החוקרת שריפאה את עצמה מסרטן

התקדמותו של מדע הרפואה היא איטית ויסודית. טיפולים רפואיים ניסיוניים נבחנים על תרביות תאים, חיות מעבדה, למשל עכברים, ולבסוף על קבוצה מצומצמת של מתנדבים, לפני שנותנים אותם לבני אדם בהיקף נרחב. התהליך הזה יכול להימשך שנים רבות, ולכן, במקרים קיצוניים – ובאופן שנוי במחלוקת – חוקרים שמעוניינים לאשש השערה או לבדוק טיפול רפואי עשויים לנדב את עצמם בתור נבדקים כדי לקצר את התהליך.

ביאטה הלאסי (Halassy) הצטרפה לפני כמה שנים לשורות המדענים האלה. היא טיפלה בעצמה עם נגיפים שגידלה במעבדה והצליחה להחלים מסרטן. הסיפור שלה מעורר השראה, אך יש לבחון אותו בקפידה: מעבר למסקנות על השימושיות של נגיפים ברפואה, עולה הסוגיה המורכבת של מחקר שמבצע חוקר על גופו-שלו, ועולות שאלות לגבי האופן שבו האנושות צוברת ידע ומקדמת את יכולתה לתת מזור לבעיות רפואיות מורכבות.

לאכול את הדייסה שאתה מבשל

בשנת 1900, בעקבות מותם של חיילים אמריקאים מהקדחת הצהובה בעת כיבושה של קובה על ידי ארצות הברית, כונסה ועדה של רופאים ומומחים שעליה הוטל לחקור את המחלה. באותה העת לא היה ברור מה מפיץ את הגורם שמחולל את המחלה, אך לפי השערתו של הרופא הקובני קרלוס פינלי (Finlay), הגורם הזה מופץ מאדם לאדם דרך עקיצת יתוש. ג’סי לזיר (Lazear), שהיה חבר בוועדה, איפשר ליתוש לעקוץ אותו כדי לאשש את הסברה. במהלך המחקר הוא נדבק בקדחת הצהובה ולבסוף מת ממנה, אך בכך אישש את ההשערה והעשיר את הידע המדעי.

לזיר הוא אחד ממדענים רבים שביצעו על עצמם ניסויים כדי לאמת את השערותיהם או לבדוק את היתכנותם של טיפולים רפואיים חדשים. חלק מהחוקרים האלה אף קיבלו על הישגיהם את ההכרה המדעית המשמעותית ביותר: פרס נובל. כך למשל ניתן פרס הנובל לרפואה ב-1956 לוורנר פורסמן (Forssman), רופא שפיתח את הליך צנתור הלב, שמאפשר מיפוי ואבחון של תופעות לבביות, ואף פתיחה של כלי דם חסומים. פורסמן החדיר צינור ארוך לווריד היד שלו, תוך סיכון עצמי, והוכיח שהוא יכול להגיע בבטחה עד הלב.

גם את ההרדמה הרפואית (anaesthesia), שיש לה חשיבות עליונה בניתוחים, פיתח אדם שניסה אותה קודם על עצמו. רופא השיניים הוראס ולס (Wells) ראה אדם שפצע את רגלו בעת שקיבל חמצן דו-חנקני, אך לא הבחין בפציעתו-שלו. ולס שיער שאפשר להשתמש בגז הזה כדי להקל בכאב שנובע מניתוח, וניסה אותו על עצמו לפני שעבר עקירת שן. זהו גז הצחוק, שבימינו נעשה בו שימוש רפואי נרחב. ההרדמה התקדמה מאוד מאז, ומאפשרת ניתוחים מורכבים במגוון בעיות רפואיות.

אלו רק כמה דוגמאות. הרבה חוקרים היו גם הנבדקים בניסויים שניהלו ובהם גילו מגוון תגליות. ביאטה הלאסי היא דוגמה מודרנית למאורע מהסוג הזה, ויש לשער שהיא לא תהיה האחרונה.

