האם חיפושית יכולה להתחזות לנמלה?

יצורים רבים למדו לחיות לצד נמלים ואפילו בתוך הקינים שלהן, ובהם חיפושיות, עכבישים, צרצרים, זנבזיפים (“דגי כסף”) ואף עקרבים. כדי לשרוד שם הם משתמשים לרוב באחת משתי אסטרטגיות: יש המסתננים שוב ושוב ומנסים לבלבל או לפייס את הפועלות אם נחשפו; אחרים בוחרים בדרך מתוחכמת יותר – חיקוי כימי של הנמלים עצמן. הרווח מכך ברור: בתוך הקן יש מזון בשפע, כולל זחלים עתירי חלבון, והגנה טובה מטורפים. אלא שהנמלים אינן תמימות. כלפי כל פולש שמזוהה תינקט תגובה תוקפנית מהירה ויעילה – והוא יגורש או אפילו יאבד את חייו.

לנמלים יש סימני זיהוי מוסכמים בתוך הקן. הן מייצרות שרשראות פחמימנים – מולקולות שמכילות אטומי פחמן ומימן – ייחודיות למין, ולעיתים קרובות אפילו לכל קן, ומורחות אותן זו על הקוטיקולה של זו בתדירות גבוהה. הקוטיקולה, ובעברית כְּסוּתִית, היא השכבה החיצונית של הנמלה, בדומה לעור שלנו. לכל מין ולכל קן מתגבש עם הזמן פרופיל שרשראות פחמימנים קוטיקולרי ייחודי, מעין שכבת שעווה שההרכב הכימי שלה דומה אצל כל הנמלים באותו קן. פרופיל הפחמימנים הקוטיקולרי מושפע מהגנטיקה של הנמלים ומהרכב המזון שהן אוכלות. כשנמלה נתקלת בנמלה אקראית בתוך הקן, הן מושיטות את המחושים שלהן זו כלפי האחרת וחשות זו את זו, בפעולה שמכונה אנטנציה. בעת האנטנציה כל נמלה משווה את פרופיל הפחמימנים הקוטיקולרי של הנמלה שלפניה לפרופיל שלה עצמה. אם הם תואמים, הנמלה האחרת כנראה שייכת לקן, וכל אחת מהשתיים תמשיך בעיסוקיה. פרופיל שאינו תואם יגרור לרוב תוקפנות, כי ברור שהנמלה האחרת לא שייכת לקן, ומכאן שהיא פולשת ויש לסלקה.

התחפש לנמלה, עצל 

שכבת הפחמימנים משמשת גם למניעת התייבשות. נראה שזה היה תפקידה המקורי מבחינה אבולוציונית, משום שכך היא מתפקדת אצל חרקים רבים שאינם חברתיים, אבל אצל חרקים חברתיים, כמו נמלים, התפתח עבורה תפקיד נוסף – אמצעי זיהוי חברתי.

אז אם אני לא נמלה, אבל יש לי אינטרס לחיות בתוך קן נמלים, ליהנות מאוצרותיו ומההגנה שהוא מספק, אולי כדאי לי לחקות את הסימן הכימי המוסכם שהנמלים משתמשות בו לזיהוי, וכך “לעבוד” עליהן. בקיצור – להתחפש לנמלה. 

מחקר חדש בחן את מערכות היחסים בין נמלת העץ הקטיפתית (Liometopum occidentale) ובין כמה מיני חיפושיות בקליפורניה שבארצות הברית. אחד המינים, Sceptobius lativentris, מבלה את מרבית חייו בתוך קן הנמלים, כשרק הנקבות הבוגרות יוצאות להטיל ביצים על קרקע סמוכה. לאחר שהזחלים בוקעים, הם זוחלים אל מושבת הנמלים הקרובה, נכנסים פנימה ומשלימים את מחזור חייהם בתוך הקן.

במחקר התברר שהשכבה החיצונית על הקוטיקולה של החיפושיות זהה מבחינה כימית לזו של הנמלים המארחות. תצפיות במעבדה הראו שהחיפושיות מטפסות על הפועלות ו”מטפחות” אותן באמצעות הפה: הן מגרדות, מלקקות ומשפשפות את הקוטיקולה של הנמלים שוב ושוב, וכך מצפות את עצמן בפחמימנים שנושאים את הפרופיל הכימי של הקן. בדיקות איזוטופיות אישרו שהפחמימנים שעל גופן של החיפושיות מגיעים מאותו מקור כמו אלה של הנמלים.

בריצוף גנטי נחשף, במפתיע, שהחיפושיות נושאות את הגֵנים הדרושים לייצור הפחמימנים בעצמן. אבל למה החיפושיות צריכות לייצר את הפחמימנים אם אפשר לגנוב אותם מהנמלים? ההסבר קשור לתחילת החיים שלהן, כזחלים מחוץ לקן: הן זקוקות לשכבת הפחמימנים כדי לא להתייבש.

שקט, מתחזים

כדי לשמר את ההסוואה וגם להגן על עצמן מהתייבשות, החיפושיות משקיעות זמן רב בטיפוח נמלים וברענון מתמיד של שכבת הפחמימנים. כאשר החוקרים הפרידו אותן מן המושבה, הן נעשו חסרות מנוחה, כאילו חיפשו נואשות נמלים לטפח. בלי מקור לחידוש השכבה השעוותית, הן התייבשו בתוך זמן קצר.

פטריציה ד’אטורה (d’Ettorre), חוקרת המתמחה בתקשורת נמלים מאוניברסיטת סורבון בפריז, שלא הייתה חלק מצוות המחקר, מעריכה כי החיפושיות אינן גובות מחיר כבד במיוחד מן הנמלים שבקרבן הן חיות. לדבריה, הקשר הזה הוא דוגמה מאירת עיניים לשיתוף פעולה בתוך עולם תחרותי ורווי מאבקים. “בכל פעם שאנו מתבוננים בטבע ופוגשים מערכת יחסים סימביוטית, זה כמעט נראה כמו נס – איך דבר כזה בכלל מתפתח?” היא תוהה. “אבל כשמפרקים את המערכת לגורמים, אפשר להבין צעד אחר צעד כיצד התהליך מתרחש”.

מבחינת החיפושיות, לחיים שתלויים בפונדקאי יש מחיר: ההסתגלות לחיים בקן הנמלים כרוכה בוויתור על עצמאות. אם חיפושית בוגרת תחזור לייצר בעצמה פרופיל כימי שונה – הנמלים עלולות לחשוף אותה, והיא תגורש מהקן, או אפילו תאבד את חייה. מצד שני, אם תאבד את הדחף להתקרב לנמלים – היא תאבד את שכבת ההגנה ותתייבש. זהו מבוי סתום אבולוציוני: כדי לשרוד עליה להמשיך להתחפש, אך בנקודה הזו, נראה שהתחפושת היא כבר בגדר גזרת גורל.