הסולידריות הנקבית של הבונובו

בונובו הם בעלי חיים יוצאי דופן. אצל רוב היונקים שחיים בקבוצות נראית דומיננטיות ברורה לזכרים: הם הראשונים לאכול, נקבות מפנות עבורם את מקומן כשהם מתקרבים, וכשיש בקבוצה נקבה מיוחמת, הזכר השליט מחליט אם הוא רוצה להזדווג ומתי.

לא קשה להבין מדוע הזכרים דומיננטיים – לרוב הם פשוט גדולים וחזקים יותר מהנקבות. כשזכר ונקבה רבים, ברוב המקרים ידו של הזכר תהיה על העליונה. זה נכון גם אצל השימפנזים, אחד מהמינים הקרובים אלינו ביותר: הפרט השליט בקבוצה הוא תמיד זכר, והזכרים חזקים מהנקבות ונמצאים מעליהן בהיררכיה הקבוצתית.

אבל לא אצל הבונובו. קופי אדם אלו – שקרובים אלינו לא פחות מהשימפנזים – מתנהגים באופן שונה. אף על פי שזכרי הבונובו גדולים וחזקים מהנקבות, הם לא דומיננטיים. כשהקבוצה מוצאת מקור מזון, כמו פירות טריים, הנקבות הן אלו שאוכלות ראשונות, והזכרים מחכים לתורם. הנקבות הן גם אלו שמחליטות מתי ועם מי להזדווג, והזכרים אינם כופים זאת עליהן. נקבות נמצאות במעמד גבוה יותר מרבים מהזכרים, ובקבוצות רבות הפרט השליט, שנמצא במעמד הגבוה ביותר, היא נקבה.

איך הצליחו נקבות הבונובו לגבור על הזכרים, החזקים יותר מהן? במשך השנים הוצעו לכך השערות שונות, וכעת השתמשו חוקרים בתצפיות על שש קבוצות בונובו החיות בטבע, כדי לבדוק את ההשערות האלו. במאמר שהתפרסם לאחרונה הם מראים שהנתונים תומכים בהשערה לפיה הנקבות יוצרות בריתות, ונלחמות אחת למען השנייה. ביחד, הן חזקות יותר מכל זכר יחיד.

כוח הקואליציה

בונובו מוצגים לעתים קרובות כמין שבו הנקבות שולטות, אך החוקרים מצאו שזה לא תמיד היה נכון. הם בחנו תצפיות שנאספו במשך שנים מכל שש הקבוצות, שכולן חיות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו – המקום היחיד כיום בו מין זה, הנמצא בסכנת הכחדה, נמצא בטבע. התצפיות כללו כמעט 1,800 מקרים שבהם היו עימותים בין זכרים לנקבות, אחד על אחת או לעתים יותר. ב-61 אחוזים מהם הזכרים הראו סימנים של כניעה, שמעידים על כך שהנקבה או הנקבות נמצאות מעליהם בהיררכיה. בממוצע, כל נקבה הייתה בכירה יותר מכ-70 אחוזים מהזכרים בקבוצתה. “זה מדויק יותר להגיד שבחברות הבונובו נקבות נהנות ממעמד גבוה, ולא שיש להן דומיננטיות מוחלטת”, הסבירה ברברה פרות’ (Fruth), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בהודעה לעיתונות. 

המעמד של הנקבות, גילו החוקרים, לא היה קבוע – הוא השתנה בין קבוצה לקבוצה בשש הקבוצות שנחקרו, ולעתים גם בתוך אותה קבוצה לאורך זמן. והם מצאו שבקבוצות ובזמנים בהן הנקבות יצרו יותר קואליציות, המעמד של הנקבות היה גבוה יותר. 

קואליציות מוגדרות כקבוצות של שניים או יותר פרטים, שפועלים יחדיו נגד פרט או פרטים אחרים. החוקרים מצאו שב-85 אחוז מהמקרים בהם נקבות יצרו קואליציות כאלו, הן פעלו נגד זכר. בחלק מהמקרים, בקואליציית הנקבות השתתפו גם זכרים – אך הם היו תמיד בפריפריה, ולא הובילו את המתקפה.

התקפות של כמה נקבות על זכר יכולות להגיע בעקבות תוקפנות של הזכר כלפי אחת מהן, או כלפי צאצא שלה. במקרים אחרים החוקרים לא ראו מה התחיל את האירוע – אך ברגע שהוא יוצא לדרך, אי אפשר להתעלם ממנו. פרות’ מתארת את הנקבות רודפות אחר הזכר מעץ לעץ, משמיעות צרחות חזקות כל כך עד שהחוקרים נאלצים לכסות את אוזניהם. היו מקרים בהם הנקבות פצעו את הזכר אחריו רדפו, ובאחרים הזכרים התרחקו מהקבוצה ולא חזרו במשך כמה שבועות. “זו דרך פראית למדי להראות את הכוח שלך”, סיכמה פרות’. “ברור למה הזכרים האלו לא מנסים לחרוג מהגבולות שהן שמות להם”.

“ילדים של אמא”

“עד כמה שאנחנו יודעים, זו הראיה הראשונה לכך שסולידריות של נקבות יכולה להפוך את מבנה הכוח האופייני לרבות מהחברות של יונקים, שמוטה לטובת הזכרים”, אמר מרטין סורבק (Surbeck), שהוביל את המחקר. “זה מעניין לראות שהנקבות יכולות להעלות את המעמד החברתי שלהן בעזרת תמיכה אחת בשנייה”.

