אלינור מגווייר – חוקרת המוח שהלכה לאיבוד וגילתה את הדרך

שוטטתי בחניון התת-קרקעי של הקניון, מנסה להיזכר איפה השארתי את הרכב ואיך בכלל מגיעים אליו ממיקומי הנוכחי. נשמע מוכר? לרובנו בוודאי, אם כי היכולת להתמצא במרחב משתנה מאדם לאדם. ייתכן שאת החוויה שעברתי חוותה בעבר גם חוקרת המוח פרופסור אלינור מגווייר (Maguire) מיוניברסיטי קולג’ לונדון. מגוויר העידה על עצמה כי לעיתים קרובות היא מאבדת את דרכה. יכולת ההתמצאות שלה בסביבה הייתה כה גרועה עד שבחרה להימנע מנהיגה ברחובות לונדון ברכב פרטי ולכן השתמשה לא מעט בשירותיהם של נהגי מוניות. אולי כך נבט במוחה הרעיון למה שהיה אחד המחקרים המפורסמים במדעי המוח במאה ה-21.

המוח המופלא של נהגי המוניות

בשנת 2000 מגווייר בחנה באמצעות דימות בתהודה מגנטית (MRI) את מוחותיהם של נהגי מוניות בלונדון. נהגי המוניות הלונדוניים נדרשים לעבור תהליך הכשרה ממושך שאורך כשנתיים בממוצע, ובמהלכו הם צריכים להראות בקיאות בניווט ברחובות לונדון ובין האתרים השונים של העיר, ששטחה הוא כ-1500 קמ”ר ומתגוררים בה מעל שמונה מיליון בני אדם. רק בתום סדרת מבחנים מפרכת שבוחנת נהיגה בסימולטור ונהיגה אמיתית ולאחר שהוכיחו שהם מנווטים היטב בעיר, יקבלו הנהגים רישיון לנהוג במונית. להזכירכם, זו הייתה השנה הראשונה של האלף השלישי – טרם עידן הווייז ואפליקציות הניווט המתקדמות. עד אז, בשונה מימינו, נהגי המוניות ושאר הנהגים הסתמכו על מפות דרכים ובעיקר על זיכרונם כדי למצוא את דרכם ממקום למקום.  

מגווייר ועמיתיה מצאו שההיפוקמפוס, אזור במוח שקשור לזיכרון ולניווט במרחב, גדול יותר במוחם של נהגי המוניות בהשוואה לזה של אנשים שלא עברו הכשרה מיוחדת בניווט. נהגי המוניות הצליחו יותר במבחנים של זיכרון מרחבי לעומת אנשים ממקצועות אחרים, אך במבחני זיכרון כלליים לא היה הבדל מובהק בין הקבוצות. המחקר על נהגי המוניות פורסם בכתב עת מדעי נחשב ויוקרתי, אך למרות זאת זכה בפרס איג נובל לשנת 2003.  פרס האיג נובל הוא מעין פרודיה על פרס הנובל ומוענק למחקרים ש”גורמים לאנשים לצחוק ואז לחשוב”. הזכייה באיג נובל, שיכולה להתפרש כעלבון לחוקרים, דווקא סייעה למחקרה של מגווייר לזכות בתשומת לב רבה ולחשיפה באמצעי התקשורת – כתבות רבות עליה פורסמו בעיתונות ומחקרה וממצאיו צוטטו פעמים רבות. 

לפעמים גם מוחות מתגמשים

מבחינה מדעית המחקר הראה כי גם בבגרות המוח עדיין גמיש ויכולים לחול בו שינויים מבניים בעקבות למידה וחוויות שאנו חווים. בתקופה שבה חשבו שהמוח מסיים את התפתחותו בתום גיל ההתבגרות, הגילוי הזה היה משמעותי. נוסף על כך, המחקר של מגווייר חיזק את ממצאיהם של אוקיף (O’ keefe) והזוג אדוארד ומאי-בריט מוזר (Moser), זוכי פרס נובל לשנת 2014, על אודות המנגנון שבו תאים בהיפוקמפוס מסייעים להתמצאות במרחב.

מגווייר הפכה למרואיינת מבוקשת והחשיפה התקשורתית שקיבל מחקרה האפילה על עבודות אחרות שלה. בשנת 2012 היא סיפרה בריאיון לכתב העת Current Biology שהיא חשה לעיתים כזמר רוק מזדקן שהקהל שלו מעוניין לשמוע רק את להיטיו הוותיקים. עוד סיפרה מגווייר כי כילדה הייתה צופה אדוקה בסדרה “מסע בין כוכבים” והושפעה רבות מדמותו של ספוק, קצין המדע של ספינת החלל אנטרפרייז. לדבריה, ספוק גילם בתכונותיו שילוב של לוגיקה, סקרנות, שימת לב לפרטים ונכונות להתמודד עם הלא-נודע ללא מורא. מגווייר שאבה השראה גם מהכלל בסדרה שלפיו אין להתערב בהתפתחות של תרבויות חייזרים. וכך במחקריה, שמן הסתם לא עסקו בחייזרים אלא במוח, ביקשה לחקור את הבסיס לתופעות קוגניטיביות או להתנהגויות שונות בדרך שלא תטה אותן ממהלכן הטבעי והעדיפה להתעמק בבני האדם בסביבתם הרגילה. 

 קריירה שנגדעה בטרם עת

מגווייר נולדה באירלנד ב-1970, בת להורים ממעמד הפועלים. בילדותה התעניינה בארכיאולוגיה, אסטרונומיה וביולוגיה. הוריה חששו שתתקשה להתפרנס כארכיאולוגית או אסטרונומית באירלנד של שנות התשעים ולכן כדי לרצותם בחרה בלימודי ביולוגיה. מגווייר השלימה לימודי דוקטורט ביוניברסיטי קולג’ דבלין בשנת 1994 ולאחר מכן עברה ליוניברסיטי קולג’ לונדון, שם עמדה בראש מעבדה לחקר הזיכרון והמרחב. 

אכן, מחקריה הידועים ביותר הם אלה העוסקים בשינויים המבניים בהיפוקמפוס במוחם של נהגי מונית בלונדון, אולם מגווייר חקרה גם ליקויי זיכרון ואחד מממצאיה החשובים היה שאנשים עם אמנזיה (אובדן זיכרון) מתקשים לא רק לזכור אלא גם לדמיין חוויות חדשות. מגווייר חלתה בסרטן והלכה לעולמה בתחילת 2025 בגיל 52 בלבד, והותירה אחריה סטודנטים רבים ומורשת מדעית מפוארת.