ההחלטה של ביאטה הלאסי

הלאסי חלתה בפעם השלישית בסרטן השד בשנת 2020, כשהייתה בת חמישים. הסרטן התפתח במקום שבו כבר הופיע בעבר ואחרי שהשד הוסר, והיא בחרה שלא לעבור טיפול כימותרפי נוסף נגדו, כיוון שהעריכה שלא יועיל. באותו זמן היא הייתה וירולוגית (חוקרת נגיפים) ולא חוקרת סרטן, אבל היא שמעה על מחקרים שבדקו את השימוש בנגיפים לטיפול בגידולים סרטניים. לאור מצבה היא החליטה להצטרף למחקר בתחום הזה בתור חוקרת ונבדקת בו זמנית, ולנסות לטפל בעצמה בעזרת נגיפים שגידלה במעבדתה.

האויב של האויב הוא חבר

רעיון השימוש בנגיפים למטרות רפואה אינו חדש. אנו עדים למגמה מדאיגה: חיידקים מפתחים עמידות למגוון סוגים של אנטיביוטיקה, ופחות אנטיביוטיקות חדשות מתגלות ונכנסות לשימוש. כבר במאה הקודמת הוצעה חלופה לאנטיביוטיקה: פאג’ים, נגיפים שמדביקים חיידקים והורגים אותם. בדומה לחיידקים, גם הם עוברים אבולוציה, ובניגוד לאנטיביוטיקה, הם יכולים להתאים את עצמם לחיידקים שממשיכים לצבור מוטציות, כלומר שינויים בחומר התורשתי. השימוש בנגיפים נגד חיידקים אינו נרחב, מסיבות רגולטוריות וטכניות, אך הוא נחקר בתור פתרון אפשרי לחיידקים העמידים שיאיימו על האנושות בעתיד.

השימוש בנגיפים להתמודדות עם סרטן הוא חדש, יחסית לשימוש בהם נגד חיידקים. בשיטה הזאת, וירותרפיה אונקוליטית (oncolytic virotherapy, OVT), נגיפים מדביקים את תאי הסרטן והורגים אותם כשהם מנצלים את העובדה שבדרך כלל תאי סרטן מתקשים יותר להתגונן מפני נגיפים. קיימות מספר גישות של וירותרפיה אונקוליטית. הנגיפים שבהם עושים שימוש יכולים להרוג את תאי הסרטן, להחדיר לתאים חומרים שיפגעו בגידול או לעורר את מערכת החיסון באזור הנדרש, כך שהיא תבלום את הסרטן. לשם כך אפשר להשתמש בהנדסה גנטית וליצור נגיפים מתוחכמים שמיועדים לאתר את התאים הסרטניים ולהדביק אותם. וירותרפיה אונקוליטית נחקרת כבר שנים, בעיקר בהקשר של גידולי סרטן בשלבים מתקדמים, אך השימוש הרפואי בה עודנו מוגבל. רק גרסה אחת שלה, T-VEC, כבר מותרת לשימוש לשם טיפול במלנומה, סרטן העור.

כדי לטפל בגידול הסרטני שלה, הלאסי השתמשה בשני נגיפים שגידלה במעבדה כדי להרוג את התאים הסרטניים ולהביא להפעלה מקומית של מערכת החיסון. ראשית, היא הזריקה לגידול הסרטני שלה נגיף חצבת מוחלש, כזה שנמצא בחיסונים נגד מחלת החצבת. לאחר מכן היא השתמשה בנגיף הנפוץ VSV, שמשמש למחקר במעבדות רבות. הנגיף הזה לא גורם אצל בני אדם למחלה קשה בדרך כלל, וכך גם נגיף החצבת הספציפי שבו השתמשה, שגורם בעיקר למחלת ילדים. הטיפול של הלאסי נמשך חודשיים וכלל מעקב רפואי. בעקבות הטיפול הצטמק הגידול הסרטני באופן שאיפשר את הסרתו הבטוחה בניתוח. הגידול נבחן אחרי הוצאתו ונמצאו בו תאים רבים של מערכת החיסון. זו עדות לכך שהטיפול הפעיל את מערכת החיסון באזור הזה והביא לתקיפה של התאים הסרטניים. מאז עברו כארבע וחצי שנים ולביאטה הלאסי עדיין אין גידולים סרטניים.

