איך דיג משנה את הדגים?

יומו של דג הרינג (מליח) ממוצע הוא ארוך ומסוכן, שכן עליו להתגונן משורה ארוכה ומגוונת של טורפים שישמחו ליהנות מארוחה דשנה. דגים טורפים כמו כרישים, טונה וסלמון, יונקים ימיים כמו דולפינים, לווייתנים וכלבי ים, ואפילו ציפורים שמסוגלות לצלול לעומק של כמה מטרים – כולם מאיימים על חייו.

אחד ממנגנוני ההגנה של דגי המליח מבוסס על פעולה משותפת של פרטים רבים: כל הדגים בלהקה מתקבצים למעין כדור דחוס השוחה כיחידה דינמית אחת, בפעולה משותפת שמקטינה את נפח הלהקה ובו בזמן מקשה על הטורפים לזהות פרטים בתוכה ולתקוף אותם. אולם גם הטורפים פיתחו במהלך האבולוציה שיטות להתמודד עם טקטיקת ההגנה הזו. דג החרב, לדוגמה, מנצל את מהירותו ואת מבנה גופו הצר והארוך כדי לשגר את עצמו היישר אל מרכז הכדור, ובתוך כך הוא הורג כמה מהדגים שאתרע מזלם להימצא בדרכו. ואילו לווייתנים נוהגים לפעמים להאיץ אל מתחת ללהקה הצפופה, פותחים את פיהם הגדול ושואבים לתוכו נפח אדיר של מים עשירים בדגים טעימים.

אולם לא כל הדגים בלהקה זהים, ויש ביניהם כאלה שתכונותיהם עוזרות להם לשרוד טוב יותר מאחרים ולהביא צאצאים לעולם. כך, לאורך זמן, מתרחש תהליך אבולוציוני של ברירה טבעית שמפיצה בקרב המליחים תכונות שעוזרות למין לשרוד.

לאחרונה החלו מדענים לבחון איך טורף העל הדומיננטי החולש על האוקיינוסים, הלוא הוא האדם, משפיע על האבולוציה של דגת הים. מדי שנה, 1.6 טריליון דגי בר מתים עקב דיג, כך שאין יצור המשתווה לנו בפוטנציאל לחולל תהליכי ברירה טבעית. הקטל ההמוני הזה עשוי להשפיע על התפתחות הדגים אם יתברר ששיטות הדיג הקיימות נוטות להרוג יותר דגים עם תכונות מסוימות ולא אחרות. אף שרוב שיטות הדיג המודרני נעשות בהיקף רחב מאוד, שמכוון ללהקות דגים גדולות, ולא לדגים יחידים, מדענים מנסים לבחון אם אכן יש תכונות, פיזיות או התנהגותיות, שזוכות להעדפה במהלך דיג.

חוקרים מצאו למשל כי הפרטים באוכלוסיות של דגי בר שנמצאות תחת לחץ דיג גבוה נוטים מדור לדור להיות קטנים יותר וגם צעירים יותר, כלומר כאלה שמגיעים לבגרות מינית בגיל מוקדם יותר. ההסבר המקובל הוא ששיטות הדיג הנפוצות, ובעיקר דיג מכמורת, אוספות דגים גדולים בקלות יתרה לעומת דגים קטנים יותר.

אולם השינויים הללו לא מעידים בהכרח על אבולוציה. כדי לבחון את זה גידלו חוקרת האבולוציה ביאטריז פאולי (Pauli) מהמכון לחקר הימים בנורבגיה דגים במעבדה במשך קרוב לעשור. היא חילקה אותם לכמה קבוצות ובדקה איך יושפעו הדורות הבאים מסילוקם של הדגים הגדולים ביותר, כפי שקורה בדיג מודרני, לעומת סילוק הקטנים ביותר או סילוק אקראי של פרטים בלי קשר לגודלם. ממצאי הניסוי הראו כי בחלוף הדורות, במכל שבו הדגים הגדולים נבררו החוצה, הדגים הזכרים התבגרו מהר יותר, והנקבות השריצו צאצאים מוקדם יותר.

