טורקיה לאפגניסטן, והיא חורפת במזרח אפריקה. בישראל האירניה היא חולפת, כלומר עוברת כאן בעונות הנדידה, ומקננת נדירה ביותר. היא לא נתונה בסכנת הכחדה עולמית, אבל כמו עופות מקננים אחרים בארץ, נקבע לה סטטוס סכנת הכחדה מקומית והיא מוגדרת כ “עתידה בסכנה – VU“.  במקרים המעטים שהאירניה כן מחליטה להקים קן בארץ ישראל, היא עושה זאת בהר החרמון. לפי ההערכות, פחות מ-20 זוגות מקננים שם בכל שנה. בשנת 2012, שגם בה דובר על מתקפה אפשרית באיראן… נצפתה וצולמה אירניה באילת. 

מי שילח פרא חופשי?

הכתבה כבר מתארכת, ויש עוד כמה וכמה בעלי חיים מעניינים שלא הזכרנו, כמו למשל הפרא שגם מצבו באיראן כלל אינו מזהיר, וגם הוא הובא לישראל וכאן אוכלוסייתו דווקא משגשגת ומוערכת בקרוב ל-300 פרטים. וגם האריה האסיאני, שנכחד מאיראן באמצע המאה העשרים ומישראל עוד במאה ה-16. אבל צריך להשאיר משהו לרגע שבו באמת נוכל לבקר שם.