הפנים החדשות של האדם הקדום
חוקרים הפיקו מידע גנטי מגולגולת בת יותר מ-146 אלף שנה שנמצאה בסין והראו שהיא שייכת לאדם הדניסובי. זה הגילוי הראשון של גולגולת של קרוב משפחתנו המסתורי, שמוכר לנו עד כה רק מכמה עצמות ושיניים
21 יוני 2025
|
9 דקות
|
לסיפור הזה יש כמה נקודות התחלה.
הראשונה היא לפני יותר מ-146 אלף שנים, אז חי אדם קדום באזור שהיום הוא צפון-מזרח סין. הוא לא היה מהמין שלנו, שאז עוד חי באפריקה, אך היה קרוב אלינו מאוד מבחינה אבולוציונית. אנחנו לא יודעים עליו כמעט דבר. רק שהוא חי, מת, והגולגולת שלו השתמרה בצורה מצוינת.
נקודת ההתחלה השנייה היא בערך 146 אלף שנה לאחר מכן, ב-2010. חוקרים ממעבדתו של סוונטה פבו (Pääbo) במכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה הצליחו להפיק DNA מעצמות של ניאנדרטלים שנמצאו בקרואטיה, ופרסמו טיוטה ראשונית של הגנום שלהם. הניאנדרטלים הם אוכלוסייה של אדם קדום שקרובה אלינו מאוד, וחיה באסיה ובאירופה עד שנכחדה לפני כ-40 אלף שנים.
כמה חודשים לאחר מכן פרסם צוותו של פבו, עם חוקרים מארצות הברית, מאמר נוסף. הפעם הפיקו החוקרים DNA משבר עצם שנמצא במערת דניסובה שבסיביר, שבה נמצאו כמה וכמה עצמות ששויכו לניאנדרטלים. הם ציפו למצוא גנום דומה מאוד לזה מקרואטיה – הרי שניהם משתייכים לאותה אוכלוסייה ניאנדרטלית. להפתעתם, הגנום היה שונה משמעותית, שונה מספיק בשביל שהחוקרים ישייכו אותו לאוכלוסייה אחרת. הם כינו אותו “אדם דניסובי”, על שם המערה שבה הוא נמצא. ב-2022 קיבל פבו פרס נובל ברפואה על מחקרים אלו, ומחקרים נוספים בתחום ה-DNA העתיק.
האדם הדניסובי, אם כך, היה ידוע תחילה אך ורק משבר קטן של עצם, ואיש לא היה חושד שהוא שונה מהניאנדרטלים אלמלא פענחו החוקרים את רצף ה-DNA שלו. במשך השנים נוספו עוד מאובנים שזוהו כשייכים לדניסובים. הראשונות היו שלוש שיניים שה-DNA שהופק מהן העיד על מוצא דניסובי, ואחריהן שבר עצם שהכיל ערבוב של שני סוג DNA: הוא היה שייך ככל הנראה לאישה שאמה הייתה ניאנדרטלית ואביה דניסובי. השיניים והעצם נמצאו באותה מערה בסיביר שבה נמצא שבר העצם הדניסובי הראשון.
אוכלוסייה לא מוכרת של אדם קדום התגלתה לראשונה במערה בסיביר. מערת דניסובה | Richard G. Roberts, University of Wollongong, Australia
מה שאנו לא יודעים
זהו סך כך המאובנים שזוהו בעזרת DNA. אבל אפשר לקבל מידע כלשהו על הרצף הגנטי גם מחלבונים: אלו מולקולות גדולות שבנויות כרצף של חומצות אמינו, והרצף הזה נקבע על פי רצף הגנים. ניתוח של רצף החלבון יכול לפיכך לתת לנו מידע על הגן שאחראי לייצורו. בגוף יש כמות גדולה יותר של חלבונים מאשר של DNA, והם יכולים להישמר זמן רב יותר – לכן אפשר להיעזר בהם אם לא נותר DNA שמיש במאובן.