מי בחכה ומי ברשת?

דיג מכמורת (Trawling) גורם נזקים כבדים לאקולוגיה הימית, במיוחד בשיטת הדיג שבה גוררים את הרשת על קרקעית הים. זו גם שיטת דיג נפוצה במיוחד, אך היא אינה היחידה. שיטות דיג אחרות, כגון רשתות זימים או דיג חכות, פועלות למשוך את הדגים הרצויים לפיתיון. מאחר שהבחירה לשחות אל הפיתיון או להתעלם ממנו היא התנהגות שקשורה לאופיו של הדג הבודד, דיג כזה עשוי ליצור שינויים התנהגותיים באוכלוסיית הדגים, משום שדגים בעלי תכונות אופי מסוימות נלכדים בו יותר.

חוקרים בצפון נורבגיה מצאו כי דיג דגי הסלמון בנהר טנו (Teno), שנעשה באמצעות רשתות, מחולל שינוי בררני באוכלוסיית הדגים בהתאם לסוג הרשת שבו הדייגים משתמשים בסביבה מסוימת. נמצא כי רשתות זימים, שיוצרות מחסום תת-מימי המוצב בצורה אנכית לרוחב הנהר, נוטות לתפוס את הדגים הגדולים והמבוגרים יותר. לעומת זאת, שיטת דיג מסורתית אחרת, שבה תוחמים אזורים בנהר שבהם אפשר לנצל את דילוג הסלמונים באשדות כך שינחתו היישר בתוך המלכודת שהוכנה עבורם, דווקא נוטה לתפוס דגים צעירים וקטנים.

במחקר נוסף, שנערך במכון לייבניץ לחקר האקולוגיה של מים מתוקים, חוקרים מגרמניה עקבו אחרי ההשפעה של דיג חכות באגם על אוכלוסיית דגי זאב הנהרות. החוקרים מצאו בתצפיותיהם כי דגים שהפגינו רמה גבוהה של פעלתנות ותעוזה נטו להילכד יותר בחכות. על כן, ייתכן כי במשך הזמן אוכלוסיית הדגים תפתח ברובה התנהגות מאופקת יותר, דבר שעלול להשפיע על היבטים נוספים של האקולוגיה באגם.

בניסוי אחר שערכו החוקרים באגם בארצות הברית נמצא כי דגי בס שהפגינו התנהגות תוקפנית גם מיהרו יותר להסתער על פיתיונות ולהילכד. כמו כן מצאו החוקרים כי הדגים התוקפניים גם הפגינו הורות יעילה יותר, משום שאופיים התוקפני סייע להם להגן על צאצאיהם. חיבור שתי התצפיות מעלה מסקנה מדאיגה – הדיג מסלק מהלהקה את ההורים המוצלחים ביותר ופוגם בבריאות הלהקה.

לשנות את נמו

חוקרים גם בוחנים את הקשר בין דיג להתנהגות חברתית ואף לאינטליגנציה של דגים. חוקרים מאוניברסיטת גלזגו מצאו לדוגמה כי בדיג מלכודות, לדגים היותר חברתיים יש חיסרון מובנה לנוכח האיום: כשדג אחד נכנס למלכודת, רוב הדגים בלהקה יעקבו אחריו פנימה ויילכדו גם הם. יתר על כן, אפילו אם דג חברתי מצא את דרכו החוצה, פעמים רבות הוא יעדיף לחזור למלכודת – העיקר לא להישאר לבדו. החוקרים עוד מנסים להבין אם המצב הזה עשוי לגרור בעקבותיו ברירה טבעית של דגים אנוכיים – כאלה שפחות מעוניינים לשתף פעולה עם חבריהם ללהקה.

