העטלפים שלומדים

כשהערב יורד ביערות פנמה, העטלפים יוצאים לצוד. עטלפי הזיזף היבלתי (Trachops cirrhosus, ולא, אני לא יודעת מה הם עשו שמגיע להם השם הזה), צדים חרקים, כמו שעושים עטלפים רבים אחרים – אבל הם לא מסתפקים בהם. הם מגוונים את מזונם בצפרדעים ובקרפדות, וכדי למצוא אותן הם מתבייתים על קריאות החיזור שמשמיעים הזכרים בעונת הרבייה. העטלפים לא רק מצותתים לקריאות של מיני הדו-חיים השונים, הם גם יודעים להבדיל ביניהן, ולהגיב רק במקרה שמדובר במין שהם אוהבים לאכול. לעומת זאת, העטלפים מתעלמים מהקריאות של צפרדעים וקרפדות שגדולות מדי עבורם, או מאלה של מינים רעילים.

איך העטלפים יודעים מי רעיל ומי לא? לחיות רבות יש צבעי אזהרה בוהקים, כמו כתמים באדום, כתום או צהוב, שמזהירים כל טורף אפשרי שהן רעילות, ארסיות, או סתם ממש לא טעימות. זה כמובן לא יעיל במקרה של העטלפים, שלא משתמשים בחוש הראייה (החלש למדי) שלהם כדי למצוא את הצפרדעים, אלא בחוש השמיעה. עשים מסוימים פיתחו “קריאות אזהרה” בדיוק למטרה זו – להעביר את המסר “אני רעיל” לעטלפים בצורה שבה הם יוכלו לקלוט אותו. אבל עטלפי הזיזף היבלתי מסתמכים על קריאות שלא נועדו לאוזניהם כלל, אלא לאוזניים של נקבות המחפשות בני זוג, ובוודאי לא מכילות מידע על רעילות. בכל זאת, הם מצליחים להבדיל בין הקריאות ולהימנע מהמינים הרעילים. האם הם נולדים עם הידע הזה, או שהם צריכים ללמוד אותו?

כדי לבדוק זאת, חוקרים מארצות הברית ומפנמה בדקו את התגובה של עטלפים בוגרים וצעירים לקריאות של מיני דו-חיים שונים החיים באזור. במאמר שפורסם לאחרונה, הם מראים שבעוד הבוגרים התעלמו מהקריאות של מינים רעילים, העטלפים הצעירים דווקא הגיבו להן בהתלהבות. נראה שהם צריכים ללמוד איזו קריאה מעידה על ארוחה טעימה, ועל איזו עדיף לוותר.   

דרוש: זמן וניסיון

“העובדה שהעטלפים האלו צדים בעזרת קריאות של קבוצה שונה לגמרי של בעלי חיים, זה כבר מדהים – וכבר זמן רב תהינו איך הם פיתחו את היכולת הזו”, אמר לוגאן ג’יימס, שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. “אנחנו יודעים ממחקרים קודמים שהעטלפים חכמים מאוד ומסוגלים ללמוד מהניסיון, אבל לא בדקנו אם יכולת הלמידה הזו משחקת תפקיד בכוונון התגובות שלהם לקולות של הטרף”.

זה מה שעשו במחקר החדש. החוקרים השתמשו בהקלטות של 15 מינים שונים של צפרדעים וקרפדות, מתוכם ארבעה נחשבו כ”לא ניתנים לאכילה” על ידי העטלפים: שניים משום שהיו גדולים מדי, ושניים משום שהיו רעילים. הם בחנו 21 עטלפים בוגרים ו-19 עטלפים צעירים, שחיים בטבע בפנמה ונתפסו בעזרת רשתות. לאחר הניסוי העטלפים שוחררו במקום שבו נתפסו.

כל עטלף הוכנס בתורו לכלוב גדול, שבו היה רמקול מכוסה בעלים. כאשר הקריאות המוקלטות הושמעו, החוקרים עקבו אחר התגובה של העטלף – אם הוא מזיז את ראשו או את אוזניו לכיוון הרמקול, מותח את כנפיו, או עף לכיוון שהקול מגיע ממנו. כמובן, החוקרים שתיעדו את התגובה, וקבעו עד כמה היא חזקה, לא ידעו אם הקריאות שהושמעו היו שייכות למין “אכיל” או לא. זאת בשביל למנוע מצב שבו, אפילו באופן לא מודע, החוקרים יניחו לציפיות שלהם להשפיע על התיעוד. 

הממצאים העלו שגם הצעירים וגם הבוגרים נטו להתעלם מהמינים הגדולים מדי, אבל בעוד הבוגרים נשארו אדישים גם לקריאות של המינים הרעילים, הצעירים דווקא הגיבו להן, לעיתים בצורה חזקה יותר מאשר למינים האכילים. חלקם עפו לכיוון הרמקול ואחד מהם אפילו ניסה לתקוף אותו, כנראה מתוך אמונה שאיפשהו שם חייבת להסתתר קרפדה טעימה. 