בעזרת הפקה של חלבונים עתיקים הצליחו חוקרים לשייך לדניסובים עצם לסת תחתונה שנמצאה בטיבט, והייתה המאובן הדניסובי הראשון שהתגלה מחוץ למערת דניסובה בסיביר. שן שנמצאה בלאוס זוהתה גם היא כדניסובית, במקרה זה לא על פי חלבונים או DNA אלא בעזרת המאפיינים האנטומיים שלה. לבסוף, מוקדם יותר השנה השתמשו חוקרים בחלבונים כדי לשייך לדניסובים עצם לסת תחתונה בטיוואן.
המאובנים האלו אומרים לנו לא מעט על הדניסובים: אנחנו יודעים שהם חיו בשטחים נרחבים של מזרח אסיה, מסיביר ועד טיוואן; שהם הופיעו כבר לפני 160 אלף שנים לכל הפחות, וחיו עד לפני 50 אלף שנים, או אפילו מאוחר יותר. אנחנו יודעים שהם נפגשו עם הניאנדרטלים והתרבו איתם, ובעזרת מחקרים גנטיים על אנשים מודרניים אנחנו יודעים גם שהם נפגשו והתרבו עם אבותינו, שכן באוכלוסיות מסוימות יש עד היום גנים שהגיעו בתורשה מהדניסובים.
מבחינה אנטומית, עם זאת, אנחנו לא יודעים עליהם כמעט שום דבר – מעבר למבנה המדויק של השן, שמעניין מאוד חוקרי מאובנים אבל מעט מאוד אנשים אחרים. המאובנים הדניסוביים הגדולים ביותר שלנו הם עצמות לסת תחתונה, והשאר הם שיניים ושברים קטנטנים. אנחנו לא יודעים איך נראה החזה שלהם, או האגן, או מה היו הפרופורציות של הזרועות שלהם לעומת הרגליים. ואנחנו לא יודעים גם מה שתמיד מעניין אותנו במיוחד: כמה גדול היה המוח שלהם, איך הגולגולת שלהם הייתה בנויה, ואיך נראו הפנים שלהם. האם הם נראו כמונו? כמו הניאנדרטלים? משהו באמצע?
המאובנים הדניסוביים הגדולים ביותר שהיו לנו עד כה הם עצמות לסת תחתונה. עצם לסת דניסובית מטיוואן | ויקימדיה, TaichungJohnny
דרקון או דניסובי?
ויש עוד נקודת התחלה לסיפור. או בעצם, כמה נקודות התחלה שכולן קשורות זו לזו, ולגולגולת של האדם שחי בצפון-מזרח סין לפני זמן רב כל כך. ב-1933 מצא את הגולגולת פועל שעבד בבניית גשר בעיר חרבין. בתקופה זו האזור היה תחת כיבוש יפני, והפועל, שהבין כי מדובר בממצא יוצא דופן ולא רצה להעניק אותו לכובשים, החביא את הגולגולת בבאר נטושה. היא נשארה שם 85 שנה. מדוע לא חזר והוציא אותה אחרי המלחמה? איננו יודעים. ייתכן שחשש להודות שעבד עבור הכובשים של ארצו. רק זמן קצר לפני מותו, ב-2018, הוא סיפר למשפחתו על הגולגולת, וקרוביו שלפו אותה מהבאר ומסרו אותה לחוקרי מאובנים.
ב-2021 התפרסם מאמר שחשף את הגולגולת לקהילה המדעית, ולעולם כולו. יש בה שילוב מעניין של מאפיינים, חלקם כמעט זהים לאלו של ניאנדרטלים, אחרים שונים מהם. המוח היה גדול – גדול במקצת מהממוצע לאדם מודרני. הגולגולת הייתה מוארכת כמו גולגולות הניאנדרטלים, לא מעוגלת כמו שלנו. רכסי הגבות היו גדולים מאוד, עוד מאפיין ניאנדרטלי, וארובות העיניים כמעט מרובעות. אבל הפנים היו שטוחות יותר משל ניאנדרטלים, עם עצמות לחי עדינות – ובכך דמו יותר לפנים שלנו.
החוקרים שכתבו את המאמר שייכו את הגולגולת למין חדש למדע, לו קראו “הומו לונגי” (Homo longi), על שם נהר לונג הסמוך – שם שמשמעותו “דרקון”. הומו לונגי, טענו החוקרים, שייך לשושלת של מיני אדם שחיו במזרח אסיה, והיו קרובים מאוד לאבותינו, אפילו יותר מהניאנדרטלים.