ראיות לשינוי בהתנהגות בעקבות לחצי ברירה טבעית נמצאו גם במחקר שנעשה על להקות של סרדינים בים התיכון. המחקר מצא כי בעקבות עלייה בכמות הטורפים, בעיקר דגי טונה אשר מספרם עלה בעקבות חקיקה שהגבילה את הדיג שלהם, להקות הסרדינים התכווצו, כך שכל להקה כללה פחות פרטים. השינוי בהתנהגות הסרדינים מקשה על דגי הטונה לצוד אותם, וצמצם גם את שללם של הדייגים המקומיים.

חוקרים אחרים מנסים להבין אם גם האינטליגנציה של הדגים עלולה ליפול קורבן ללחצי ההישרדות – למשל על ידי כך שדיג יתר מקטין את תוחלת החיים של הדגים ועלול לגרור העדפה של התרבות מהירה על חשבון התפתחות כישורים שכליים. לעומת זאת, בדיג ספורטיבי דייגים רבים נוהגים לשחרר בחזרה למים את שללם. התהליך הזה עשוי לעודד למידה ולאפשר לדגים המוכשרים ביותר לזהות פיתיונות ולנהוג בהם בחשדנות. ואכן חוקרים הראו כי בתנאי מעבדה, קרפיונים שנתפסו ושוחררו שינו את התנהגותם ולא נפלו שוב בפח באותה קלות. אך הלמידה הוגבלה להתנסות אישית בלבד: קרפיונים שרק צפו בחבריהם נתפסים, לא למדו את הלקח, לא התאימו את התנהגותם ולא פיתחו חשדנות כלפי הפיתיונות.

יש ברירה או אין ברירה?

למרות הממצאים שמראים כי דיג מוביל לברירה של פרטים על יסוד הפיזיולוגיה, האינטליגנציה וההתנהגות החברתית שלהם, איננו יודעים עדיין מהן ההשפעות ארוכות הטווח של דיג על התפתחות הדגים ואיך הן משליכות על תפקוד המערכות האקולוגיות. כדי להבין אם חל שינוי בגנטיקה של הדגים, יש לאסוף דגימות מלהקה ספציפית לאורך זמן רב, דבר שקשה לעשות בטבע.

שינוי ארוך טווח נוסף שבוחנים, ואינו קשור בהכרח לשינוי גנטי, נוגע למארגי המזון בים. כשאוכלוסיית דגים משמעותית עוברת אבולוציה לחיים קצרים יותר והתרבות מהירה יותר, היא עשויה להחיש את קצב צריכת המזון שלה. כך ההשפעה מתרחבת למיני דגים נוספים. מצד שני, אם הדיג יעודד הישרדות של דגים רגועים ופחות פעילים, הם עשויים דווקא להאט את הקצב שבו הם טורפים דגים אחרים. לכל אחת מהאפשרויות האלו תהיינה השפעות מרחיקות לכת על מרכיבים בשרשרת המזון הימית, מאצות ופלנקטון ועד טורפי על. לדוגמה, במחקר על דגי הסלמון בנהר הטנו החוקרים מצאו כי דיג מוגזם של מיני דגים ימיים שדגי הסלמון ניזונים מהם גורם גם לסלמון להתבגר מוקדם יותר.

אף שקשה כרגע להעריך את גודל ההשפעה ארוכת הטווח של הדיג על דגים, אין ספק כי האיום המתמשך שמציבים דייגים על קיומן של אוכלוסיות דגים רבות ברחבי העולם משפיע ישירות על הפיזיולוגיה ועל ההתנהגות של הדגים, ובעקיפין גם על האקולוגיה הימית כולה. השפעת הדיג, גם אם אינו נחשב דיג יתר, מצטרפת לגורמים נוספים מעשה ידי אדם, כגון שינויי האקלים וזיהום הים, כולל זיהומי אור ורעש, שמשפיעים על החיים בכל רחבי הימים והאוקיינוסים בעולמנו. המחקר בנושא עוזר לרשויות לעצב תוכניות שיישמו שיטות דיג משופרות, במטרה לשמר את המגוון הביולוגי והגנטי של הדגים ולמנוע פגיעה הרסנית במערכת האקולוגית הרגישה הזאת.