“זה אומר שהצעירים צריכים ללמוד, כנראה מתוך ניסיון אישי, שהקריאות האלו לא מעידות על ארוחה טובה”, אמר ג’יימס בריאיון לנשיונל ג’יאוגרפיק. “זה מעניין לראות שכמו ילדים, גם עטלפים צעירים צריכים זמן וניסיון כדי ללטש את כישורי ההבחנה שלהם”, הוסיפה רייצ’ל פייג’ (Page), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בהודעה לעיתונות.

לומדים מהניסיון, או מאמא?

פה אנחנו צריכים להגיד משהו לגבי הרעילות של המינים הרעילים. מדובר בשני מינים שמייצרים בופוטוקסינים (Bufotoxin), שם שמשמעותו היא פשוט “רעלן קרפדה”, ורעלנים כאלו עלולים להיות מסוכנים אם בולעים אותם. אבל מחקרים קודמים הראו שעטלפים מזהים את הימצאותם של רעלנים כאלו, אפילו כשמוסיפים אותם לקרפדות לא רעילות, ונפטרים מהטרף. בחלק מהמקרים זה נעשה לאחר שהעטלף כבר “טעם” את הקרפדה והחל ללעוס אותה, דבר שיכול להוביל לגירוי כואב בעקבות המגע של הרעלנים עם רירית הפה. עם זאת, משום שהעטלפים פלטו את הקרפדה ולא עיכלו אותה, הם לא סבלו מנזקים ארוכי טווח. ייתכן מאוד שזה גם מה שקורה אצל הצעירים: הם חשים בנוכחות הרעלנים ולכן לא אוכלים את הקרפדות, ולא נפגעים בצורה קשה. זה מאפשר להם ללמוד מהניסיון, בלי לסכן את עצמם יותר מדי. 

עם זאת, החוקרים עדיין לא יודעים איך בדיוק הצעירים לומדים להתעלם מהקריאות של הקרפדות הרעילות – למידה מניסיון היא השערה אחת, ויש גם אחרות. מחקר שנערך בישראל לפני כמה שנים הראה כיצד אמהות עוזרות לגורים שלהן ללמוד לנווט בסביבה. יכול להיות שבצורה דומה, אמהות של עטלפי זיזף יבלתי עוזרות לצאצאיהן להבדיל בין קולות של מינים שונים של דו-חיים.

“האמא והגורים נמצאים יחד במשך תקופה ארוכה, אפילו אחרי שהגורים נגמלים מחלב, אז נראה שיש שם הרבה הזדמנויות ללמידה חברתית”, אמרה פייג’ לנשיונל ג’יאוגרפיק. “אבל אנחנו גם רואים שהעטלפים מסוגלים ללמוד מהר מאוד, מניסיון אישי, פרטים חדשים על איכות הטרף”. יידרשו עוד מחקרים כדי לקבוע אם הלמידה נעשית מתוך ניסוי וטעייה, למידה חברתית, או שילוב של השניים. 

הכוח בלמידה

עטלפי הזיזף היבלתי חיים באזורים נרחבים במרכז אמריקה ובדרומה, מדרום מקסיקו ועד צפון ברזיל. זה אומר שהם נתקלים בשלל מינים של דו-חיים, חלקם אכילים וחלקם לא, ורבים מהם נמצאים בשטח המחיה של חלק מהאוכלוסיות, אך נעדרים משטחן של אוכלוסיות אחרות. יכולת הלמידה של העטלפים נותנת להם גמישות, ומאפשרת להם להסתגל למיקומים חדשים ולמיני טרף שלא הכירו קודם. אם העטלפים היו נולדים עם הידע אילו קרפדות וצפרדעים לצוד ומאילו להימנע, הסתגלות למין חדש הייתה מחייבת התאמה אבולוציונית, במשך כמה וכמה דורות. למידה מאפשרת להם לעשות זאת בתוך דור אחד.

“המחקר מדגיש את הכוח שיש ללמידה והתפתחות בעיצוב ההתנהגות, וזו תובנה שעשויה להיות נכונה לא רק לעטלפים אלא גם לטורפים רבים אחרים, שצריכים לנווט בסביבה מורכבת מבחינה חושית”, סיכמה חימנה ברנאל (Bernal), חוקרת נוספת החתומה על המאמר, בהודעה לעיתונות. “אנחנו מקווים שהוא ייתן השראה לחוקרים נוספים, לבחון איך הניסיון של חיות צעירות משפיע על ההחלטות שלהן בנוגע לציד”.