חוקרים אחרים, לעומת זאת, סבורים שאותו “אדם דרקון” לא מייצג מין חדש לחלוטין, אלא הוא פשוט דניסובי. התקופה והמיקום מתאימים לכך, והמראה ה’כמעט ניאנדרטלי אבל לא ממש’ נראה מתאים גם הוא. “כשראיתי את התמונה של המאובן חשבתי שעכשיו אנחנו סוף סוף יודעים איך הדניסובים נראו”, אמר פילים גונץ (Gunz), חוקר מאובנים מגרמניה, לניו-יורק טיימס.
כעת מתפרסמים שני מאמרים שמראים שגונץ והאחרים צדקו: הומו לונגי הוא בעצם דניסובי.
שילוב מעניין של מאפיינים, חלקם כמעט זהים לאלו של ניאנדרטלים. הגולגולת מחרבין | Xijun Ni
חלבונים מהעצם, DNA מרובד השן
המאמרים מגיעים שניהם מאותה מעבדה בסין, ומתארים שתי שיטות שבהן בחנו החוקרים את הגולגולת. שיאומי פו (Fu), שהובילה את המחקר, החלה בניסיון להפיק DNA מהגולגולת עצמה, וגם מהשן היחידה שנותרה בלסת העליונה – אך כל הניסיונות הללו נכשלו. פו וצוותה שינו אסטרטגיה, וניסו במקום זאת להפיק חלבונים עתיקים. זה עבד. הם הצליחו להשיג 95 חלבונים שונים מעצמות הגולגולת, וכשבחנו אותם, מצאו ששלושה מהם היו גרסאות של חלבון שהתאימו לגנים של דניסובים, ושונים מאלו של ניאנדרטלים או של בני אדם מודרניים. הרצף של אחד החלבונים היה זהה לזה של חלבון משבר העצם הראשון שזוהה כדניסובי, במערה בסיביר.
אבל פו לא עצרה שם. היא רצתה להשיג לפחות קצת DNA מהמאובן, ורתמה לשם כך גם את המעבדה של פבו בגרמניה. לאחר שלא הצליחה להשיג חומר גנטי מהשן עצמה, היא פנתה לרובד החיידקים המאובן שנוצר על השן. במחקרים קודמים הצליחו חוקרים להשיג לא מעט DNA מהמקור הזה – אבל זה היה DNA של חיידקי הפה, ולפעמים של צמחים או בעלי חיים שהאדם אכל, ושאריות שלהם נשארו על שיניו. פו וצוותה הצליחו למצוא גם מעט DNA של בעל השיניים עצמו. זה לא היה ה-DNA שנמצא בגרעין התא, המאגר העיקרי והגדול של החומר הגנטי שלנו, אלא DNA מאברונים תוך תאיים שנקראים מיטוכונדריה, ותפקידם להפיק אנרגיה ממזון. למיטוכונדריה יש DNA משלהם, שגם הוא שונה בין מין למין ואוכלוסייה לאוכלוסייה. הגנום המיטוכונדרי אומנם קטן מאוד, אבל בכל תא יש רק גרעין אחד לעומת אלפי מיטוכונדריה, ולכן אלפי עותקים של ה-DNA המיטוכונדרי. מסיבה זו קל יותר להפיק אותו ממאובנים בהשוואה ל-DNA הגרעיני.
הממצאים הראו שה-DNA המיטוכונדרי של הגולגולת מחרבין היה דניסובי. אנחנו מקבלים את כל המיטוכונדריה שלנו מאימנו, כך שאי אפשר לשלול את האפשרות שלבעל הגולגולת היה גם DNA ניאנדרטלי שהגיע מהאב, אבל הוא היה לפחות חלקית מהשושלת הדניסובית.
“אלו תוצאות מדהימות, וזה נהדר שהם בכלל ניסו”, אמרה חוקרת האבולוציה סמנתה בראון (Brown), שלא הייתה מעורבת במחקר, לאתר New Scientist. “אני חושבת שרוב החוקרים היו מתעלמים מרובד החיידקים כמקור למחקרים גנטיים”.