התוצאות הפתיעו את החוקרים, שכן חברת הבונובו לא נראית, לפחות במבט ראשון, כבנויה לתמוך בקשרים בין הנקבות. בקבוצות הבונובו הזכרים לרוב נשארים בקבוצה בה גדלו, ואילו הנקבות עוברות לקבוצה אחרת בהגיען לבגרות. זה אומר שהנקבות הבוגרות בקבוצה הן בדרך כלל לא קרובות משפחה, ולא גדלו יחד – הן עזבו את אימן, אחיותיהן וחברות הילדות שלהן כשעברו לקבוצה שונה. זאת בניגוד למינים שונים של קופים, שבהם הזכרים הם אלו שעוברים מקבוצה לקבוצה, ולנקבות יש רשת משפחתית שקובעת במידה רבה את מיקומן בהיררכיה. למרות זאת, נראה שלפחות בחלק מהקבוצות של הבונובו הנקבות מצליחות ליצור קשרים חזקים בינן לבין עצמן, ולעזור ולתמוך אחת בשנייה.

מדוע הזכרים לא מקימים קואליציות משלהם, כדי להיאבק בקואליציות של הנקבות? אצל שימפנזים, קואליציות בין זכרים נפוצות מאוד, ולרוב משמשות במאבקים בינם לבין עצמם. אך אצל הבונובו כמעט ולא רואים אותם. אחת הסיבות לכך עשויה להיות שהבונובו הם, במידה מסוימת, “ילדים של אמא”. אמהות בונובו לוקחות חלק פעיל בחיים החברתיים של בניהן, ומחקר מלפני כמה שנים הראה שהן גם עוזרות להם למצוא נקבות להזדווג איתן. במחקר החדש נמצא שלזכרים שאמא שלהן חיה בקבוצה היה סיכוי גדול יותר להיות במעמד גבוה. אימהות שימפנזה, לעומת זאת, לא ממש מתעניינות במעמד החברתי של בניהן. יכול להיות שהתלות באימהות מגבילה את היכולת של זכרי הבונובו לפעול נגד הנקבות.

הפטריארכיה היא לא בלתי נמנעת

יצירת קואליציות היא לא הדרך היחידה שבה נקבות עשויות להשיג כוח. “את יכולה לנצח בעימות כי את חזקה יותר, בעזרת חברות שתומכות בך, או משום שיש לך משהו שמישהו רוצה ולא יכול לקחת בכוח”, הסביר סורבק. אחת ההשערות הנוספות שנבדקו במחקר, לצד ההשערה על בניית קואליציות, נוגעת לרבייה. כשנקבות בונובו מבייצות אחוריהן נהיים נפוחים ואדומים, וכך הן מודיעות לזכרים שהן יכולות להיכנס להיריון. או ככה חשבנו. כי מחקרים הראו שאותה נפיחות היא לא סימן מאוד אמין: במקרים רבים הביוץ מתרחש לפני או אחרי התקופה בה הנפיחות בשיאה.

הזדווגות עם נקבה מבייצת זה משהו שזכרים רוצים: מאות מיליוני שנים של אבולוציה הטמיעו את הרצון הזה בגנים שלהם. הרי אם זכר מסוים לא מעוניין בכך, הגנים שלו כנראה לא יעברו לדורות הבאים. כשיש נקבה שהזכרים יודעים בוודאות שהיא מבייצת, הזכר החזק ביותר יכול לכפות עליה הזדווגות, ולדאוג שאף זכר אחר לא יזדווג איתה כל עוד היא פורייה. אבל אם הזכרים לא יודעים בדיוק מתי כל נקבה מבייצת, ובמיוחד אם כמה נקבות מבייצות ביחד, קשה לזכר אחד – חזק ככל שיהיה – לעשות זאת. זה המצב שבו “יש לך משהו שמישהו רוצה ולא יכול לקחת בכוח”, כפי שאמר סורבק. במקרה הזה, אסטרטגיה טובה יותר להשיג הזדווגות עם נקבה מבייצת עשויה להיות, פשוט, להתחבב על הנקבות: לבלות זמן לצידן ולתת להן להחליט מתי להזדווג.

אם השערת הרבייה נכונה, היינו מצפים לראות מעמד גבוה יותר של הנקבות בקבוצות בהן הרבה נקבות מבייצות באותו זמן. המחקר החדש לא מצא ראיות לכך, אך החוקרים מתכוונים להמשיך ולבדוק זאת בעתיד. כמובן, שתי ההשערות אינן סותרות אחת את השנייה, והמעמד החברתי של נקבות הבונובו עשוי להיות תוצאה גם של יצירת קואליציות וגם של סינכרון הביוץ, ואולי של גורמים נוספים. 

עצם העובדה שלנקבות הבונובו יש מעמד גבוה, אמר סורבק בריאיון לנשיונל ג’יאוגרפיק, “אומרת לנו שדומיננטיות של זכרים ופטריארכיה הם לא בלתי נמנעים מבחינה אבולוציונית. זה מחזק את הרעיון שקופי אדם וגם בני אדם הם גמישים בהתנהגותם. אני חושב שזה נותן לנו קצת תקווה”.