שאלה אתית

במעמד הפרסום של המאמר, הלאסי ציינה שהיה קשה לה למצוא כתב עת מדעי שיסכים לפרסם את הממצאים שלה. כתבי עת רבים דחו את מאמרה מסיבות אתיות, בגלל שעשתה את הניסוי על עצמה. לבסוף היא הצליחה למצוא כתב עת שפרסם את המחקר שלה, אך העובדה שהמאמר נדחה שוב ושוב על רקע אתי, מעוררת מחשבה.

לניסוי שעושה החוקר על עצמו יש מספר חסרונות. ראשית, התהליך עשוי להיות מסוכן. טיפולים שלא עברו מבחנים קפדניים עלולים לפגוע בחוקרים שמנסים אותם על עצמם, ולכן כדאי להם לשקול את הנזק שהם עשויים לגרום בהשוואה לנזק שצפויה לגרום המחלה. לרוב, עדיף יהיה לפנות לטיפולים מקובלים שיעילותם ובטיחותם כבר הוכחו, גם כשהחולה הוא חוקר שיכול לנסות על עצמו טיפולים ניסיוניים. יש להביא בחשבון גם את הרצון העז של החוקרים להוכיח את ההשערה שלהם, מה שעלול לגרום לדיווח לא מדויק. הם לאו דווקא יעשו כך בזדון: הם מקווים לקבל תוצאות מסוימות, ולכן יהיו חשופים לאפקט הפלצבו ואולי יחושו שמצבם השתפר – גם אם הטיפול לא הועיל להם. לבסוף, בניסוי שבו יש נבדק אחד אי אפשר לערוך מבחנים סטטיסטיים שישוו בין נבדקים ואי אפשר להסיק ממנו לגבי כלל האוכלוסייה. ייתכן שבשלב הזה עלינו להתייחס לניסויים כאלה בעיקר בתור מקור למוטיבציה שתאיץ את ניסיונותינו לבחון את הטיפולים המבטיחים, ולזכור את מגבלות המחקר בעודנו מפיקים ממנו מידע אפשרי.

בשיחה עם אתר מכון דוידסון הלאסי תרמה עוד פרט מעניין: כשזוהה בסופו של דבר הגידול שהתפתח אצלה בפעם השלישית, התברר שבשונה מהגידולים הקודמים, הוא חיובי ל-HER2 – סוג של סרטן שיש עבורו תרופות כימותרפיות וביולוגיות יעילות. לדבריה, אילו ידעה זאת בזמן, ייתכן שלא הייתה בוחרת בטיפול הניסיוני אלא נצמדת לטיפול המקובל. “אני שמחה שלא ידעתי אז מהו סוג הגידול ושניסיתי להשתמש בנגיפים באופן מדעי מושכל, שכן כעת יש לנו הדגמה יחידה ליעילותם כטיפול טרום־ניתוחי בסרטן השד מוקדם”.

הלאסי החלה לחקור במעבדה שלה את שיטת הווירותרפיה האונקוליטית, שאולי הצילה את חייה, והיא מתכננת להקדיש את השנים הבאות לקידום השיטה ולהבנתה. הסיפור שלה מדגים את הפוטנציאל שטמון במדע ובאנשים שהאומץ שלהם, ולעיתים אף הפזיזות שלהם, מקדמים את המדע. אף על פי שמדובר בסוגיה שנושאת בחובה בעיות לא פשוטות, ביאטה הלאסי וחוקרים נוספים מספקים לנו מידע שימושי ומעשירים את הידע האנושי גם לדורות הבאים.