לא כל החוקרים מיהרו לאמץ את התוצאות: היו שהזהירו שמחקרים כאלו חשופים לזיהום ממקור חיצוני. אנשים רבים החזיקו את הגולגולת מאז שנמצאה, ואולי העבירו את אצבעם על השן – דבר שהיה עלול להשאיר עליה מעט מה-DNA שלהם. פו דוחה את הטענות הללו. ה-DNA המיטוכונדרי מרובד החיידקים, הסבירה בראיון לנשיונל ג’יאוגרפיק, “מכיל 27 וריאציות של גֵנים שנמצאו רק אצל שבעת המאובנים הדניסובים. אף אחד מהם לא היה יכול להגיע מזיהום של אדם מודרני”.
לאחר שלא הצליחה להשיג חומר גנטי מהשן עצמה, פנתה פו לרובד החיידקים המאובן שנוצר על השן. השן והרובד שעליה | מתוך מאמר המחקר Fu et al. 2025
פני הדניסובים
“מאז ששמעתי את התיאור של הגולגולת מחרבין, קיוויתי שיש לנו סוף סוף פנים לדניסובים, והמחקרים האלו מוכיחים את זה”, אמר חוקר המאובנים בנז’ה ויולה (Viola), שעבד במערת דניסובה. “זה נהדר ששתי שיטות שונות נתנו את אותה תוצאה, זה מאפשר לנו להיות בטוחים הרבה יותר שהיא אמיתית”.
עכשיו אנחנו יודעים איך הדניסובים נראו: דומים מאוד לניאנדרטלים, אבל עם כמה מאפיינים, כמו הפנים השטוחות, שמזכירים יותר בני אדם מודרניים. ודבר נוסף שאנחנו יודעים עליהם עכשיו: הם היו גדולים. הגולגולת מחרבין גדולה יותר מהממוצע לניאנדרטל או לבן אדם מודרני. זה לא מפתיע: השיניים והלסתות שכבר שוייכו לדניסובים היו גדולות למדי. עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שלאנשים הקדומים לא היה רק פה גדול – הראש כולו, וסביר להניח שגם שאר הגוף, היו בפרופורציה לשיניים.
“חשבנו שהניאנדרטלים היו בעלי הגוף הרחב בשושלת שלנו, אבל נראה שאולי הדניסובים היו בעצם הילדים הגדולים של תיעוד המאובנים”, אמרה בראון ל-New Scientist.
הפנים של האדם הדניסובי? כך נראה הומו לונגי בעיני אמן | Chuang Zhao
איך קוראים לך?
עכשיו שאנחנו יודעים שהמאובן מחרבין, שכבר זכה לשם הומו לונגי, הוא דניסובי, איך נקרא לו?
במקרים שבהם מינים מוצאים את עצמם, מסיבה זו או אחרת, עם שני שמות, נהוג להיצמד לשם שנטבע ראשון. אלא שבמקרה הזה, השם הראשון שנכנס לשימוש הוא האדם הדניסובי, והוא מעולם לא נטבע באופן רשמי כשם מין. אין ברשימת המינים “הומו דניסובן” או משהו דומה. היחס אליו היה כאל אוכלוסייה נפרדת, והוא מעולם לא קיבל מעמד של מין.
מסיבה זו יש חוקרים שטוענים שהשם הרשמי למין של האדם הדניסובי צריך להיות הומו לונגי, שהוגדר מלכתחילה כמין חדש וקיבל שם לטיני כפול כנהוג. “בהנחה שהטענות של הכותבים נכונות, הדניסובים הם אוכלוסייה של הומו לונגי, ממש כמו שתושבי ניו-יורק ותושבי בייג’ין הם שניהם הומו ספיינס”, אמר חוקר המאבונים שיז’ון ני (Ni) לנשיונל ג’יאוגרפיק. כריס סטרינגר (Stringer), ממוזיאון הטבע של לונדון, הסכים איתו. “זה נראה סביר מאוד שהגולגולת מחרבין היא המאובן השלם ביותר של דניסובי שנמצא עד כה. הומו לונגי הוא שם המין הראוי לקבוצה הזו”.
מנגד, מזכירים חוקרים אחרים שיש סיבה שהדניסובים לא קיבלו עד היום שם מין רשמי, וזה לא רק בגלל המאובנים החלקיים מאוד שנמצאו. הסיבה העמוקה יותר נוגעת להגדרה של מין. קשה להגדיר מהו בדיוק מין, מי נמצא בתוכו ומי מחוצה לו – זה נכון ביצורים שחיים כיום ונכון שבעתיים כשמדובר בכאלו שנכחדו לפני עשרות אלפי שנים ויותר. ההגדרה המקובלת היא שפרטים מאותו מין מסוגלים להתרבות ולהעמיד צאצאים פוריים, וגם עושים זאת דרך קבע בטבע. טיגריס ואריה, למשל, העמידו צאצאים פוריים בגני חיות, אך אינם עושים זאת בטבע, ולכן נחשבים מינים נפרדים. אבל מה נעשה בקשר לזאבים ולקויוטי, שחיו במשך זמן רב כמינים נפרדים, אך בעקבות צמצום שטחי המחיה שלהם החלו יותר ויותר להתרבות אלה עם אלה? האם הם עכשיו אותו מין? והאם הדררות שחיות בישראל הן מין שונה מאלו שנותרו בהודו? מבחינה אנטומית וגנטית שתי האוכלוסיות כמעט זהות, אבל הן לא מתרבות זו עם זו. ואיך נתייחס למאובנים שנראים דומים, אבל מבדילים ביניהם כמאה אלף שנים? במהלך האבולוציה, מין אחד הופך לאחר – אבל איך אפשר למצוא את הנקודה שבה זה קורה? כל ניסיון להגדיר את גבולות המין מעורר הרבה שאלות.
במקרה של הדניסובים, אנחנו יודעים ממחקרים גנטיים שהם העמידו צאצאים פוריים עם הניאנדרטלים, וגם איתנו. לכן חוקרים רבים לא מגדירים אותם כמין העומד בפני עצמו. זה נכון גם לגבי הניאנדרטלים, שבמקור ניתן להם שם מין רשמי: Homo neanderthalensis. מאז שגילינו שהם התרבו עם אבותינו, רבים מתייחסים גם אליהם כאל אוכלוסייה נפרדת, ולא מין שונה.
“אנחנו לא משתמשים בשמות מין עבור הניאנדרטלים והדניסובים”, הסביר פבו. “אנחנו לא חושבים שזה מועיל, כי הקבוצות האלו קרובות מאוד זו לזו ויש ראיות לכך שהן התערבבו והעמידו צאצאים פוריים, זו עם זו וגם עם אבותינו הישירים. אם צריך שם מין, אנחנו פשוט נקרא להם הומו ספיינס”.
הממצאים הראו שה-DNA המיטוכונדרי של הגולגולת מחרבין היה דניסובי. השושלת של המאובנים הדניסובים השונים לפי המידע הגנטי | מתוך המאמר Fu et al. 2025
מה הלאה?
“גולגולת שמורה היטב כמו זו מאפשרת לנו להשוות את הדניסובים להרבה מאובנים אחרים, במקומות שונים”, אמר ויולה. “זה אומר שאולי נוכל להשוות את הפרופורציות הגופניות שלהם, ולהתחיל לחשוב על ההתאמות לאקלים, למשל”.
המבנה הגדול והמוצק של הניאנדטלים נחשב פעמים רבות כהתאמה לקור – יונקים גדולים יותר מאבדים חום לאט יותר מיונקים גדולים. עכשיו נראה שהדניסובים, או לפחות אוכלוסייה מסוימת שלהם, היו גדולים לא פחות. מאובנים שלהם אכן נמצאו במקומות קרים כמו סיביר והרמות הטיבטיות, אבל גם בטיוואן ובלאוס, שכבר לפני 150 אלף שנה היו כנראה חמות הרבה יותר. ייתכן, כמובן, שיש שונות גם בתוך האוכלוסייה הדניסובית, ואולי הקבוצות הדרומיות היו קטנות יותר. ייתכן גם שגודל הגוף שלהם השתנה במשך עשרות אלפי השנים שבהם היו קיימים. רק מאובנים נוספים יוכלו לאשר או להפריך את ההשערות הללו.
“יש הרבה קבוצות שונות של החבר’ה האלו שנדדו בנוף, באופן די עצמאי, והן חיו בנפרד זו מזו כנראה במשך עשרות אלפי שנים”, סיכם ויולה בראיון ל-New Scientist. “אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שלא כולם נראו אותו דבר”.
